מהממציאים ועד אנשי העסקים, מהחולמים ועד המתעשרים, מהטלגרף והטלפון, הרדיו והטלוויזיה, ועד המחשב והאינטרנט:

מסע בהיסטוריה הקצרה והתזזיתית של עידן המידע, ששינה את האנושות באופן דרמטי ועדיין משנה אותה. חלק א'

בערב 15 באפריל 1865 נרצח בתיאטרון פורד שבוושינגטון נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, בידי שחקן התיאטרון המפורסם בדורו, ג'ון ווילקס בות', שהתקרב אליו וירה כדור בראשו. אנו כבר בעידן מנוע הקיטור, הרכבת, והחשוב לענייננו – הטלגרף. הידיעה הגיעה לניו יורק למחרת, דרך עוד מוסד חדש לחלוטין באותן שנים – סוכנות ידיעות. סוכנות מידע על בורסות ומחירי סחורות, המנצלת את הטלגרף כדי לעדכן את בריטניה ואת יבשת אירופה במחירי הבורסה בניו יורק, ואת ניו יורק במחירי לונדון וכו'. היא גם העבירה חדשות, אותה סוכנות שהקים יהודי גרמני בשם ישראל בר יהושפט. יהושפט התנצר ושינה את שמו ליוליוס רויטר, וקרא לעסק על שמו: רויטרס. אגב, שלוש סוכנויות הידיעות הראשונות בעולם נוסדו בידי יהודים – האוואס הצרפתית (היום AFP), וולף הגרמנית ורויטרס. כיום המתחרה הגדולה של רויטרס, שעיקר פעילותה עדיין כלכלי, היא בלומברג שנוסדה בידי מייקל בלומברג, גם יהודי.

העיתונאי ג'יימס מקלין שכר ספינת גרר עבור רויטרס, כדי להשיג את אוניית הדואר הבריטית שכבר יצאה לדרכה. הוא הצליח, נכנס להיסטוריה כג'יימס "ספינת גרר" מקלין, זרק שקית עם המידע וכסף אל האונייה שהפליגה לדרכה. באותם ימים קו הטלגרף עדיין איננו תת־ימי, עדיין אין חיבור טלגרף בין אירופה לאמריקה. הקו היבשתי מלונדון מגיע עד קורק, הנמל שאליו מגיעות האוניות מאמריקה. לא טוב מספיק עבור רויטר, ששכר קו טלגרף פרטי מקורק אל קרוקהייבן באירלנד, והשתמש בספינה פרטית שתאסוף את הדואר שלו: שלושה דייגים אירים, שראו את האיתות מהאוניות העוברות המסמן שעליהם לאסוף חבילה. זו הייתה מושלכת למים במעטפה אטומה והדייגים היו מעבירים אותה לספינה מהירה של רויטרס. הם אספו את המעטפה עם החדשות הדרמטיות, שטו לקורק והעבירו את הידיעה ללונדון. רויטרס הקדים את העולם כולו בידיעה, אחת החשובות והדרמטיות בהיסטוריה.

הסיסמה של רויטרס הייתה "דיוק ומהירות", והוא לא חסך בהוצאות כדי להשיג את שניהם. ואחרי כל המאמצים והתחבולות, בעידן הטלגרף הפרסום הראשוני באירופה היה 12 יום אחרי הרצח, ובתנאים של אותם ימים היה מדובר במהירות עוצרת נשימה.

היום כל ידיעה, כל חדשה – חשובה מאוד או בכלל לא – חוצה את העולם כולו בהבזק. חברות ענק נלחמות בסינגפור, למשל, להיות ממש על סף המים, כדי שהמידע המגיע בכבלי רשת האינטרנט יגיע אליהן וייצא מהן בכמה אלפיות שנייה מהר יותר מהמתחרים. בעולם של אלגוריתמים, המנהלים מסחר ומקבלים החלטות במאיות או אלפיות השנייה, שברירי הזמן האלה מקבילים לעיתים לאותם 12 ימים שבהם שייטה החדשה על רצח לינקולן באוניית הדואר הבריטית, ואיש באירופה ובעולם לא ידע שנשיא ארה"ב נרצח.

לנצח את המגבלות, להנציח את הידע

פרנסיס בייקון צדק. ידע הוא כוח. אפשר להגדיר את 200 השנים האחרונות דרך פריזמות שונות: הלאומיות, הקפיטליזם, השפעתנו על הסביבה, מאבקי ציוויליזציות, הגירה, תיעוש, אנרגיה, מה לא. אבל הדרך הטובה להגדיר את התקופה בכללותה, נדמה, היא כעידן המידע.

בואו נזכור. לפני פחות מ־200 שנה הדרכים לתקשר על פני מרחק דמו לאלה שבאימפריה הרומית, המונגולית, או בימי התנ"ך: תופי טמטם, מדורות בראשי ההרים – כמו אלה שבישרו לאבותינו מתי ראש חודש; ואם מתקדמים, אז רשת רצים או רוכבים של המלך או הקיסר, שחותמו הקנה להם עדיפות. אם היו חדשות קריטיות, למשל מה קורה בקרב בין הפרסים ליוונים, נשלח רץ מהיר – פשוטו כמשמעו – כמו זה שרץ משדה הקרב במרתון לאתונה, 42 קילומטרים כדי להביא את הבשורה. ניצחנו, אמר, ואז התמוטט ומת.

כך היו הדברים מאז ומעולם. מעטים כתבו מכתבים. מעטים ידעו קרוא וכתוב. ערב המצאת הדפוס, במאה ה־15, ידעו כ־2% מאוכלוסיית אירופה קריאה וכתיבה בלטינית, וכ־10% קריאה וכתיבה בשפות השונות. ולמי כבר יש לכתוב? כל מי שאדם רגיל הכיר בדרך כלל חי באותו כפר או עיירה. לעיר הפלך הגיעו אולי פעם בחיים. אם מישהו גויס או היגר, הוא לכל צורך מעשי נחשב למת.

ובאותם זמנים כל הבידור, כל התרבות, היו חד־פעמיים. הם לא הונצחו. התיאטרון היווני או השייקספירי, הליצנים שנדדו מעיירה לעיירה, להקות המשחק הנודדות, אפילו התזמורות שהחזיקו האצילים עם מנצחים ומלחינים מוכשרים, כמו בנו של המוזיקאי המוכשר ליאופולד מוצרט – כל יצירה הוצגה, או נוגנה, ודי. דבר לא הונצח, לא הוקלט ותועד.

אבל המדע מתקדם, ולצידו, בצעדים מהוססים בהתחלה, הטכנולוגיה. וכשמצטרפת השאלה "למה זה טוב?", התשובה, כרגיל, היא בדרך כלל כסף (ו/או קידום אינטרסים מדינתיים) – הדברים באמת מתחילים לזוז.

המאמר הזה הוא סיפור. על יזמים, ממציאים, מדענים, תימהונים ואנשי מעשה. כאלה שמתו עניים ונשכחים, אחרים שהיו לאילי הון. יש בהם גנבי קרדיטים, וכאלה שלא היה אכפת להם מה חושבים עליהם. וכולם כתבו את ההיסטוריה של העידן שלנו, עידן המידע, עידן התקשורת הנגישה לכולם, בכל עת ובמהירות האור.

ובתחילת הסיפור שלנו נמצאות המתמטיקה והפיזיקה. למען הדיוק מתמטיקאי ופיזיקאי. "נסיך המתמטיקאים", כינו את יוהאן קרל פרידריך גאוס, הגאון הגרמני. ב־1831 החל לעבוד עם וילהלם ובר על חשמל ומגנטיות, ושנתיים אחר כך המציאו את הטלגרף האלקטרומגנטי הראשון, שחיבר בין מצפה הכוכבים למכון הפיזיקה באוניברסיטת גטינגן. את משמעות המצאתם הבינו מיד. ובר אמר שחשיבות הטלגרף לאנושות תהיה כמו חשיבות מערכת העצבים לגוף האדם. דימוי מעולה ומדויק. בפעם הראשונה בהיסטוריה אפשר היה להתחיל להעביר מידע, פוטנציאלית לטווח ארוך, במהירות הבזק.

שיחה ממתינה לבשורה

פריצת הדרך הבאה הגיעה עם אמריקאי. סמואל מורס, שנחשב דווקא לאחד הציירים הגדולים בדורו. בהיפוך הסיפור ההוליוודי המוכר על מהנדס, נניח, החי חיי רווחה ומחליט להגשים את חלומותיו ובוחר בחיי עוני כצייר, מורס חי ברווחה כצייר, אבל מחליט לבנות טלגרף. אשתו מתה, ילדיו פוזרו במשפחות אומנה, הוא חי בצמצום ובעוני, בעודו ממציא את כתב המורס. הוא ביקש הקצבה מממשלת ארה"ב לבנות טלגרף ולא נענה. גם אנגליה וצרפת משיבות פניו ריקם. ביקש שוב, קיבל הקצבה של 30 אלף דולר, ובנה את הטלגרף היעיל הראשון למרחקים ארוכים, מהקפיטול בוושינגטון לבולטימור הסמוכה. וב־24 במאי 1844 שלח את המברק הראשון. ציטוט תנ"כי: "מה פעל אל", מספר במדבר.

ומדוע בפעם הראשונה הוא נזרק מכל המדרגות ובשנייה הממשלה תומכת? התשובה פשוטה: כי ארה"ב מתחילה להתפשט מערבה, וההמצאות התאומות, החוברות זו לזו פיזית – קווי הטלגרף לצד מסילות הברזל – ירחיבו את ארה"ב (ולימים את רוסיה ועוד), יביאו מתיישבים, סוחרים, גדודי צבא, מיסיונרים; והטלגרף? יביא את המידע ויחבר את המדינה כולה.

ובעצם את העולם כולו: כבלי הטלגרף היבשתי והתת־ימי, כשיתפרסו ברחבי האוקיינוסים, יהיו הנימים של האימפריה הבריטית, ולימים של המדינות האחרות. שגרירים וגנרלים מרוחקים שהתרגלו לנהל מדיניות בשטח (נניח שפרץ משבר באיסטנבול: עד שהשגריר הבריטי יעדכן את לונדון, עד שיחזרו ההוראות, המשבר ייפתר – או יחריף), יוכפפו למציאות חדשה.

השלב הבא בהעברת אותות חשמליים היה כמעט מתבקש. אם אפשר להעביר אותות מורס דרך כבל, אז מדוע לא קול אנושי?

משפחת בל, סקוטים מאדינבורו, עסקה בלימוד דיבור לחירשים ועבודה איתם. אֵם המשפחה הייתה חירשת. האב, פרופ' אלכסנדר מלוויל בל, פיתח את שיטת הדיבור הנראה לחירשים. והבן, אלכסנדר גרהם בל, נשבע למצוא תרופה לחירשות.

המשפחה היגרה לבוסטון, אלכסנדר התמנה כפרופסור לפיזיולוגיה של הקול ותורת הדיבור באוניברסיטת בוסטון, והחל להשתעשע בהעברת צלילים למרחק. ההמשך ידוע. או אולי לא? כי כאן אנו מגיעים לסיפור הטרגי של אנטוניו מאוצ'י, מהגר מאיטליה שפיתח טלגרף מדבר, והעביר לאדוארד גרנט מחברת 'אמריקן דיסטריקט' אב־טיפוס של טלגרף פועל, מסמכים טכניים ובקשה לרישום פטנט זמני ב־1872. באותה שנה וויליאם אורטון, נשיא ווסטרן יוניון – חברת הטלגרף הגדולה – מבין את האיום שהטלפון שטרם הומצא (אבל כבר חל מרוץ להמצאתו) מהווה על עסקיו. הוא מורה לשני ממציאים ידועים, אלישע גריי ותומס אדיסון, לבחון דרכים להעברת מסרים רבים בקווי הטלגרף. מומחה המדע של ה'בוסטון פוסט' כתב אז: "יודעי דבר מבינים שבלתי אפשרי לשדר קול על גבי חוטים, ולו היה הדבר אפשרי, לא היה לכך ערך מעשי".

ב־14 בפברואר 1876 מוגשות, באותו יום עצמו, שתי בקשות לפטנט. האחת של גריי, השנייה של בל. בל הקדים בשעתיים. שלושה שבועות אחר כך אושרה הבקשה של בל לשיטה להעברה טלגרפית של קולות וצלילים, פטנט מספר 174465. שלושה ימים אחר כך, 10 במארס 1876, צעק בל לתוך פומית, תנודת הקרום גרמה למחט לרטוט ושינתה התנגדות חשמלית במעגל למילים, שהושמעו לעוזרו: "מר ווטסון – בוא הנה – אני מבקש לראות אותך".

–

מאוצ'י חיכה שנתיים לדעת מה קרה לאב־הטיפוס שיצר, ושמע מגרנט שהוא והמסמכים אבדו. הוא תבע את בל, אבל ללא הוכחות הפסיד במשפט. בל הקים את חברת בל (לימים AT&T, בשלב מסוים החברה הגדולה בעולם). ב־1878 נפתחה מרכזיית הטלפון הראשונה. שמונה שנים אחר כך היו לכ־150 אלף אמריקאים מכשירי טלפון. בל היה למיליונר. ב־1915 בל עצמו עשה את השיחה הראשונה מחוף אל חוף. בל היה לאחד האישים הנערצים בעולם, ממייסדי 'נשיונל ג'יאוגרפיק', עסק באנרגיה סולארית, בפיתוח המטוס ומיזוג האוויר. כשמת ב־1922, הטלפונים דממו דקה לזכרו.מאוצ'י מת שלוש שנים קודם לכן, עני ואלמוני. 100 שנים אחר כך התגלו מסמכים המספרים סיפור מעניין. מתברר שחברת בל שילמה לחברת אמריקן דיסטריקט טלגרף 20% מהרווחים על המצאת הטלפון של בל במשך 17 שנים, בתמורה לאובדן תמידי של המסמכים, בקשת הפטנט ואב־הטיפוס של מאוצ'י. נכון, בל הגיע לפתרון שלו באופן עצמאי; נכון, גריי, אדיסון, פיליפ רייס הגרמני, תרמו תרומות משמעותיות; אבל נראה שבכורתו של מאוצ'י נגזלה. ב־2002 הוכר מאוצ'י רשמית כממציא הטלפון.

תקשורת להמונים

אז התקשורת, ששנים ספורות קודם לכן הייתה מוגבלת להעברת מכתבים בכרכרות דואר, מתחילה לעבור בעולם כולו – בעזרת החשמל, במהירות האותות האלקטרומגנטיים. אבל דרך כבלים: כבלי טלפון או טלגרף, וזה יקר, ומגביל. הצעד הבא יהיה כמובן לעבור לשיגור אותות וקליטתם בדרך האוויר. בלי כבלים. תקשורת אלחוטית. האם זה ייתכן?

יהודי גרמני מומר בשם היינריך הרץ, שמת בגיל 37 בלבד מהרעלת דם, הרחיב את התיאוריות של ג'יימס מקסוול, והוכיח שחשמל יכול לעבור בגלים אלקטרומגנטיים, בעלי תכונות הדומות לאור ובמהירות האור. אותם גלים אלקטרומגנטיים, שהתדירות שלהם לרוחב הספקטרום מקרני רנטגן, דרך קרינה אולטרה־סגולה, האור הנראה לעינינו, גלים באינפרה־אדום, גלי מיקרו המשמשים לבישול אבל גם לתקשורת WiFi, בלוטות' וסלולרי ועד גלי רדיו המשמשים לרדיו וטלוויזיה.

והרץ עושה ניסויים בגלים האלקטרומגנטיים האלה, מקבל על שמו את יחידת התדירות של הגלים, וב־1888 מוכיח את קיום הקרינה האלקטרומגנטית על ידי מכשיר המשדר גלי רדיו, ומכשיר הקולט אותם. הניסויים האלה יביאו להעברת הקול לא רק בכבלים, אלא דרך האוויר. הטלגרף האלחוטי, המוכר לנו בעצם כרדיו.

כדי להפוך את המערכת מתגלית מדעית ליישום טכנולוגי, נדרשים מהנדסים מוכשרים. ליתר דיוק, גאונים. הגאון הסרבי התימהוני ניקולה טסלה, שהיה הראשון, וגוליילמו מרקוני האיטלקי, שהיה השני – אבל זכה בתהילה, בפרס נובל, בהון.

עכשיו, טלגרף אלחוטי עושה מה שעושה טלגרף: מעביר מסר מנקודה לנקודה. גם האלחוט, כמו שהטלגרף האלחוטי נקרא לעיתים, בעיקר בשימוש צבאי, הוא שימוש בהעברת מידע מנקודה לנקודה. הדבר שיהפוך את המכשיר למשנה עולם הוא ההבנה שניתן להשתמש בטכנולוגיה של העברת אותות אלקטרומגנטיים באוויר, לא רק מאדם לאדם – מנקודה משדרת לנקודה קולטת – אלא מנקודה משדרת לעשרות נקודות קולטות. ולמה עשרות? עם השיפור המדהים בטכנולוגיה, בתוך שנים ספורות המעבר יהיה מעשרות לעשרות מיליונים. הרדיו המסחרי נולד.

הסיפור למי מגיע הקרדיט על המצאת הרדיו מזכיר מאוד את המאבק על הנורה, הטלפון והמחשב האישי: טסלה רשם פטנט בשנת 1900, אבל אחרי ארבע שנים החליט משרד הפטנטים להעניק את הפטנט למרקוני, בשלב זה כבר בעל הון ומקים חברת מרקוני. המאבק נמשך שנים רבות. בית המשפט העליון, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, החזיר את הפטנט לטסלה, שמת חצי שנה קודם לכן.

צריך לתת כבוד למרקוני, מהנדס, יזם וממציא גדול, שהיה הראשון שהצליח להעביר שידור על פני האוקיינוס האטלנטי, פתר בעיות טכנולוגיות והיה לגיבור לאומי בארצו. כשהתחתן ב־1927, היה מוסוליני השושבין שלו. הוא היה חבר במועצה הפשיסטית העליונה, ומת ב־1937 שבע כסף ותהילה. טסלה מת ב־1943 עני, חסר כל וסובל מהזיות. כבר הזכרתי פעם שאין צדק בעולם?

לדבר אל העולם

כדי להבין את חשיבותו המכרעת של הרדיו, צריך לפנות מממציאים ליזמים. כי הרדיו יהיה אמצעי התקשורת הראשון להמונים. בטלגרף השתמשו חברות עסקיות, מדינות, עיתונאים. הטלפון הוא שיחה בין בני אדם. הרדיו יהפוך מקבץ של מהגרים, בארה"ב לדוגמה, לאומה.

אז האדם הבא בסיפורנו המתומצת למדי הוא דיוויד סרנוף, יליד 1891, בן למשפחה בתחום המושב הרוסי, שהיגרה בעקבות הפרנסה לאמריקה. כשאביו חלה בשחפת, יצא דיוויד בגיל 11 למכור עיתונים. מגיל 15 עבד במשרה מלאה בחברת הטלגרף של מרקוני, והתקדם ממשרת נער שליח למנהל מסחרי. (אגב, גם תומס אדיסון ואנדרו קרנגי החלו את הקריירות המזהירות שלהם כמפעילי טלגרף.)

אחרי מלחמת העולם הראשונה רכשה ג'נרל אלקטריק את מרקוני ומיתגה אותה מחדש, תחת השם 'תאגיד הרדיו של אמריקה' – RCA. לסרנוף יש חזון, שמעבידיו לא מעוניינים בו. ביולי 1921 הוא מורד, ומשנה את פני התקשורת לתמיד. סרנוף מארגן שידור, בניגוד לדעת הבוסים, של אליפות העולם במשקל כבד באגרוף, ג'ק דמפסי נגד ז'ורז' קרפנטייה הצרפתי. 300 אלף איש האזינו לשידור, הביקוש למכשירי רדיו זינק. החברה קנתה את תחנת הרדיו הראשונה בניו יורק, וייסדה רשת שידורי רדיו.

בהיפוך מהיום, ובמונחי היום, סרנוף רוצה תוכנה כדי למכור חומרה. הוא רוצה למכור מכשירי רדיו, ההתמחות של החברה. אבל למה שמישהו יקנה מכשיר רדיו? התשובה: כדי לשמוע תוכן. זו הייתה פריצת הדרך שלו. ומתחנת הרדיו הראשונה, RCA מייסדת רשת תחנות ארצית הנקראת 'חברת השידורים הלאומית' (National Broadcating Company) – NBC. בהמשך תתפצל לשתי רשתות, האדומה (NBC) והכחולה, 'חברת השידורים האמריקאית', ABC.

הרדיו מתחיל את עידן תקשורת ההמונים. הטלגרף חיבר נקודות בעולם; הרדיו חיבר קהלים. אדם היושב בחווה מבודדת, פועל בעיירה מנומנמת, חובב מוזיקה – לכולם היו לפתע קולות מנחמים ומרתקים ברדיו. המכשיר הגדול, רדיו המנורות בסלון, שדרכו שמעו חדשות, שבו שמעו את נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט בסדרת ה"שיחות ליד האח", מנסה להרגיע אומה מבוהלת בזמן המשבר הגדול. שמעו מוזיקה קלאסית (ל־NBC הייתה תזמורת ידועה שניצח עליה ליאופולד סטוקובסקי, זוכרים את 'פנטזיה' של דיסני?) וסווינג מקפיץ, שמעו רודנים מטורפים ומטורפים פחות. שמעו תסכיתים שנכנסו להיסטוריה ולהיסטריה, שמעו הכרזות מלחמה ושלום.

לימים, בהתאם לחוק החשוב של התוצאות הבלתי צפויות, תצטרף ההמצאה החשובה של מוליך ההתנגדות טרנס רזיסטור, ובהלחם – הטרנזיסטור. זה שבא אחרי שפופרת הריק, זה שהקדים את השבב. בעצם כולם – המנורות, הטרנזיסטור, השבב – הם מתגים אלקטרוניים, רכיב המפתח בכל תעשיית האלקטרוניקה.

תמונת מצב

על השימוש המעשי הראשון בהמצאה החדשה יקבלו שלושה מהנדסים בחברת בל את פרס נובל. השימוש לא יהיה במחשב, הייעוד המקורי. הוא יהיה ברדיו, כשחברה יפנית אנונימית, סוני שמה, וחברות נוספות, החלו לייצר מה שהן קראו רדיו טרנזיסטור.

ברדיו הגדול בסלון, זה שבדירות ישראליות מעדות מסוימות שכן על רהיט עץ כבד, ומעליו מתנוססת לתפארה מפית לבנה, שלט ביד רמה ראש המשפחה. הגבר האמריקאי החליט מה שומעים כששב מעבודתו. בתחום המוזיקה שמעו קלאסית, לפרועים היה סווינג לבן, מקסימום. אבל עכשיו יש מכשירים חדשים: ניידים, קלים וזולים. וכך נער אמריקאי, ולימים בריטי, ישראלי, כולם יכולים לקנות רדיו טרנזיסטור, להסתגר בחדר או לצאת החוצה ולשמוע מה שרוצים. שזה בהגדרה מה שאבא שונא: המוזיקה של תחנות רדיו מהדרום, "מוזיקת הג'ונגלים", מוזיקת השטן, זו שבעזרתה הקומוניסטים מבקשים לערער את אמריקה! הכריזו כוהני דת ופוליטיקאים מוכי פלצות (ובכך רק עזרו כמובן לפרסומה והפצתה). מוזיקה שנקראה ריתם נ' בלוז, בידי מפיק התקליטים היהודי האגדי ג'רי ווקסלר; או רוקנרול, בידי שדר הרדיו היהודי אלן פריד. מילים גסות, בוטות, רמיזות לסקס, מוזיקה של שחורים, ירחם השם. אי אפשר להבין את המהפכה התרבותית, את הביטלס למשל, בלי להבין את משמעות המצאת הרדיו – והטרנזיסטור.

והרדיו עשה דבר חשוב נוסף – הוא איחד מדינות, שפות. כשקמה מדינת ישראל התקבלה החלטה, שרירותית לחלוטין, שהמבטא הנכון הוא ההגייה הספרדית. לכאורה אפשר היה לבחור בהגייה האשכנזית (אז הרוב המוחלט במדינה). הרדיו, דרך קרייניו וחדשותיו והיגוייו, הודיע לכולם איך צריך לדבר.

ואם אפשר להעביר קול באמצעות כבל, ואז קול באמצעות גלים, אז למה לא תמונה? הרי מדובר באותם גלים, אותו ספקטרום. וניסיונות בהעברת תמונות באמצעים אלקטרוניים מתחילים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.

בלי גוגל – מהי המדינה הראשונה שבה נבנה מכשיר טלוויזיה? התשובה היא רוסיה. בשנת 1907. כן, כן, בזמן בית רומנוב, לפני מלחמת העולם הראשונה. אבל רק אחריה, ב־1928, פוגש דיוויד סרנוף את ולדימיר זבוריקין, מהנדס בחברת ווסטינגהאוז. זבוריקין, יחד עם פילו טיילור פרנסוורת' וג'ון לוגי ביירד, מוכרים כממציאי הטלוויזיה, ההמצאה החשובה הבאה במסע שלנו.

כשבא ביירד להדגים אותה לעורך העיתון 'דיילי אקספרס', תגובת העורך הייתה: "רד לקבלה ותיפטר מהמטורף שנמצא שם. הוא אומר שיש לו מכונה המאפשרת לראות תמונות דרך אלחוט. שים עליו עין, ייתכן שהוא חמוש".

–

מי המציא את הטלוויזיה? כמו בוויכוח על הטלפון, להצלחה אבות רבים, מהם שלושה נכנסו להיסטוריה; אבל ברור לגמרי שכרגיל, גם ההמצאה הזו בנויה על נדבכי דורות קודמים, וכמובן – כשהטכנולוגיה איפשרה זאת. ויש כמובן חברות רבות אחרות, עם שלל פטנטים משניים. זבוריקין הוא אבי הרעיון של שימוש בשפופרת קרן קתודית, אלומות אלקטרונים נורות אל מסך מצופה בחומר זרחני, ויוצרות שם שורות לאורך ולרוחב שאם נמצאים במרחק מספיק מהן רואים תמונה שלמה. הטכנולוגיה הזו שימשה לא רק במסכי טלוויזיה אלא גם במחשבים, מכ"ם, מכשירים רפואיים, עד כניסת מסכי הפלזמה ודומיהם.

זבוריקין, ממציא מצלמת הטלוויזיה הראשונה והכבלים, נולד ברוסיה, ובזמן מלחמת האזרחים בה היגר לארה"ב. הוא התחייב לסרנוף שייצר טלוויזיה תוך שנתיים, בהשקעה של 100 אלף דולר. הוא טעה, במעט: ייקחו שמונה שנים ו־50 מיליון דולר לאב־טיפוס.

זבוריקין מת בגיל 94, עם 120 פטנטים על שמו ומקום בהיכל התהילה האמריקאי לממציאים. אחד האישים הבודדים שיש על שמו אנדרטאות גם בארה"ב וגם ברוסיה.

ג'ון לוגי ביירד הסקוטי הוא מעין מקגייוור של הממציאים. הוא בנה ב־1923 מקלט טלוויזיה בעזרת פריטים מאולתרים שכללו – שימו לב – ארגז כובעים ישן, זוג מספריים, מחטי תפירה, פנסי אופניים, קופסאות תה מעץ, שעוות חותמות ודבק. שנתיים אחר כך היה הראשון שהצליח לשדר תמונות נעות בשחור־לבן, וב־1927 העביר שידור טלוויזיה בין לונדון לגלזגו, מרחק של 700 קילומטרים.

הוא המציא טלוויזיה צבעונית והדגים את פעולתה ב־1939, טלוויזיה תלת־ממדית ב־1941, וטלוויזיה אלקטרונית לחלוטין ב־1944. יותר מ־60 שנה עברו בין ההדגמה הראשונה של ביירד לבין השקה של טלוויזיה תלת־ממדית צבעונית אלקטרונית לשוק.

השלישי בשלושת אבות הטלוויזיה המוכרים הוא פרנסוורת'. בעל 300 פטנטים שונים, רובם ברדיו ובטלוויזיה. הוא הציג ב־1927 טלוויזיה אלקטרונית ראשונה, נתבע לדין בידי RCA בטענה שזבוריקין הקדים אותו, ניצח במשפט, הפסיד בשני ערעורים אבל ניצח בעליון, קיבל מיליון דולר על הפטנט – ובעיקר הכרה.

תרבות ופוליטיקה ביד היוצר

מלחמת העולם השנייה עיכבה את כניסת הטלוויזיה (כל המפעלים הוסבו לייצור מכשירי מכ"ם). אחריה יתחיל עידן התמונה. ראשית בארה"ב, בהמשך בעולם כולו. כמה עשרות שנים בין שתי רשתות בבריטניה, שלוש בארה"ב ואז, עם ההתפתחות המתמדת של המדע והטכנולוגיה, רשתות כבלים וספקטרום מלא במראות וקולות.

הטלוויזיה ממשיכה את עידן המידע. את עידן חיבור הפריפריה למרכז, את עידן התקשורת. החל במובן הבסיסי, שאנו מדליקים את המכשיר וצופים בחדשות, יודעים מה קורה במקומות רחוקים; דרך העובדה שהמכשיר, התוכניות המשודרות בו, היו לנושא שיחה. המושג האמריקאי "Must See TV", כדי לדעת על מה מדברים כולם. סדרות טלוויזיה השפיעו בדרכים מובנות מאליהן. הן הציגו משפחות מושלמות, שבהן אבא יודע הכל מסביר לילדיו הצייתנים. קומדיות, מערבונים. הכל בצבעי וניל, כמובן, פה ושם שחור סמלי. אבל לימים גם בדרכים סובטיליות – כש'מסע בין כוכבים' תציג לראשונה גבר לבן מנשק אישה שחורה, מה שהפך לאירוע לאומי דרמטי. מרי טיילר מור תביא אישה קרייריסטית שאינה מתנצלת למסך. ינבטו סדרות תעודה, תחקירים; והייצוג המסכי יתרחב לשחורים, יהודים, היספנים, לבנים גזענים. הטלוויזיה לא תהיה רק אמצעי תקשורת, היא תהיה פרק מכונן בתרבות העולמית.

והיא גם תפיל בשידור חי את ג'ו מקארתי בשימוע בסנאט. תביא לניצחונו של ג'ון קנדי בבחירות. תחבר אותנו בזמן אמת לנחיתה על הירח, הפלת חומת ברלין, האדם מול הטנק בכיכר טיין־אן־מן, האביב הערבי, מה לא.

המדיום הוא המסר, אמר מרשל מקלוהן וצדק. הטלוויזיה כבשה את העולם. לזמן־מה. כי מה ששכחנו, או בעצם לא יכולנו להבין, הוא שטלוויזיה היא רק דרך אחת להביא תמונות וקולות אלינו. פעם לסלון, היום לכף היד. יש דרכים נוספות. וההמצאה, או שלל ההמצאות הבאות, כבר ישנו הכל. לא נקבל רק מוזיקה או חדשות או דרמה. נקבל הכל. וכמובן, לא זו הייתה הכוונה המקורית.

שתלי הסיליקון הראשונים

מתי מתחיל עידן המחשב? אפשר להחליט שהוא מתחיל עם עדה, בתו של לורד ביירון, העוסקת בכך תיאורטית. חברת IBM, המתחילה ב־1928 להשתמש בכרטיסיות מנוקבות; במכונה המחשבת האנלוגית של ונובר בוש, שיכולה לפתור משוואות דיפרנציאליות, באותה שנה. עם אלן טיורינג, כמובן, הממציא את מכונת טיורינג בשנות ה־30. או עם המחשב הרב־תכליתי האלקטרוני האזרחי הראשון. הוא נבנה ב־1946 בהרווארד, אניאק שמו. היו בו 17,468 שפופרות ואקום, 7,200 דיודות, הוא צרך 150 קילוואט חשמל ושקל 27 טונות. צריך היה לחווט אותו לכל פעולה בנפרד, וכל פעם נשרפה שפופרת, שהן שבירות, מתלהטות, גדולות; בדרך כלל כשחרק הנמשך לאור נצמד אליה. המיתוס מספר שאחרי אחת השריפות האלה נקרא טכנאי לתקן, וכשנשאל מה התקלה ענה חרק, כרגיל. באנגלית – באג. המונח שבשימוש עד היום.

אייזק אסימוב, סופר המדע הבדיוני הגדול, האמין שזה העתיד. כלומר, מחשב בגודל בית הוא טוב, הבא אחריו יהיה בגודל שכונה, ואז עיר, ואז מדינה ואז כוכב. הוא – או אף אחד אחר באותה עת – לא חשב שהכיוון יהיה הפוך. שכל אחד מאיתנו יחזיק בכיס מחשב. טלפון סלולרי הוא מחשב, שעוצמתו פי כמה וכמה מהמחשבים שעליהם חלם אסימוב.

המחשב עובד על מנורות. לא מספיק טוב. ואז על טרנזיסטורים – גם זה לא מספיק טוב. כי הצרכים הולכים וגדלים. וכך מצטרפים לסיפורנו שני מהנדסים. ג'ק קילבי מ'טקסס אינסטרומנטס' ורוברט נויס מ'פיירצ'יילד סמיקונדקטור'. נויס, עם חבר בשם גורדון מוּר ופליט יהודי שברח מהונגריה אישטוואן אנדראש גרוף (שהופך לאנדרו סטיבן גרוב) יקימו חברה בשם אלקטרוניקה משולבת (אינטגרייטד אלקטרוניקס), או בקיצור: אינטל.

יש סיבה לכך שהאזור המזוהה יותר מכל עם עולם המחשבים נקרא עמק הסיליקון. הסיליקון, צורן, הוא חומר מוליך למחצה, בעל תכונות טובות ויעילות להעברת חשמל. ואנו מדברים כאן בסופו של דבר על משהו פשוט – מתג. מתג שיש לו שני מצבים – אפס ואחד. שילוב המתגים האלה עם המתמטיקה הבינארית ישנה את העולם.

אותו עמק סיליקון, אגב, נוסד עם שני בחורים צעירים, שהכירו באוניברסיטת סטנפורד והקימו במוסך בפאלו אלטו, קליפורניה, חברה שתשנה את עולם הטכנולוגיה. השנה מוקדמת מכפי שחשבתם. 1939. לשניים קוראים וויליאם היולט ודיוויד פקארד. המוצר הראשון שלהם היה מתנד קול מדויק, שנרכש על ידי וולט דיסני ושימש בהכנת הסרט 'פנטזיה'. חברתם HP, ששמה מורכב מראשי התיבות של מייסדיה, מוכרת כמייסדת הרשמית של ה"עמק".

קילבי ונויס הנ"ל ימציאו את השלב הבא, זה שמולך עד היום. המעגל המשולב, השבב. 1958, הטרנזיסטור רק בן עשר, אבל זמנו תם, במידה רבה. קילבי ונויס עובדים בנפרד, יוצאים לשוק כמעט יחד. קילבי מקדים במעט, על כן הוא זוכה בפרס נובל לפיזיקה. נויס היה למיליארדר. חלוקה הוגנת…

המעגל המשולב ממשיך את מהפכת המזעור. יש בו עשרות טרנזיסטורים על מצע אחד. 64 בדגם הראשוני. מיליארדים כיום, כשגודלו של השבב הוא מיקרונים. הגענו אל המנוחה והנחלה? מה פתאום. מהפכת המזעור נמשכת, ושותפו של נויס בחברת פיירצ'יילד התבקש להעריך את כיוון התעשייה. השנה: 1965, וגורדון מור הוגה את האקסיומה המפורסמת ביותר בעולם המחשבים: צפיפות הטרנזיסטורים במעגל משולב בעל שבב יחיד, תוכפל בלא תוספת לעלות הייצור כל 18 עד 24 חודשים. במילים פשוטות יותר – עוצמת המחשוב, יכולת העיבוד של מחשבים, תוכפל כל שנה וחצי עד שנתיים, בלי תוספת למחיר. זה עובד כבר יותר מ־50 שנה (אם כי אנו מתקרבים לקיר…).

הימים שבהם תומס ווטסון, נשיא IBM, חזה שבכל העולם יש שוק לחמישה עד שישה מחשבים מסחריים הסתיימו. ואפרופו נבואות שלא הגשימו את עצמן, יש נקודות עיוורון גם אצל המבריקים ביותר: גורדון מור מספר שבשנות ה־70 ניגש אליו אדם והציע לו לצייד מעבד 8080 במקלדת ובצג ולמכור את זה לשוק הביתי. הוא שאל למה זה טוב, ואמרו לו שעקרת הבית תוכל לשמור על זה את המתכונים שלה. הוא מספר שלא ראה בזה, ב"מחשב האישי", שום תועלת ולא חשב על זה עוד – עד אמצע הסבנטיז כשחברת אפל, ומיד אחריה IBM ב־1981, ושוב אפל עם המקינטוש ב־1984, יביאו את מהפכת המחשב האישי.

אפל נולדה כשפנו ב־1976 לג'ו קינן, נשיא אטארי, שני צעירים שעבדו בחברה – סטיב ווזניאק וסטיב ג'ובס – להציע לו את רעיון המחשב האישי. הוא סילק אותם ממשרדו. שנה אחר כך יאמר נשיא חברת 'דיגיטל' קן אולסון: אין שום סיבה שלאדם פרטי יהיה מחשב בביתו.

האידיאליזם של הרשת

עוד לפני ג'ובס והמחשב האישי, יישם מרטין קופר מחברת מוטורולה טכנולוגיה שעליה כתב אריך קסטנר ב'שלושים וחמישה במאי', ושעקרונית הייתה אפשרית כבר כמה עשרות שנים. ב־1973, בשדרה השישית במנהטן, הוא ביצע את השיחה הסלולרית הראשונה בעולם.

אז, בימים הרחוקים ההם, טלפון, גם נייד, נועד לשיחות בלבד. אבל השילוב בין הטלפון, השבב, המזעור, הביא למה שאיש לא ראה שבא ואיש לא חזה כיצד ישנה את העולם – הטלפון החכם. הסמארטפון. מחשב אישי נייד, שהוא גם טלפון.

וכאן, להשלמת הסיפור עלינו לפנות למאיץ החלקיקים הגדול מתחת לגבול שווייץ־צרפת, שם עבד אדם בשם סר טימותי ברנרס־לי. אדם שזכה בכל תואר כבוד בריטי, תארי כבוד מדעיים ופרסים אינספור, בצדק מוחלט.

ברנרס־לי גדל בבית שבו שני ההורים עבדו על מחשבים. (הרהור קטן: סרגיי ברין ולארי ופייג', מארק צוקרברג, סטיב ג'ובס, ביל גייטס – כולם עבדו על מחשבים מגיל עשר או 12. כלומר, כשהגיעה מהפכת המחשוב היו להם כבר אלפי שעות תכנות ועבודה על מחשבים. הם היו במקום הנכון, ארה"ב, בזמן הנכון ועם הכישורים הנכונים. מוכשרים, שאפתנים, בעלי חזון, הכל נכון, אבל אם היו נולדים ברואנדה, או בארה"ב אבל עשור לפני או אחרי, איש כנראה לא היה שומע עליהם.) ברנרס־לי עובד בסרן, ומפתח ב־1980 פרויקט לאחסון מידע ושיתופו בשם אינקווייר – חקור. זה מה שמאפשרת הטכנולוגיה של הזמן.

תשע שנים יחלפו, במהלכן מתרחשת התפשטות מסוימת של רשת מחשבים שהחלה בפנטגון בשם ארפא־נט. היא נקראת במליצה בשם 'אוטוסטרדת המידע', עד שיתקבע השם 'אינטרנט'. עד אותו רגע, אזכיר, מי שקנה מחשב IBM או אפל עבד עליו, קיבל תוכנות, שיחק פונג, כתב מסמכים. זהו.

אבל ברנרס־לי ישנה את העולם.

ב־1989 הוא מציע מערכת שבה אנשים יוכלו לקשר מסמכים ולעבור ממסמך למסמך. הוא מציע את הפרוטוקול המאפשר לחבר בין מסמכים, לחבר בין מחשבים. מעין רשת קורים כלל־עולמית, וכך הוא קרא לה – רשת הקורים העולמית, וורלד ווייד ווב. ולא, לא מדובר רק במאמר אקדמי. צריך שהמחשבים ידברו זה עם זה, אז הוא יוצר שפה אחידה, html, הוא יוצר את הפרוטוקולים והאלגוריתמים הראשונים, את הדפדפן הראשון. במילים פשוטות, ברנרס־לי המציא את כל המבנה התיאורטי וגם המעשי המאפשר לנו לגלוש.

ברנרס־לי הוא אידיאליסט. על כן הוא וסרן לא מוציאים פטנטים על ההמצאה. כל אחד יכול להשתמש בה, ואכן כל אחד משתמש בה. ויהיו בה שימושים רבים – בין השאר ישכללו שני דוקטורנטים צעירים למדעי המחשב באוניברסיטת סטנפורד, אלגוריתם המדרג דפי מחשב בהתאם לרלוונטיות שלהם לשאלת גולשים, זה ייקרא "פייג' רנק", דירוג עמוד. על בסיס האלגוריתם הזה הם יקימו מנוע חיפוש וחברה בשם גוגל.

ברנרס־לי ראה בעיני רוחו עולם שבו המידע זורם בחופשיות, את הברכה שברשת. הוא תומך בניטרליות הרשת (מדיניות שביטל ממשל טראמפ – שאסרה על ספקים להאט או להאיץ מהירות גלישה בהתאם למי משלם להם וכמה). הוא ראה איך החזון שלו, התוכנה שלו, יצרו רשת מידע אחת – שבימים אלה מפורקת לאיים של מידע בחסדי כמה תאגידי ענק, כל אחד מהם שולט בצומת מרכזי אחר של זרימת המידע. הוא ראה איך החזון של מידע שיעשיר את האנושות הופך לפייק ניוז, להשפעה נסתרת על בוחרים, על צרכנים. אבל זו כבר לא אשמתו, זו אשמת רבים אחרים.

כל מה שיצרה האנושות מאז מערות לאסקו, הרנסנס, התנ"ך והומרוס, מיכאלאנג'לו ודנטה, התלמוד, הברית החדשה והקוראן, כתבי הבודהה וקונפוציוס, המגנה כרטא ושייקספיר ודון קישוט – כל זאת, במונחי טרה בייטים, אנו מייצרים כעת תוך יומיים. יומיים מול כ־40 אלף שנה. 'רומיאו ויוליה' אחד ומעט דברי הנביאים, מול מיליוני "ראית את הסטורי המהמם שלי באינסטוש?".

לגגל נהיה פועל, כמו גם המונחים לייק, חפשו אותנו בפייסבוק, להעלות פוסט, לצייץ, ויראליות. אנחנו בעולם שבו ויתרנו מרצוננו על הפרטיות לטובת אלפי חברים וירטואליים שלהם אנו מדווחים באדיקות מה קורה איתנו בכל רגע נתון.

בעידן המידע, המידע עובר במהירות האור. ובדרך כלל זה נפלא. אבל צריך לזכור תמיד על איזה מידע מדובר, ואם הוא ראוי בכלל לַתואר – המשתנה, כך נראה, מדי יום – מידע. ועדיין, זה העידן שלנו, ובהכללה, גם אם יש, ויש, אוהו כמה יש, פייק ניוז, וקבוצות של מתנגדי חיסונים ומפיצי טרור ושנאה ומה לא – הרווח עולה על הסיכון. ובכל מקרה, גם אם לא, זה כלל לא משנה. זוכרים איך פעם, מזמן, היו בעולם חנויות תקליטים? ואחריהן חנויות דיסקים? זוכרים את חנות השכרת קלטות הווידיאו השכונתית או את רשת בלוקבסטר? כולן נעלמו. הטכנולוגיה הרגה אותן, הטכנולוגיה בוראת ומשמידה.

שאלו פעם את מייקל אייזנר, מנכ"ל דיסני, מי ממתחריו, אולפני הקולנוע האחרים, מפחידים אותו במיוחד. הוא ענה: אף אחד. עם כולם אנחנו מסתדרים. פעם יש לזה להיט ופעם לאחר, אבל כולם מכירים את כולם. מי שמפחיד אותי הם שלושה ילדים בני 19, שיושבים עכשיו במוסך בקליפורניה, תל אביב או טאלין, סביבם קרטוני פיצה בני שבוע, וברגע זה הם ממציאים, אולי בלי לדעת, את הטכנולוגיה שתחסל את כולנו.

כי אם יש משהו שלמדנו מהטכנולוגיה, הוא שאי אפשר לעצור אותה.

לחלק השני והאחרון בסדרה: שהעט גבר על החרב: כך התפתח עידן המידע (חלק ב') | מאת אורן נהרי

–

• בחזרה אל הסיקסטיז: ימי הפרח, האהבה והדם // מאת אורן נהרי
• סוד הקסם של הוויקטוריאנים // מאת אורן נהרי
• עוד יום מייגע בטוויטר // הטור של שי גולדן