מלונדון של 'שרלוק' ופריז של ' 10 אחוז', דרך ניו יורק של 'סדר אותי' ועד איטליה של עזיז אנסרי. מסע מסוג אחר אל ערים וארצות, דרך האופן המיוחד שבו הוצגו בכמה מהסדרות החשובות שנעשו בשנים האחרונות

הסדרה הארוכה ביותר שמשודרת נכון לעכשיו בטלוויזיה הישראלית, היא זו של הכתבות החוזרות על עצמן מדי יום במהדורות החדשות, תחת הכותרת: "מתי ואיך נחזור לטוס?". כמו כל סדרה טובה, כל פרק נגמר ב"קליף האנגר", שבעצם אומר – אין לנו תשובה, חזרו אלינו מחר בשביל עוד.

העולם וישראל חוזרים לתפקוד לאיטם, מקומות הבילוי והתרבות מתרגלים למתווים המחמירים, והרחובות כבר אינם ריקים מאדם. אבל מקום אחד נשאר שומם, והוא נמל התעופה בן־גוריון. את החו"ל שלנו אנחנו צורכים דרך זיכרונות, או באמצעות ספקיות הטלוויזיה. וזו הזדמנות מצוינת לחזור אל סדרות אהובות, או לגלות כאלה, שדרכן אפשר לחוות ערים ומקומות בצורה יוצאת דופן.

סדרות טלוויזיה, בעיקר בתור הזהב שלה ומאז שהשקעה של כ־10 מיליון דולר לפרק כבר לא נשמעת מופרכת, הפכו מזמן למקור השראה לטיולים. לפי דו"ח של מפעילת אפליקציית התיירות טריפ אדווייזר שפורסם לפני כשנתיים, כל תייר חמישי סיפר שהגיע לאתר כלשהו כי ראה אותו בסדרת טלוויזיה.

'משחקי הכס', למשל, שצולמה בכמה וכמה אתרים, כמו אירלנד, איסלנד, קרואטיה, מרוקו ועוד, גרמה להצפת תיירים בעיר הקטנה דוברובניק. העיר העתיקה בקרואטיה מאכלסת 42 אלף תושבים בלבד, ובשנה הקודמת פקדו אותה 4.7 מיליון תיירים. ברכה שהפכה לקללה, עם העומס האדיר על התושבים והתשתיות. עם זאת, היא אחראית במידה רבה להצלת הכלכלה הקורסת באיסלנד, כשבין 2010 ל־2018 שבהן שודרה הסדרה, נרשמה צמיחה של 386% בתיירות למדינה הקטנה והקפואה, הרבה בזכות הסדרה של HBO (אבל הצלה וקוץ בה – יש החוששים שהתיירות הזו גרמה לפגיעה לא מועטה בנופיה).

התיירות, אליבא דכתבתנו, תיעשה הפעם מהכורסה, דרך הסדרות. את הקיץ נבלה ממילא בבית, והמסך עובד שעות נוספות עוד מלפני הקורונה. הרעיון הוא לחוות יעד דרך סיפור, ולא דרך תוכניות תיירות וטיולים (אפילו לא 'אידיוט בחו"ל' של ריקי ג'רווייס, שזאת פרשנות מעניינת על תוכניות טיולים); כלומר דרך סדרות דרמה או קומדיה, שהמיקום שלהן היה מעין שחקן נוסף בסדרה.

ננפה גם יעדים אחרים, כמו לב ים – הלוקיישן הקבוע של הסדרה המיתולוגית 'ספינת האהבה' (שהתרחשויותיה היו דווקא באולפן הוליוודי סגור), או אי בודד, כמו זה שאכלס בכישרון את העלילה הפתלתלה של 'אבודים'. ועד שאילון מאסק ואחרים לא יצליחו להנגיש לנו את תיירות החלל כדבר ממשי ובר־השגה, נוותר גם על אלה – למרות שגם כאן יש אפשרויות טלוויזיוניות, בעיקר חדשות ומאכזבות כמו 'חיל החלל' ו'אווניו 5'.

"תיירות הכורסה" שתוצע כאן תכלול סדרות טובות, מוכרות ומשמעותיות, שהציגו את המקומות שבהם צולמו באופן שגורם לצופים לרצות לנסוע אליהם. לכן סדרה כמו 'בית הנייר', שמאוד מזוהה עם ספרד אבל בעיקר מצולמת באתרי פנים ואין לה קשר משמעותי לנופים ולערים, לא תיכלל פה. וסדרה כמו 'משחקי הכס', שצולמה במקומות יפים באירלנד – שאמורים בכלל להיות ווסטרוז – גם היא לא תיכלל, מהסיבה שהיא לא מייצגת את המקום שהיא מצולמת בו.

כשמדברים על העיר כ"שחקן נוסף", הדוגמה הראשונה שבדרך כלל עולה לראש בהקשר הזה היא כנראה 'סקס והעיר הגדולה' של HBO. אבל הרבה זמן עבר מאז, ניו יורק השתנתה, ממילא זו העיר שעשו עליה הכי הרבה סדרות, ולכן נעזוב את שרה ג'סיקה פרקר וחברותיה, ונגיע אל ניו יורק מזווית אחרת, בסוף.

דנמרק | 'הממשלה'

'הממשלה' (Borgen) הדנית מ־2010 זכתה לפופולריות מפתיעה מעט בקרב הקהל הישראלי. שווה לחזור אליה כעת. גם משום שבמוקד היצירה הנהדרת הזו עומדת ראשת ממשלה, בירגיטה נייבורג כריסטנסן (סידסה באבט קנודסן המצוינת), ומנהיגוֹת עולמיות הוכיחו את עצמן כיעילות במיוחד בתקופת הקורונה, וגם משום שהסדרה עלתה בחודש שעבר לשידור חדש בנטפליקס, ובסוף אפריל האחרון נודע כי בקנה מתוכננת הפקת עונה חדשה, רביעית במספר. שווה גם כי אנחנו נכנסים לחודשים המהבילים של הקיץ הישראלי, בעוד שם כרגיל צונן, ירוק ומרענן, גם עכשיו. אבל בעיקר משום שכל פרק בסדרה גורם לצופים לרצות לארוז מזוודה (ולפתוח תוכנית חיסכון, כי די יקר שם) ולבקר בקופנהגן שרחובותיה נקיים כמו הפוליטיקה שלה, שראשת הממשלה יוצאת מביתה היפהפה, מפדלת באופניים ל'בורגן', בניין הממשלה, בימים שמשיים, ובדרך חולפת על פני הארכיטקטורה החדשנית, בתי הקפה המעוצבים בקווים נקיים, שבהם יושבים אנשים לבושים היטב, וכשהם יוצאים הם עוטים מעילי צמר מחויטים. אין מעיל יוניקלו אחד בנמצא.

הסדרה, כמו אחיותיה האפלות יותר 'דה קילינג' ו'הגשר', שמו את דנמרק על המפה התיירותית מתחילת העשור הקודם. לפי משרד התיירות הדני, החל מסוף 2010 נרשמה עלייה של 26% בתיירות מבריטניה, שבה הסדרה הייתה ללהיט גדול במיוחד, נתון מרשים של תיירות למדינה הנחשבת ליקרה יחסית, בתקופת המשבר הכלכלי של אותה תקופה.

עד היום מתקיימים בקופנהגן סיורים מודרכים המבוססים על הסדרות שנחשבו ליצוא החשוב של המדינה באותן שנים, והם כוללים סיפורים על הסדרות ועל מקומות מעניינים בעיר הבירה הדנית שבה הן צולמה. הסיורים תמיד באנגלית, נמשכים בין שעה לשעתיים וחצי, ומתקיימים בכל תנאי מזג האוויר שאינם מסוכנים; כי האמת היא שלמרות הצילומים השמשיים ב'בורגן', מזג האוויר במדינה דומה יותר לזה המשתקף ב'הגשר' ו'דה קילינג'.

ניו זילנד | 'קצה האגם'

היא אמנם נקייה מקורונה הודות לראשת הממשלה היעילה שלה, ובכל זאת מדובר בטיסה די ארוכה וגם יקרה. אז אם אין זמן, יכולת וכסף לטרק ממושך ומקיף במדינה עתירת הנופים עוצרי הנשימה הזו, אפשר פשוט לראות את 'קצה האגם' (Top of the Lake) מ־2013, ולהישאב באמצעותה לאותם נופים שבחצי הכדור הדרומי, וגם כמובן לעלילה המותחת המתרחשת בה (אפשר לוותר על העונה השנייה, אגב).

"אם מדינה יכלה לקבל פרס בתור השחקנית הטובה ביותר, הרי שניו זילנד הייתה המועמדת הפייבוריטית, עם הנופים הדרמטיים שלה והמנוגדים בסגנונם, כמו שרואים בסדרת הסרטים 'שר הטבעות' ו'ההוביט' ובסדרה 'קצה האגם'", נכתב ב־BBC Arts, בכתבה שהתפרסמה בסמוך לשידור העונה הראשונה של הסדרה, המספרת על בלשית חסרת ניסיון בשם רובין גריפין (אליזבת מוס, 'סיפורה של שפחה'; כדי לראות את הנעשה בסדרה הדיסטופית שלה, אנשים עם מסכות על הפנים, חוששים ממגפה, מנצלים אותה כדי להעביר חוקים לא דמוקרטיים – פשוט צריך להישאר במקום).

ניו זילנד כבר זכתה לזינוק תיירותי בעשור הראשון של שנות ה־2000, בזכות הלוקיישנים בסדרת סרטי 'שר הטבעות' של פיטר ג'קסון שנצפו על ידי מיליונים. סדרת ההמשך, 'ההוביט', הביאה לזינוק מחודש. סקר מ־2013 הראה כי אחד מתוך כל עשרה מבקרים בניו זילנד טען כי 'ההוביט' הוא שעורר את סקרנותו לבקר במדינה. אחרי עליית 'קצה האגם' היו רבים שהשיבו כי הסדרה, שמציגה את ההרים הירוקים, האגמים הכחולים, חופי הפרא והבתים היפים, היא זרז תרבותי לביקור שלהם.

אמנם מדובר בדרמת מתח, שבמרכזה היעלמותה של ילדה בת 12, המתרחשת בעיירה מרוחקת בהרים, אבל יפי המדינה ועוצמת הטבע שלה מצליחים לגבור על העלילה המטרידה. אחראית לכך הבמאית ג'יין קמפיון, שבזמנו סרטה 'הפסנתר' היה לבדו אחראי לגל תיירים ששטף את מדינת הקיווי.

"ניו זילנד יכולה לנוע מפסטורלי לגותי בנופיה", אומר פרופ' לורנס סימונס, ראש מחלקת תקשורת, קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת אוקלנד, על הפוטוגניות של מדינתו לאותה כתבה ב־BBC. רבים מהסרטים משכו תיירים למדינה, ממש כפי שהוועדה לקולנוע של ניו זילנד שהוקמה בשנות ה־70 של המאה הקודמת קיוותה שיקרה.

ואם כבר נמצאים באותה שכונה גיאוגרפית, אפשר לקפוץ לאוסטרליה דרך הקומדיה 'בבקשה תאהבו אותי' או הדרמה 'הסטירה'.

איטליה | 'מומחה לכלום'

הסדרה הנוכחית המתבקשת כנראה לנסוע דרכה לאיטליה היא 'החברה הגאונה שלי', ואכן רבים עשו זאת. ידוע כי תושבי שכונת הפועלים ריונה לוצאטי – שאף שאינה מוזכרת בפירוש בשמה בספרים ובסדרה, ברור לכל כי אליה התכוונה הסופרת אלנה פרנטה – התפלאו לגלות כי השכונה הזנוחה שלהם הפכה למוקד לעלייה לרגל של תיירים, בעיקר כאלה מחו"ל. היא הייתה לתחנה אחת מבין אחרות בסיור שבא בעקבות סדרת 'הרומנים הנפוליטניים' שהפכו ללהיט ספרותי אדיר בכל העולם. רק אחרי שהחלו לצלם את הסדרה על פי הספרים, הבינו התושבים על מה כל המהומה.

אבל האמת היא שמה שהספרים של אלנה פרנטה עושים, כלומר מעירים לחיים את הנופים היפהפיים של חופי אמלפי, את העיירות הציוריות כמו פוזיטנו ופראיינו, שמופיעות בכל תפארתן הצבעונית מעבר לכל סיבוב בכביש החוף המתעקל, או את הכאוטיות של העיר נאפולי המאיימת – הסדרה בשתי עונותיה הראשונות לא ממש מצליחה לעשות. זה כנראה בגלל הדגש על התקופתיות, והאתרים שהוסבו לצורך צילום הסדרה. ייתכן שיש עוד סיבות, אבל הקסם איננו.

לעומת זאת, ישנה חוויה שונה לגמרי בפרקים הראשונים של העונה השנייה של 'מומחה לכלום' (Master of None), הסדרה של עזיז אנסרי בנטפליקס, שבהם דמותו הניו יורקית נוסעת לחפש את עצמה דווקא בארץ המגף, עם התמחות בבישול איטלקי וגילוי עצמי יוצא דופן, בעיקר בממד הרגשי. הפרקים האלה הם שיר הלל יפהפה לאיטליה ולתרבות האיטלקית. מהצילום הראשון של חדר השינה שבשולחן הלילה שלו יש ערימה של סרטים איטלקיים, ממיטב הניאו־ריאליזם האיטלקי, שהוא עומד לצטט מתוכם בהמשך הסדרה – 'גונבי האופניים' של ויטוריו דה סיקה, 'הלילה' ו'אוונטורה' של מיכלאנג'לו אנטוניוני, ו'שמונה וחצי' ו'לה דולצ'ה ויטה' של פדריקו פליני – ניכרת ההתפעמות מהמדינה ומהעיר מודנה, אחת הערים הפחות מצולמות שלה, ומייצוגיהן הסינמטיים.

המצלמה, שלעיתים מצלמת בשחור לבן בפרקים אלה כמחווה לאותו סגנון קולנועי, מלווה את הכנת הפסטה והמאכלים, קולטת את האיטלקית במבטא אמריקאי שהוא מתעקש לגלגל על לשונו, את יחסיו החבריים והרומנטיים עם טיפוסים איטלקיים מוכרים ואהובים, ועד לצילומי החתונה שהוא מוזמן אליה, המסתיימת בקפיצה לבריכה – ציטוט תרבותי של 'הלילה'. בכל מקום שדב (אנסרי) נמצא או מזדמן אליו, יש אוכל מעולה ומסעדות נהדרות. בפרק הראשון הוא נכנס למסעדה האמיתית Hosteria Giusti, שצריך לעבור מאחורי הדלפק כדי להגיע למסעדה עצמה וליהנות ממטעמיה הפוטוגניים. כל זה מעורר געגועים למדינה הציורית, עתירת התרבות העתיקה והמסורת, וגם לסדרה המצוינת שנקטעה מוקדם מדי.

אנגליה | 'שרלוק'

הבחירה כאן הייתה קשה, כי העשייה הבריטית הטלוויזיונית ענפה והיא מקיפה כל כך על פני עריה, תקופותיה ונופיה הרבים. אפשר היה לבחור את אזור הספר הבריטי עם סדרה כמו 'דאונטון אבי', על כל ארמונותיה, אחוזותיה ומדשאותיה. אבל מאחר שמדובר בסדרה תקופתית (וגם אז לא הרבה אנשים נהנו מהחיים האלה) הוחלט לוותר עליה (ועוד יותר לכן גם על 'הכתר', שכן את חדרי ווינדזור ובקינגהם לא נזכה לראות באופן אישי). אפשר היה לבחור גם את הכפר הבריטי בסדרה כמו 'דוק מרטין' או 'ברודצ'רץ", עם הנופים המרהיבים לים ובתי האבן עם הגינות הפרחוניות, או הפרברים ב'טוני נולד מחדש'.

ובכל זאת, אם יש מקום שרוצים להיות בו עכשיו ולא יכולים הוא כמובן לונדון, שאולי תצטרך להמשיך לחכות לנו או לא. כאמרת חנוך לוין, "בלונדון יש טלוויזיה מצוינת", ולכן הסדרה שניסע איתה לאנגליה תהיה על בירתה. אילו הייתה מספיק מוכרת ומשמעותית, כבר עכשיו היה ראוי לבחור ב'להרוס אותך' (I May Destroy You) החדשה של מיקיילה קול ב־HBO, שבה גם רואים את הנוף הלונדוני האורבני הצפוף והיפה מחלונות המשרדים הכי חדשניים שיש, וגם רואים בתי קפה ובוטיקים נהדרים בסוהו, מועדונים, דירות של מילניאלז ועוד מקומות מסקרנים.

'שרלוק', לעומת זאת, שעלתה לפני עשור ב־BBC, וגילתה לעולם את בנדיקט קמברבאץ' בתור הבלש המפורסם, לצד מרטין פרימן בתפקיד עוזרו הנאמן ד"ר ווטסון, הציגה פרשנות מודרנית, עדכנית, למעללים הכה פופולריים ומעובדים לעייפה שכתב סר ארתור קונאן דויל בסוף המאה ה־19.

השניים ממוקמים בבית המפורסם ברחוב בייקר b221 (למעשה מוזיאון שרלוק הולמס נמצא בכתובת הזו, ולכן הם צילמו ברחוב גאואר צפון מס' 187), אבל מתרוצצים כל הזמן, בעיקר בלונדון בת זמננו. בסקייט פארק על הגדה הדרומית, מסעדת ריוניון במלון לנדמארק, או סתם דולקים אחרי מושאי הפרשות שלהם ברחובות השוקקים של העיר ועל גדת התמזה. הסדרה המעולה, שכל עונה שלה דרשה איפוק בריטי מצד המעריצים לחכות לעלייתה, מראה את בתי הטאונהאוס המחוברים זה לזה, את התעלות, הרחובות האפרוריים ואת הבתים, על רקע התכתבויות בנייד (פטנט שהוכנס אז ומשומש למכביר כיום) בתחכום רב.

צרפת | '10 אחוז'

בפרק הראשון של '10 אחוז' (Call My Agent!), שעלתה לאוויר בצרפת ב־2015 (וזמינה בנטפליקס), מגיעה ססיל דה פראנס לצילומים במלון ווסטין בכיכר ונדום, אחרי שיעור רכיבה על סוסים. שם היא מודיעה על פרויקט חדש שיצלם קוונטין טרנטינו. הסצנה מתרחשת במלון שחלונותיו משקיפים על מגדל אייפל המנצנץ וגני הטילרי, וכל זה, כשאנחנו יודעים שהבמאי האמריקאי הנודע בכלל מזיע לו בבית קפה בתל אביב, או חוזר לעמוד בתור בסינמה סיטי. עוד תזכורת לכך שאנחנו וטרנטינו תקועים פה, ופריז היפה כה רחוקה.

סוכנות השחקנים ASK, שבמרכז הסדרה, אמורה להיות ממוקמת ברחוב סנט הונורה 149, לא רחוק ממוזיאון הלובר, על המבנה הקלאסי ופירמידת הזכוכית האיקונית שלו, אבל הסדרה בעצם צולמה בפרבר אוברווילייה. הסדרה נקראת '10 אחוז', כשווי העמלה שמקבלים הסוכנים, והייתה אמורה להיקרא 'שדרות ז'ורז' סנק', כמחווה לסוכנות המפורסמת ארטמדיה (שייצגה את גדולי הקולנוע הצרפתי כרומי שניידר, איב מונטאן, ז'ראר דפרדייה, ז'אן פול בלמונדו וקתרין דנב) – אבל גם בהפקה הצרפתית הניחו כי הפרט הזה לא יאמר הרבה לצופים, אפילו לא הצרפתים שבהם.

הסדרה הנהדרת הזאת מתארת את חייהם המקצועיים והפרטיים של ארבעה סוכני שחקנים. מתארחים בה שמות גדולים של שחקני צרפת כאיזבל אג'אני, נטלי ביי ופבריס לוקיני (ואפילו ז'ולייט בינוש ברגע של #MeToo) בכבודם ובעצמם, וכולם נראים, כיאה לפריזאים, נהנים מהחיים (אבל מקטרים). הם רצים לפגישות בבתי הקפה הפזורים ברחובות היפהפיים, בעקבים ובלבוש שיקי, תופסים מונית ברחוב ריבולי, נפגשים ברובע המארה במראה הוט קוטור כשצריך, ובמקרים אחרים, עולים במעלית הצרה לדירת עליית הגג הקטנה המשקיפה על כל העיר.

גרמניה | 'המורדת'

הברוקלין שאסתי (שירה האס הישראלית) בת ה־19 נמלטת ממנה בסדרה של נטפליקס מתקופת הקורונה 'המורדת' (Unorthodox), רחוקה מרחק רב מזאת המופיעה בסדרות כמו 'בנות', למשל. הקוליות ההיפסטרית ממנה והלאה, ניצבת רחוק, ברקע, וזאת כדי להדגיש את עליבותו של המקום שבו היא גרה. מעין שכונת מאה שערים אמריקאית, ללא הארומה השטיסלית. השכונה בוויליאמסבורג, שבה מתגוררת קהילת סאטמר המגבילה והדכאנית שממנה אסתי יוצאת, היא כראוי למסר של הסדרה אפורה, מיושנת ודוברת יידיש, שפה שנחשבת למתה.

החיים שפוגשת אסתי בברלין הם ההפך הגמור מכל מה שהיא מכירה. הם סמל הפתיחות והנהנתנות. אסתי נפרדת מהפאה שלה (באגם), ומחליפה לג'ינס ולבגדים ההולמים את גילה ואת חייה בעיר הגרמנית הרב־תרבותית. היא הולכת לבתי קפה ולמועדוני לילה, מתענגת על הפארקים הגדולים ועל האזורים הציבוריים המטופחים.

הבירה הגרמנית, שמזוהה אצל אסתי רק עם זוועות השואה, זוכה למעין תיקון אצלה. בהגיעה לשם היא מיד פוגשת חבורת צעירים, מוזיקאים, שמחבקים אותה, לוקחים אותה לבילויים המשוחררים שלהם על גדת הוואנזה (היא מתייחסת לאסוציאציה הראשונה שעולה לה מהשם). בדרך לקונסרבטוריון היא חולפת על פני מגדל פונק, על פני בתי הקפה והמאפיות של אזור המיטֶה, וחיה את חיי הסטודנטים המגוונים והמתקדמים שמוצאים את ביתם בברלין, ושרבים אוהבים לפקוד בתקופת הקיץ, לעבור בגלריות, בחנויות יד שנייה, במסעדות הווייטנאמיות או סתם לקנות בירה ביורו.

סדרה נוספת של נטפליקס שצולמה בעיר, 'בבילון ברלין', הייתה אמורה גם להשפיע לטובה על התיירות – לא שחסרה כזו בברלין, בירת ההיפסטרים והבליינים העולמית, אבל תמיד אפשר עוד, ובעיקר קהלים חדשים – עד כדי כך שאנשי אתר התיירות הרשמי של העיר תרמו כסף להפקה. "מאחר שהטרנד האחרון הוא לטייל לאתרי צילום, אנחנו מצפים שהסדרה תביא הרבה מבקרים חדשים לברלין", אמרו בהנהלת האתר.

ארה"ב | 'טרמיי', 'שקרים קטנים גדולים', 'סדר אותי'

מאחר שכל כך הרבה טלוויזיה נעשתה בארה"ב, בכל זאת ערש הטלוויזיה, וגם כי היא מעצמה, היא מקבלת כאן יחס מיוחד של שלוש סדרות לשלוש ערים. רבות מהסדרות המתרחשות לכאורה בערים אמריקאיות מצולמות ברובן באולפנים בהוליווד, גם כשלעיר יש תפקיד משמעותי יחסית בסדרה. כך למשל 'האנטומיה של גריי' ברובה לא מצולמת בסיאטל, 'האישה הטובה' ו'הטובות לקרב' ברובן לא מצולמות בשיקגו, 'ג'יין הבתולה' ברובה לא במיאמי, 'חברים', 'מד מן' ואפילו 'סיינפלד' ברובן לא מצולמות בניו יורק. הן העבירו הרבה מהווייבּ של הערים האלה, ולאחרונות היה תפקיד בעלילותיהן, אבל כל זה באופן מוגבל למדי.

נבחרו כאן שלוש סדרות שעוררו חשק לנסוע לעריהן בגלל צילומי החוץ האמיתיים ותפקידן של הערים בסדרות:

ניו אורלינס

העיר הראשונה היא זו שעל גדות המיסיסיפי במדינת לואיזיאנה. בפרק יפה במיוחד בעונה האחרונה של 'דברים טובים' (Better Things, אצלנו ב־yes) נראתה דמותה של פמלה אדלון נהנית מהעיר היפהפייה שהשתקמה, מהמוזיקה, המסעדות והאווירה ברחובות שלה, וכמובן מהאנשים והשירה בחתונה בסצנה מרגשת. אבל הסדרה שכל כולה הוקדשה לעיר מוכת הוריקן קתרינה היא 'טרמיי' (Treme).

אם 'מומחה לכלום' היא בחלקה הקטן שיר הלל לאיטליה, 'טרמיי' היא כולה ג'אם סשן או מצעד חצוצרות לעיר המיוחדת הזאת. הסדרה שעלתה ב־2010 הייתה כמו יצירת ג'ז. היא התפזרה לכל מיני כיוונים בשלל סולואים מאולתרים, דרך המסעדות הנהדרות של העיר, המציגות קולינריה קריאולית, והמוזיקה במועדונים התיירותיים – ונאספה חזרה בקול תרועה רמה למצעד לוויות ססגוני ומלא נוצות.

האנשים – רבים בתפקיד עצמם, כמו המוזיקאי קרמיט ראפינס, או חבר מועצת העיר לשעבר אוליבר תומס – לוהקו לסיפורים קטנים ולא תמיד דרמטיים, שנדפה מהם אותנטיות כובשת. היה בה אפקט תיעודי ומחוספס, לעיר שלא בהכרח הייתה תמיד קלה לעיכול. בגלל המבנה הג'זי הזה, ובגלל ההתעקשות של היוצר דיוויד סיימון ('הסמויה') שלא לחרוג ולו במילימטר מהחזון האמנותי שלו, לא רבים צפו בסדרה.

בעונתה השנייה היו ל'טרמיי' פחות מחצי מיליון צופים לפרק, שזה מעט גם במושגים של ערוץ כמו HBO, שלכאורה מוטרד פחות מעניינים כמו רייטינג. אבל מי שבכל זאת נותר איתה, רצה ממש להגיע למקום ולהיות חלק ממנו, לאכול קצת ג'מבלאיה, לצאת למרפסת של המלון ברובע הצרפתי ולשמוע מוזיקה מהרחוב, ולו לכמה ימים.

מונטריי

כעת לחוף המערבי – לעיר קטנה ועתיקה (כ־30 אלף תושבים בלבד) על גדות המפרץ שקרוי על שמה. לעיתים נדירות נראתה קליפורניה, המדינה שבה שוכנת מונטריי, יפהפייה כל כך כמו הלוקיישן הזה. וזה בא לידי ביטוי ויזואלי מושלם בסדרה 'שקרים קטנים גדולים' (Big Little Lies). נכון גם שהדמויות שהסדרה של HBO (אצלנו, כמו כל הסדרות של HBO שהוזכרו עד עתה – בהוט, yes וסלקום tv) מתארת גורמות למקום הזה להיות פחות נחשק; וממילא מי יכול לקנות את הבתים רחבי הידיים המעוצבים לעילא ולעילא בכרמל היילנדס, המשקיפים על החופים. אבל זאת בדיוק הסיבה שהיא מתאימה כל כך לטייל ולא לחיות בה. חופי הים הדרמטיים עם שלל השקיעות, ההרים כמו בביג סר המציגים שבילי הליכה מפתים, בתי הקפה המקסימים שבמפרץ הציורי, וגם האקווריום של אותו מפרץ מונטריי מזמינים ביקור דרך המסך.

ניו יורק

אחרונה חביבה היא ניו יורק. היה קשה כל כך להחליט אילו מהסדרות הרבות שנעשו עליה ובתוכה יתאימו למעמד המכובד הזה. 'סקס והעיר', כאמור, ירדה מן הפרק משום שהניו יורק שבה, בעיקר בגלל הסרטים שבאו בעקבות הסדרה, נהפכה לקלישאה, מובנת מאליה, וגם עשירה מדי. מאותה הסיבה 'גוסיפ גירל', שמראה את תלמידות בית הספר הפרטי יושבות על מדרגות מוזיאון המטרופוליטן, (לשתי הסדרות יש סיורים על פיהן בעיר, בימים כתיקונם) מציגה את ניו יורק למי שמגיע אליה לראשונה, אבל לא את מה שמעניין בה באמת. גם 'גברת מייזל המופלאה' המצולמת באלפבית סיטי בניו יורק (וצילומי הפנים בברוקלין) עושה לעיר הרבה כבוד, אבל היא שייכת לתקופה שכבר איננה. ישנן הסדרות של טינה פיי ('רוק 30', 'קימי שמידט הבלתי שבירה'), שחוגגות את זירת הטלוויזיה או את דמויות השוליים דרך מקומות שונים בעיר בצורה מעניינת. דוגמאות, כאמור, יש למכביר. שלא לדבר על אנשים שעוד מחפשים את קפה 'סנטרל פרק' מהסדרה 'חברים' בווילג' הניו יורקי (הוא אינו קיים), או את מי ששימש השראה לדמותו של קריימר בסיינפלד, וכמו בסדרה – החל אחריה לערוך סיורים ב"ניו יורק של קריימר".

לטובת הפרויקט הזה נבחרה 'סדר אותי' (High Maintenance), הסדרה שיצר בן סינקלייר עם קטיה בליצ'פלד, והוא מככב בה בתור "הבחור", צעיר בשנות ה־30 לחייו שבמשך ארבע העונות של הסדרה עובר באופניים שלו, קסדה לא קשורה לראשו, בין הלקוחות שלו, שקונים ממנו וויד (מריחואנה).

הלקוחות מגוונים. ניו יורקרים מכל הסוגים, המעמדות, הגילים, הצבעים והמינים. כל פרק של הסדרה (HBO) מספק הצצה לחייהן של כמה מהדמויות הכי ביזאריות, עצובות, מורכבות ומצחיקות, שמאכלסות את הפסיפס האנושי בן תשעת המיליונים בעיר המדוברת ביותר בעולם.

העיר היא דמות בפני עצמה, היא נשקפת לה בחנויות המכולת הטיפוסיות, במועדוני הסטנדאפ בווילג', בפארקים ובדירות המעופשות בבושוויק שבברוקלין, והיקרות יותר באפר איסט סייד במנהטן, אבל יותר מזה דרך האנשים הרבים ש"הבחור" פוגש בשיטוטיו. האנשים הם העיר, מבינים הצופים. מה שמאפיין אותה הוא האנשים שגרים ופועלים בה. ניו יורק של 'סדר אותי', ולכן גם שלנו, היא האקלקטיות, הרבגוניות, הסובלנות המאפשרת יצירתיות וחיים זה לצד זה של כל מיני טיפוסים מכל מיני מקומות בעולם.

–

• מין פריצת דרך // מיניות בסדרות טלוויזיה אז והיום // מאת רותה קופפר
• כשהצופים כרוכים // סדרות בעקבות ספרים // מאת רותה קופפר
• רצח ללא התיישנות // סדרות הפשע האמיתי כובשות את המסך
• עם כל הכבוד: האוסקרים המופרכים ביותר בכל שנות הקולנוע | מאת פיני אסקל