מיהו המותג החזק יותר? מפלגה – או אדם? לא סתם אדם כמובן – מנהיג, מדינאי, אדם נערץ ומוערך. מי מנצח בקרב הזה על נאמנות הבוחרים, ארגון פוליטי או אישיות כריזמטית? לכאורה בימים שבהם המקום הממשי של האידיאולוגיה הולך וקטן – איך שמענו במערכת הבחירות הקודמת? אין יותר ימין ושמאל? כאשר מפלגות שמרניות ברחבי העולם רק מתחרות מי יותר סוציאליסטית – תעמיק את הגירעון ותפזר יותר כסף בצ'קים לכל האזרחים – מה נותר מהערכים של פעם? ואנו רואים את חזרתם של מנהיגים פופוליסטים, הזוכים להערצה של הבסיס שלהם, הנאמן להם בקנאות – מה גם שחלק ניכר מהמפלגות נחשבות מיושנות, מושחתות, מנגנון ג'ובים ותו לא. אז סיכמנו – האדם מנצח בקלות את המפלגה, כן? ובכן, חשבו שוב.
טדי רוזוולט הוא אחד הנשיאים הנערצים בתולדות ארה"ב. בצדק. וגם בתקופתו היה אהוד, נערץ, פופולרי. מפלגתו שלו, הרפובליקנית, חששה מהרפורמטור המסוכן – הבוס הפוליטי של המפלגה מארק האנה מחה כשרוזוולט מונה לסגן נשיא: אתה לא יודע שרק אדם אחד חוצץ בין המשוגע הזה לחדר הסגלגל? וכשנרצח וויליאם מקינלי, אכן מונה לנשיא – הצעיר בהיסטוריה, עשה רפורמות, נבחר לאחר מכן ברוב עצום, היה נשיא דגול, והודיע שלא ירוץ שוב לנשיאות. כמעט מיד התחרט. כמנהיג הזרם הפרוגרסיבי במפלגה הרפובליקנית הוא חזר ארבע שנים אחרי סיום כהונתו להתמודד מול וויליאם טאפט, הנשיא המכהן הרפובליקני, ונוצח כשהבוסים הפוליטיים תמכו בטאפט. בתסכולו הקים מפלגה, המפלגה הפרוגרסיבית, ורץ מטעמה לנשיאות. התוצאה, הצפויה, הייתה שהקול הרפובליקני התפצל והמועמד הדמוקרטי וודרו ווילסון נבחר.
–
נכון, מפלגות קמות ונופלות. אבל לאט, בקצב תנועת הקרחונים: המפלגה הוויגית־הליברלית הבריטית קרסה במאה ה־19 לאיטה, ובמאה ה־20 החליפה אותה הלייבור כמפלגה הקוראת תיגר על השמרנים, ששורדים כבר מאות שנים. עדיין, היו ויש רבים התומכים ברעיונות הליברליים – שלא אהדו את נטיית השמרנים ההולכת וגוברת ימינה, ושל הלייבור שמאלה. יש הרבה קולות במרכז. ואכן יש – אבל גם כשקמה מפלגת הליברל־דמוקרטים אלה היו כותרות דרמטיות – שלא תורגמו לצירים בפרלמנט. כך גם יוקיפ ושאר מפלגות שניסו להתמודד בכל רחבי המדינה, ובכל אזור בחירה הגיעו למקום שני, שלישי, רביעי. אז ברחבי המדינה תמכו בהם מיליונים – ולא היו להם צירים בפרלמנט (החריג הוא כמובן מפלגות לאומיות המרוכזות באזור אחד – שין פיין האירית, המפלגה הסקוטית הלאומית וכדומה).
טוב, תאמרו, זו הבעיה – ו/או היתרון בשיטת בחירות אזורית: המנצח לוקח הכל. היא נותנת יתרון לא הוגן לשתי המפלגות המובילות. מה עם דמוקרטיה פרלמנטרית, נוסח ישראל, נניח?
מי גדול יותר, או היה דגול יותר, מבן־גוריון? ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, שהוביל את ישראל במלחמת העצמאות ובהחלטות הקשות ב־20 השנים הקריטיות של המאבק לעצמאות – ובהצלחה? נכון, הוא דעך, נלחם על ספיחי פרשת לבון, חיבל בעבודת יורשיו. עדיין – הוא היה בן־גוריון. ומפא"י הייתה לא אהודה, בלשון המעטה. וכשבן־גוריון הקים מפלגה, ומשך אליה אישים נערצים ומוערכים – דיין, פרס, נבון – היא הביאה עשרה מנדטים, בשיא כוחה. וכמעט מיד שבה לאיחוד עם מפא"י (העבודה־מערך. ולא בן־גוריון עצמו – באפיזודה נשכחת בן־גוריון הקים את הרשימה הממלכתית, שלא הצליחה, ואחרי מותו הייתה ממקימות הליכוד. כן, כן. אירוניה היסטורית שמעטות כמוה).
שמואל תמיר נחשב צעיר מבריק בגח"ל, וקרא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין – שהתמודד שש פעמים על הנהגת המדינה ושש פעמים נכשל. תמיר הורחק מהתנועה, הקים את המרכז החופשי (עם אולמרט ואחרים), הצטרף לליכוד, נדד לד"ש, וראה את בגין נבחר לראש הממשלה במהפך. עזר ויצמן המהולל, מפקד חיל אוויר מיתולוגי, משפחת אצולה ישראלית, הבכיר בגנרלים שהליכוד גייס, עזב לימים והקים מפלגה, 'יחד'. עוד כישלון.
רגע אחד, תאמרו – אבל היה אריק שרון! הנה הדוגמה שהאדם חזק מהמפלגה! בתנאים מסוימים, נכון. אריק שרון עזב את הליכוד על רקע ההתנתקות, ונטל איתו שליש מחברי הסיעה. לעולם לא נדע מה היה קורה אילו לא היה שוקע בתרדמת, אבל אנו יודעים שבבחירות 2006 לראשונה בהיסטוריה של ישראל, הליכוד, או העבודה, לא היו המפלגה הגדולה ביותר אלא קדימה, בראשות אולמרט, שקיבלה 29 מנדטים. אם שרון לא היה בתרדמת, סביר שהיו יותר. הליכוד בראשות נתניהו קיבל אז 12 מנדטים בלבד. לכאורה ניצחון לאדם על המותג המפלגתי השוקע. לכאורה. לדעתי גם אם שרון לא היה בקומה אז אחרי פרישתו, תוך כמה שנים מהלך ההיסטוריה לא היה משתנה מהותית. קדימה הייתה מתפוגגת – כמו כמעט כל מפלגות המרכז לאורך השנים. והליכוד נשאר.
קמו מפלגות חדשות בישראל כמו ש"ס ויש עתיד, התפצלו מפלגות בימין ובשמאל. נכון. אבל התברר שגם אם מותג יכול לקרוס לחלוטין – כמו העבודה, למשל (כמעט), מפד"ל למשל, עדיין מפלגה בישראל, לטווח הארוך, חזקה ממנהיג הרוצה להקים מפלגה חדשה. ובעולם קמו מפלגות שמילאו ואקום – לאומניות קיצוניות, ירוקות, מפלגות נישה. המפה הפוליטית האירופית התפרקה והורכבה מחדש בעשורים האחרונים – חשבו על איטליה לבדה: פורצה איטליה, חמשת הכוכבים, הליגה הצפונית וכל השאר. ועדיין, הרעיון, האידיאולוגיה, ככל שישנה, חזקה מהאדם המקים מפלגה ככלי עבורו בלבד.
–
וזה מחזיר אותנו לארה"ב. הרי הטור הזה נכתב לא רק כהרהור היסטורי… היו בפוליטיקה האמריקאית כאלה שאיימו בפיצול מפלגות, והיו גם כאלה שניסו להקים מפלגה שלישית ולהיבחר. איש מהם לא הצליח. לא רוזוולט, ג'ורג' וולאס, ראלף ניידר, רוס פרו. לעיתים עצם האיום הספיק, והמפלגה קיבלה, ולו חלקית, את עמדותיהם: ברני סנדרס, למשל.
אבל עתה, לראשונה זה יותר מ־100 שנה, יש איום ממשי על המפלגה הרפובליקנית, והוא מעביר חלחלה בקרב הממסד שלה (וכמובן תחושת עונג בקרב הדמוקרטים).
בעצם שני איומים: האדם הפופולרי ביותר בקרב מצביעי המפלגה, היחיד שיש לו מיליוני נאמנים קנאים, דונלד טראמפ, מאיים להקים מפלגה חדשה – 'הפטריוטים' שמה – אם הרפובליקנים יתרחקו ממורשתו, למשל יפסיקו לטעון שבחירות 2020 זויפו. עם זאת, רפובליקנים מתונים רבים משוחחים ביניהם על פרישה מהמפלגה, שהיא עדיין למעשה מפלגת טראמפ, והקמת מפלגה אחרת – נגיד שיקראו לה 'תקווה חדשה'. האיום הראשון חמור בהרבה מבחינת הרפובליקנים, אבל המשמעות של כל אחד מהתרחישים, של הראשון בוודאות ושל השני בהסתברות גבוהה, היא ניצחון דמוקרטי ב־2024, ואולי לשנים רבות, כשהקול הימני יפוצל. לא, טראמפ לא ייבחר אם יקים מפלגה חדשה. אבל הוא יכול בהחלט לקלקל לרפובליקנים, שחלק נכבד מהם, כולל או במיוחד נאמניו בארבע השנים האחרונות כמו מייק פנס ומיץ' מקונל, הוא שונא. נקמנות אינה תכונה במחסור אצל טראמפ – וכן, הוא יעדיף דמוקרט בבית הלבן על פני רפובליקני מתנגד טראמפ.
ייתכן שהרפובליקנים יצליחו, כמו הדמוקרטים, לפייס בין המחנות השונים, ולו זמנית, לאור הפרס הגדול – הבית הלבן. אם לא, נראה, שוב, את אמרתו המפורסמת של מרקס: ההיסטוריה חוזרת פעמיים: פעם ראשונה כטרגדיה, פעם שנייה כפארסה.
–
- לילה טוב אירופה? // הטור של אורן נהרי
- הניצחון של טראמפ // הטור של אורן נהרי
- האם השלטון בישראל לגיטימי? // רשימה מאת יונתן שם־אור
