החיים שלך הם סלט עצלן שעשוי משאריות של מה שיש במקרר בבית של בן אדם שיש לו יותר מדי זמן בשביל להיכנס לדיכאון ופחות מדי זמן בשביל לקפוץ שנייה לירקן. זרוק לסלט הזה סדר יום קפיטליסטי, גאונות טכנולוגית, שים קצת לימון, שמן זית ומלח. לא משנה כמה פנאי התווסף לך, התחושה היא שאין לך זמן. את כל מה שהטכנולוגיה נתנה – הקפיטליזם לקח. את כל מה שהקפיטליזם נתן – הטכנולוגיה לקחה. אתה אף פעם לא תכין לעצמך סלט מושקע. אף פעם לא תצליח לראות שוב 'הסנדק'. אף פעם לא תוריד את הסמארטפון מהיד. אף פעם לא תספיק לענות לכל הווטסאפים. אף פעם לא תדע מהי סדרת הבינג' הבאה שכדאי להתמכר אליה ואם שווה להשקיע שלוש שעות וחצי בסרט החדש של סקורסזה.
בעבר, עד לפני לא יותר מכמה עשרות שנים בודדות, החיים היו קלים יותר ונשמעו כמו גרסה לא אלימה של 'חד גדיא'. חיכית לעיתון שחיכה לכלב שחיכה לדוור שחיכה לתרנגול שחיכה לשמש. בעיתון היו המלצות לסרטים ולסדרות. ראית סרט טוב פעם בשבועיים, הייתה לך סדרה טובה פעם בשבוע ביום קבוע ובשעה קבועה ושם זה נגמר. הדיל היה כזה: המבקרים של פעם נהגו לחלק כוכבים לשלושה־ארבעה סרטים חדשים בשבוע ולעוד איזו סדרה או שתיים שעלו בערוצים הבודדים וזה היה ממש בסדר.
היום אתה מנסה לא ליצור קשר עין עם הסבא בסרבל האדום שמחלק עיתונים בחינם ליד הבית, אתה משוטט ברחבי האינטרנט בין כותרות של ביקורות, ריקאפים וציוצים על הסדרות והסרטים שאתה אוהב, ואתה לא מצליח לדעת כלום על כלום. זה הופך את תפקידו של מתווך התרבות בן זמננו למורכב במיוחד. לידו, שומרי קניונים עם מגנומטרים בחופשת חנוכה או שומרי משקל שאמורים להכין סלט מתוך מקרר ריק הם אנשים בני מזל. בשורה התחתונה אמורים מתווכי התרבות לספר לך אם לראות או לא, להסביר לך אם זה טוב או לא. אמנם לפעמים זה עניין של טעם והדרך הנכונה היא לקבל המלצה מחבר או ללכת שבי אחר מבקר שאהבת, אבל ברוב המקרים זו תפיסת עולם. וכאן אתה הופך להיות עד באחד הוויכוחים הטעונים ביותר בבית המשפט ליצירות תרבותיות: צייטגייסט או לא צייטגייסט.
חברי האקדמיה לקולנוע שבוחרים את המועמדים והמנצחים בטקס פרסי האוסקר, למשל, הם המאמינים הכי אדוקים באלוהי הצייטגייסט. עבורם, סרט שהצליח ללכוד בכפותיו את רוח התקופה הוא אירוע שיש לחגוג כמו מציאת תרופה לסרטן או פיצוח משמעות הקיום האנושי. 'ג'וקר' הוא הדוגמה המובהקת ביותר לסרט צייטגייסטי, שמככב בעונת הפרסים הנוכחית עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר. 'נשים קטנות' מצליח גם לשמור על האותנטיות של סיפור פשוט שנכתב לפני 150 שנים – וגם לשמש פנס רחוב מעל הפינות החשוכות של ימינו בזכות תבונתה של הבמאית גרטה גרוויג. ובכלל, רוח התקופה מנשבת באולמות הקולנוע עם סרטים אנטי־טראמפיים שעוסקים בקהילה הלהט"בית, במהגרים, בהבדלי מעמדות, באלימות קיצונית, בפחד מהשונה, בנוסטלגיה ובתקופות מראה מושחתות.
–
בטלוויזיה זה קצת יותר מורכב. בניגוד לקולנוע, העלילה הטלוויזיונית מצטלמת במשך תקופה ארוכה יותר, משתרעת על פני הרבה יותר שעות, אמורה להעמיק את הטיפול בדמויות הקבועות ונבנית בהדרגה לפעמים במשך כמה שנים בואכה עשור. צייטגייסט יכול להיות פרק זמן של דור שלם שמתמודד עם עידן תרבותי, טכנולוגי, פוליטי או כלכלי מורכב, אבל גם יכול להימשך תקופה קצרה כמו קדנציה בת ארבע שנים של נשיא אמריקאי מושחת, מלחמה שנגמרת אחרי שישה ימים, משפט בן כמה חודשים שבמרכזו עומד מפיק הוליוודי שמואשם באונס, או הזמן שעובר בין לחיצה על הכפתור שמשחרר את הפצצה הגרעינית ועד הרגע שבו גילית שאתה ועוד ארבעה אנשים הם השרידים האחרונים של האנושות.
ומכיוון שכל סדרה יכולה להיות מצולמת ומשודרת במקביל לכמה רוחות של כמה תקופות, כדאי לציין ממש כאן ועכשיו את המבחן הגדול ביותר של סדרות המופת החשובות והמשמעותיות בעידן הנוכחי: מבחן הסוף. ישנן סדרות שנחשבו מופתיות, עד שנרמסו תחת כובד משקלם של פרק או עונת הסיום. בעוד הסוף החכם והמסקרן של 'הסופרנוס' הפך לכר פורה של דיונים אינסופיים על יצירה ועל טלוויזיה, הפינאלה של 'אבודים' גרם למעריצים הפנאטיים ביותר בתולדות הטלוויזיה לשנוא את הסדרה; העונה האחרונה של 'משחקי הכס' הותירה טעם מר בפה, והסרט על עלילותיו של ג'סי פינקמן ביום שאחרי 'שובר שורות' גרר יותר סימני שאלה ממחיאות כפיים. אבל אז הגיעה 'הנותרים', הסדרה הכי יפה של העשור, כדי לכבוש את הלבבות עם פרק הסיום הפואטי ביותר של התקופה. ושנתיים לאחר מכן הופיעה 'מר רובוט', הסדרה הכי גדולה וחשובה של העשור, כדי להציג את פרק הסיום הכי מעניין ומעורר מחשבה של העשור.
למעשה, 'מר רובוט' השכילה בדרכה המקורית, הייחודית והמבריקה להעמיד את שאלת הצייטגייסט דווקא בתוך מבחן הסוף, דווקא בפרק הסיום הכפול והמבריק, דווקא אחרי שנכתבו כל סיכומי העשור. השאלה הגדולה היא מה יותר גדול – להיות קול של דור ולמסגר את רוח התקופה במלבן של 16:9, או להוות יצירה על־זמנית. האם האוסקר מגיע לסרט שעוסק בתופעה שתישכח מהעולם בעוד חמש או עשר שנים, או שהוא צריך ללכת לסרט שמביא סיפור שיכול לגעת גם במי שיאכלסו את העולם הרבה אחרי שניעלם ממנו.
'מר רובוט' מחדדת את ההתחבטות הזו כשהיא חושפת את האמת על הדמות הראשית. אליוט שאנחנו מכירים הוא רק חלק מאליוט האמיתי, הוא המאסטר מיינד, זה שנלחם בתאגידים ובארגוני פשע, באחוז של האחוז, בעשירים שמחזיקים בכיס הכי קטן את שליטי המדינות הגדולות, הוא הצייטגייסט בקפוצ'ון. ואילו אליוט האמיתי, שקיבל חיים בסדרה כמעט אך ורק בתוך עולם מדומיין ומשעמם, רגיל ופשוט, הוא מישהו שיכול היה לחיות בכל עידן, בכל עיר, בכל מדינה. הוא איש רגיל ופשוט, בן להורים רגילים ופשוטים, שעובד בעבודה רגילה ופשוטה, לובש חליפה יקרה רגילה ופשוטה ועומד להינשא לאישה הרגילה והפשוטה שהוא אוהב. אין דרך מדעית לענות נכונה על שאלת הצייטגייסט, אבל עכשיו אפשר בכל פעם שעולה השאלה להיזכר ברגעי הסיום של 'מר רובוט' ולדמיין את עצמנו בחליפה או בקפוצ'ון. ושם קבורה התשובה.
–
- החיים המהלכים: כך נכנסה 'הנותרים' לפנתיאון של הטלוויזיה // פיני אסקל
- מסכות // מה שיש לנו על הפנים אינו רק מגן וירוסים מעיק // הטור של פיני אסקל
- תיירות סדרתית // אם צופים מגיעים למקומות נפלאים // מאת רותה קופפר
