בחירות 2015 הן בחירות זניחות ואירוע שולי בחיי האומה, ממש כשם שהיו הבחירות שקדמו להן ב־2013 ואלה שקדמו להן ב־2009, וממש כשם שיהיו הבחירות הבאות שאחרי הבחירות הקרובות. הבחירות הן מלחמת הקיום של פוליטיקאים גרועים יותר ופחות שתרומתם לחיינו כאן שואפת לאפס המוחלט, והן בעיקר מגרש משחקים לתקשורת הטרחנית במיטבה, עם משדריה המיוחדים ואולפניה המיוחדים וסקריה השגויים, היא יום חג ליעקב אילון ולעמית סגל, והיא הרבה רגעים של נחת לקמיל ולמינה, לנדב ולרינה.
כי מה זה באמת משנה מי יהיה כאן ראש הממשלה הבא? אף אחד מהם לא יעשה שלום. לא זה שיכול אבל לא רוצה, ולא זה שרוצה אבל לא יכול. אף אחד לא יוביל כאן מלחמה אמיתית, מלחמה, לא מבצע – הרצוג לא ייכנס לעזה, כחלון לא יחזיר אותנו ללבנון, וביבי? לאיראנים לא תהיה סיבה רצינית לדאגה, גם לא בקדנציה הרביעית של האיש ואיומיו.
נתניהו ישנה את שיטת המשטר בדיוק כמו ששינה אותה בקדנציה היוצאת, שום שר אוצר לא יוריד כאן מסים, מע"מ אפס יגיע רגע אחרי המשיח, מחירי הדירות יאמירו, מחירי המילקי לא ייבהלו משום קואליציה. ישראל תישאר חילונית כשהייתה עם או בלי דרעי בממשלה, והחרדים יזעקו לשמים על קיפוח אם יישארו בחוץ וגם אם יהיו בפנים. הדמוקרטיה הישראלית לא תתחסל אם נתניהו יזכה שוב בראשות הממשלה, והיא גם לא באמת תפרח עם הרצוג ולבני.
אם נתניהו ייבחר, נגלה מהר מאוד שהתעייפנו אבל התרגלנו ונכון שאי אפשר איתו, אבל כנראה גם בלתי אפשרי בלעדיו. האיומים על קטסטרופה ואסון וסוף המדינה יישאבו לתוך השגרה המשעממת. יהיה רע, אבל לא נורא. מה שגרוע יישאר גרוע, והוא יישאר כזה, ברובו, גם אם יהיה כאן "גבירותיי ורבותיי מהפך". במקרה הזה, אגב, המנוצחים יגלו שאפשר לחיות עם השמאל, והמנצחים יחזיקו אופוריה של שבוע ומיד אחריה יחזרו למחוזות החמימים והמוכרים של שנאה, חוסר פרגון, עודף קיטור וגועל נפש כללי.
העלייה מצרפת תימשך, הירידה לברלין לא תיעצר. גם לא הפקקים ב־12 בצהריים ואפילו לא טוב לבם של פקידי הביטוח הלאומי. יש פוליטיקאים שהשתינו את אטימותם מהמקפצה, האחרים ימשיכו לעשות זאת בתוך המים שאנחנו שותים. ישראל תהיה אותה ישראל. את סדר היום העולמי והלאומי יקבעו מחירי הנפט ודאעש ואולי גם הנשיא הבא של ארצות הברית. לכל היותר, במקרה של ביי ביי ביבי, יהיה כאן שינוי במאזן האימה שבין 'ידיעות אחרונות' 'ישראל היום' – אבל למי אכפת.
מאות אלפי אנשים אדישים, וונאבי אסקפיסטים, ילכו להצביע. כי לא נעים. אבל הם לא באמת יקוו ויצפו למשהו. והם יודעים למה. הם יודעים שאת עידן המנהיגים הגדולים – בן גוריון ובגין ורבין ופרס – החליפה פוליטיקה בינונית שרוצה רק לשרוד בין גימיק לטריק ובין שטיק לספין. המנהיגים הגדולים שלנו ידעו לטעות בגדול, אבל הם גם ידעו להחליט. הם עיצבו מציאות, הם הובילו. מנהיגי דור הלייק והביוש עושים במכנסיים בבואם לקבל החלטה אמיתית. שבע מערכות בחירות שידרתי וכיסיתי בחיי הקצרים יחסית. את הריגוש של 96' ו־99' החליפו שעמומונים מפוהקים שבהם הבמה הייתה צבעונית ומושקעת יותר מהמציאות עצמה. לא יפה לקלקל חגיגה דמוקרטית, אבל האם אתם באמת רואים יורש לבינוניות בארנה הקרובה לנקודת הקלפי שלכם? אם אתם מאמינים שגל או מגל יביאו את הבשורה – אני חושש שהזיכרון שלכם קצר. לי נראה שבחירות 2015 ישפיעו על חיינו ותכניותינו פחות מהשלג שירד כאן אשתקד או אם תרצו החודש – יותר מכל מפלגה קיימת או חדשה ויותר מכל מנהיג שנאחז בשלטון או זה שמתיימר לעשות את זה טוב יותר.
