לתהייה הרווחת מדוע הנציג הבולט של מחאת אנשי התרבות הגיח דווקא משורות עולם הרוק, יש תשובה פשוטה. ניתן למצות אותה במילה אחת: עצמאות.
תעשיית הרוק מעולם לא "זכתה" לתמיכה ממסדית כלשהי, מימי החלוצים של מועדוני רמלה ועד ימינו אנו. כשהמדינה מתעניינת ברוק זה בדרך כלל סימן רע, בין אם מדובר על מניעת ההופעה של הביטלס בארץ אי־אז בסיקסטיז, או ביטול פסטיבל ערד אחרי האסון בניינטיז. היחס בין תעשיית הרוק לממסד הוא בבסיסו כזה של חשדנות הדדית. מנהלים בתחומי תרבות אחרים נמצאים בקשר הדוק עם פקידי התרבות שמעליהם. הם ניזונים מתמיכה ממשלתית באופן קבוע, הם יודעים שיזדקקו לאותם פקידים ופוליטיקאים גם אחרי שמשבר הקורונה יסתיים. למען האמת, רוב המנהלים הבכירים בתחומי התרבות האחרים פשוט המשיכו לקבל את משכורתם גם בימי הקורונה. איני אומר חלילה שהאינטרס של עובדיהם לא עמד בראש מעייניהם, אבל כמו שציין כבר קרל מרקס – ההוויה קובעת את התודעה. וההוויה של מי שעשרות אלפי שקלים ממשיכים לזרום לחשבונו מדי חודש, בכל זאת שונה מעט מההוויה של מי שסגרו לו את המועדון וחשבון הבנק הפרטי שלו הולך ומשחיר מדקה לדקה.
תוסיפו לזה את העובדה שבעלי ה'בארבי' שאול מזרחי אינו האדם הכנוע ביותר שיצא לי לפגוש, בלשון המעטה. גם איחור של חמש דקות בעליית להקה לבמת המועדון שלו עשוי להוציא אותו מהכלים. וכך, תקבלו את המתכון למנהיג מחאת האמנים.
–
- למשפיעים נוספים בתרבות >
- משפיעים 2020 | כל השמות
- ילדותם השנייה // כך נולד והשתרש הדימוי המפלצתי של הילד בתרבות
