שבוע לתוך משבר הקורונה, העזתי לומר בקול רם שזהו משבר כלכלי יותר מבריאותי. ברור שהלב נשבר למשמע ממדי מוות כמו באיטליה, והמרוץ כדי שהמצב בישראל לא יהיה דומה קריטי – בשני הממדים: הבריאותי והכלכלי. קשה לנתח כרגע כמה שנים ניסוג אחורה כלכלית. הנעלמים הגדול הם אורך המשבר ועוצמתו. מתוך ההסגר ובמניין של למעלה מ־600 אלף דורשי עבודה, ננסה לנתח את ההחלטות הכלכליות של הממשלה.
כשישראל סגרה גבולות בהדרגה, האסימון עוד לא ירד, זאת על אף ההשלכות המיידיות שהיה אפילו לסגר בחלקים מסין כתוצאה ממחסור במשאבים ומוצרים משם. הציבור הישראלי לגמרי לא הבין מה צפוי לנחות עליו.
הקרב שמתנהל בין הדאגה לבריאות הציבור לבין המאמץ לשמר כלכלה ליום שאחרי, הוא הקשה ביותר שהתנהל כאן אי פעם. איך מונעים את ההתפשטות מבלי להקריס את התעשייה, המסחר, החקלאות וכמובן אלפים רבים של עצמאים.
שתי הוצאות כבדות הונחו לפתחה של הממשלה. ראשית, ציוד רפואי, ועל כך עוד יבוא היום שבו נבין אם פעלו מהר ונכון. לצד זאת, מרגע שנדרש סגר הדרגתי, ההוצאה לצורך הצלת הכלכלה ובעיקר הצלת האזרחים מהתרסקות, הפכה להיות קריטית לא פחות. הממשלה התנהלה מהר בנושא ההוצאות ההמוניות לחל"ת. זאת בידיעה שלרבים מהעובדים האלה לא ברור אם יהיה בכלל לאן לחזור בתום המשבר. פתרון התמיכה באלה היה מהיר ונועד למנוע פיטורים של מספר שכיום כבר מוערך ככזה שיכול להגיע למיליון איש.
אבל הממשלה התמהמהה בהובלת מהלכים משמעותיים וקריטיים הרבה יותר לכלכלה: כל זמן שהעצמאים, למשל, אינם מטופלים, וכשהכנסתם מצטמקת עד היעלמות – והם אינם זכאים לדבר מהמדינה, אפשר לראות רק את נקודת הכניסה למשבר אבל לא את היציאה ממנו.
אפילו נגיד הבנק המרכזי אמיר ירון, הנחשב שמרן, התבטא בבהירות לגבי הצורך להוציא כסף. ישראל נכנסה למשבר במצב טוב יחסית של יחס חוב־תוצר – מקור לגאווה מתמשכת של ממשלת נתניהו, ולמרות זאת הכסף לא הוזרם למשק. בארה"ב, עם יחס חוב של 108%, הוכרזה תוכנית של טריליון דולר. צרפת, עם יחס חוב של 97%, התחייבה לתוכנית של 300 מיליארד יורו. ישראל עד כה התחייבה למיליארדים בודדים. יד קפוצה, גם כשמביאים בחשבון את הגירעון הקיים בתקציבנו. ספק גם אם קרנות ההלוואות בערבות מדינה ייתנו פתרון למרבית העסקים, למרות שהנזילות במשק היא אחד הפרמטרים הקריטיים ליכולתנו לצאת מהמשבר. וזאת מבלי להתייחס לנושא ימי הבידוד או פיצויים לעסקים הקטנים.
הקורונה היא רעידת אדמה במגזר העסקי. עם התגלגלות המשבר הצלחנו למנוע את סגירת התעשייה תוך בניית מנגנון שישמור על בריאות העובדים ויבטיח המשכיות עסקית. מדינות בעולם, כולל אלה המוכות ביותר, לא נגעו בתעשייה, מתוך הבנה שהיא תשתית הכלכלה וכנראה הדבר העיקרי שיבטיח את היכולת שלה להתאושש.
עניין אחד אינו מוטל בספק. גם אם נגזר עלינו ללמוד לחיות לצד הקורונה זמן ארוך ממה שאנו מדמיינים עד למציאת תרופה או חיסון, חייבים לוודא שיש חיסון לכלכלה. ומַעבר לעבודה בבית או התרגלות לתפעול ישיבות באמצעות 'זום' הם חלק קטן מאוד בכך.
השינויים שיגיעו בכל מקרה לא יחליפו את השיטה הישנה והמוכרת לצורך יציאה מהמשבר הכלכלי – וזהו הכסף שימשיך לסובב ת'עולם. המבחן של ממשלת ישראל בהוצאתנו מהבוץ תלוי במהירות ובעוצמות שבהן תפעל. בשלב הזה אפשר לקוות שישראל תפסיד כמה שפחות. אנחנו עדיין בשלב הלימונים, ועוד קשה לקוות ללימונדה.
