ליצמן, או בשמו האינדיאני 'לבן הזקן', התקרב במהירות לעבר ביבי, או בשמו האינדיאני 'נוצה סגלגלה'. רגע לפני תאונה חזיתית אפשרית לכד ראש הממשלה במבטו המיומן את הסכנה המתרגשת לעברו וסימן בידו לשר הבינוי והשיכון לעצור; עד כאן, שלא תעז להתקרב אליי אפילו סנטימטר נוסף ללא מסכה. וכך נולדה לה תמונת ניצחון. רגע נדיר שממסגר היסטוריה. הצנחנים בכותל המערבי, הנשיקה בטיימס סקוור בין שני זרים שהתבשרו על סוף מלחמת העולם השנייה, הזבוב שמחץ אובמה בכף ידו, הדגל האמריקאי שהונף באיוו ג'ימה, ועכשיו – היד שמנענעת את האיש בלי המסכה.
אין לנו משאיות שמרוקנות מדי ערב אלפי גופות בבורות שנחפרו במיוחד בפארק הירקון ואין לנו ספינות קבורה שעוגנות לאורך חופי הים התיכון בקו אווירי לבתי החולים, אבל יש לנו פה חתיכת תמונה שמטביעה בזיכרון הקולקטיבי את רוח התקופה של הקדנציה הראשונה של הקורונה.
אף אחד לא אוהב לעטות מסכה, אבל יעקב ליצמן מתעב פעולה זו באופן מיוחד. אילו היה אוהב מסכות אולי לא היה נדבק בקורונה, או בשמה האינדיאני 'וואלה מאלה לא יודע' – שם נפלא וקסום שהומצא, אגב, על ידי ליצמן עצמו במסיבת עיתונאים, שבה לא זכר איך קוראים ל"שפעת המסתורי הזה". אילו היה אוהב מסכות אולי היה נאחז בכל כוחו בקרנות מזבח הבריאות. אילו היה אוהב מסכות אולי לא היה מוריד אותן לדרגת חם־צוואר, רגע לפני שהוא כמעט מדביק ראש ממשלה מכהן. ליצמן לא אוהב מסכות, אבל גם לא ישלם קנס של 500 שקל. הכסף שחסך יוכל לשמש תרומה מוכרת לצורכי מס, מסאז' שוודי טוב או שעת טיפול פוסט־טראומטית בעקבות ההתמודדות מול אנשי חסידות גור, היחסים עם הבוס נתניהו והביקורת הציבורית בימי הקורונה. "זה בסדר לשבת פה בטיפול בלי מסכה, נכון?", "אתה בטוח שחזרו להתפלל במניין?", "אז סדצקי לא נעלבת מזה שלא לחצתי לה את היד?", "זה מוזר שבכל פעם שאומרים 'מסכה' אני חושב על עגל הזהב ומתחיל להזיע?".
–
המסכה הארורה היא עוד קו פרשת מים סימבולי במציאות היומיומית, זו שמתרחשת מבלי שנרגיש, זו שאנחנו יודעים לסמן ולציין כמשמעותית רק בדיעבד. הזלזול כלפי המסכה מצד המומחים בתחילת ימי הקורונה מעיד כי היא לא נמצאת כאן על תקן פתרון אידיאלי למגפה, ולכן היא חייבת לסמל לנו משהו אחר. המסכה היא תזכורת למי שהפכנו להיות בחודשים האחרונים – בין אם היא המגבלה, הצליעה המטאפורית עצמה, ובין אם היא הפתרון, מעין מקל הליכה, כיסא גלגלים או גלגל עזר. המסכה היא מסר מאיים שמגיע אלינו מהעתיד – אנטנות סלולריות או מעקב דיגיטלי של השב"כ; וגם מסר מאיים שמגיע אלינו מהעבר – '1984' ושאר דיסטופיות שאנחנו כבר מסוגלים לדמיין בעצמנו כי פייסבוק וגוגל כבר חיים בינינו זמן־מה; ובנוסף, יש עדויות מפכחות ואירועים דרמטיים ללמוד מהם. המסכה היא עונש: לא הקפדתם על ריחוק חברתי, לא שטפתם ידיים היטב, הנה לכם – חניבעל לקטרים רעים שכמותכם. המסכה היא המכנה המשותף הפשיסטי הנמוך ביותר – עכשיו כולנו אזרחים, כלומר חיילים, שהם בעצם מסכות מהלכות, שזה הדבר הקרוב ביותר להיות רצף של מספרים; המסכה היא סלקציה בינארית חברתית, חוקתית ומהותית – אתה 1 עם מסכה, אתה 0 בלי מסכה.
פעם, הרבה לפני שהיא נעשתה חד־פעמית במקרה הרע או נתפרה עם קישוט גולגולת בנאלית במקרה הגרוע, זכתה המסכה לכבוד חוצה תרבויות. במשך אלפי שנים היא חלק בלתי נפרד מפולקלור של סגידה דתית, מתן כבוד למתים ולגיבורים מיתולוגיים. היא עומדת בלב טקסים שבטיים, חגיגות עממיות ומסיבות תחפושות. היא משמשת כרטיס כניסה לקבוצות סודיות או קלף זיהוי שמעיד על קבלה והשתייכות. היא היוותה חלק ממודל יופי עתיק יומין ומילאה תפקיד משמעותי יותר מעוד אביזר בימתי בתחילת ימי התיאטרון והבידור להמונים במזרח הרחוק או ביוון העתיקה. גם אם לעיתים נחבשה המסכה על פניה המפוקפקות, הפרועות והמרדניות של האנושות, עמדה מאחוריה אידיאולוגיה, כמו בסרט מבוסס הקומיקס 'ונדטה' או בסדרה 'מר רובוט'. בפעמים אחרות היא ביטאה רעבתנות וסקרנות, כמו ב'עיניים עצומות לרווחה'. במקרים אחרים היא הסתירה את הפגמים האנושיים וסייעה לגיבורי־על כמו באטמן וספיידרמן לשמור על חשאיות בזמן שהם מצילים את העולם. ולחלופין, אפילו כשעטה אותה הנבל הקולנועי – דארת' ויידר ב'מלחמת הכוכבים' או כוכבי שלל סרטי אימה כדוגמת 'יום שישי ה־13', 'המנסרים מטקסס', 'הצעקה' ו'המסור' – השתרשה המסכה כאייקון תרבותי. ועכשיו היא מגדירה בגסות את הפערים בין נשימה להשתנקות, בין חופש לכלא, בין ממושמעים לפושעים, בין מבריאים למדביקים, בין טובים לרעים.
באותה מידה שהמסכות ברחובות הן תמונת הניצחון של השליט הגדול, הכל־יכול, שמקבל תיאום מס מפנק רטרואקטיבי, הן גם תמונת התבוסה של האזרח הקטן, החנוק, המזיע, המתגרד בישראל המתלהטת והקריזיונרית של יולי־אוגוסט. האזרח הקטן, שהתגמד עד לממדי אזרח קטנטן מאז פרצה הקורונה, לא יכול שלא להרגיש מרומה. הוא הרי זוכר את הזלזול במסכה מצד המומחים. הוא הרי רואה את ליצמן מתקרב לביבי. הוא הרי יודע שלכל אחד יש את הליצמן שלו ולכל אחד יש את הביבי שלו – שתי נקודות רחוקות זו מזו שאמור לעבור ביניהן קו ישר אחד בלבד, אבל הוא כל כך, כל כך עקום. הוא הרי מרגיש כבר כמה שנים את האמון שלו הולך ומתאדה באופן אקספוננציאלי. הבעיה הכי גדולה היא שאת הגרף הזה אף אחד לא טורח להעלות מדי ערב על המסך.
–
- סוכריה אחת וחיי נצח // על קנדי קראש ו'הטובות לקרב' בימי הקורונה // מאת פיני אסקל
- על הבורוּת // בורות, אלימות, וילדה אמיצה אחת // הטור של שי גולדן
- וירוס התודעה // על קורונה, ממשלות, קונספירציות ורשתות חברתיות // הטור של נדב איל
