"בסופו של דבר ברור היה שכך יקרה. דונלד טראמפ הוא נשיא מכהן, ולכן פייבוריט מובן לניצחון. מגפת הקורונה ממילא הכתה בעיקר במדינות דמוקרטיות, והמהומות אחרי הריגתו של ג'ורג' פלויד חיזקו את הדרישה השמרנית לחוק וסדר. הכלכלה האמריקאית החלה מתאוששת לקראת נובמבר, וביידן היה מועמד עייף ולא מלהיב מהרגע הראשון. הניצחון של טראמפ, בדיעבד, כמעט מובן מאליו".
(פרשנות אחרי ניצחון טראמפ, נובמבר 2020)
"בסופו של דבר ברור היה שכך יקרה. התקשורת הייתה זהירה עם הערכת הסיכויים של טראמפ, בגלל הטראומה של בחירות 2016. אבל מבט חטוף בנתונים הראה שטראמפ הוא נשיא לא פופולרי להחריד, שהוא הפסיד בעקביות בכל סקר כמעט במדינות 'החומה הכחולה' שעשו אותו נשיא, שהאמריקאים אינם מרוצים ממנו ברובם. הטיפול הכושל במגפת הקורונה והמהומות אחרי מותו של פלויד היו המסמר בארון הפוליטי של דונלד טראמפ".
(פרשנות אחרי תבוסת טראמפ, נובמבר 2020)
–
בחודש שעבר שידרתי בחדשות 13 סדרת כתבות עומק לקראת הבחירות בארה"ב. רוב החומרים צולמו לפני התפשטות הקורונה באמריקה, אבל שיחק לנו קלף: דיברנו עם אנשים שהפכו להיות חשובים במשבר עצמו. כמו הכומר האוורד רודני בראון, מכנסיית ריבר בפלורידה, שנחשב מקורב לנשיא – והחליט להמשיך לקיים את הטקסים בכנסייתו למרות צו מפורש של המושל להימנע מכך בשל הקורונה. ביום שהגעתי לכנסייה חנו מולה כ־15 מכוניות משטרה. זה היה 'יום ההערכה לשריף', והוא ובראון התחבקו על הבמה. תוך כחודשיים נעצר הכומר בידי השריף, הובא לתחנה, צולם כאחרון האסירים וזכה למקלחת צוננים של השריף שחיבק אותו. האחרון טרח לכנס מסיבת עיתונאים מיוחדת, כדי לומר שהוא נהג ב"זלזול בוטה בחיי אדם". בראון, דמות צבעונית עם מבטא דרום אפריקני, המקום שממנו בא, הוא חסיד של תיאוריות קונספירציה. מהכחשת הפיגועים במסגדים בניו זילנד, ועד לטענה כי בהוליווד מקריבים ילדים קטנים ושותים את דמם. הכנסייה שלו מפוארת, ענקית, מצוחצחת, רב־גזעית.
בראון אמר לי שטראמפ הוא "מיליונר פלייבוי", ששימש כ"כדור הרס, רמבו" כדי לחסל את הממסד שניסה לשעבד את האמריקאים (בואו לא ניכנס למהו הממסד הזה, אלה תיאוריות בסגנון מיטב הציוצים של יאיר נתניהו ושות'). הוא התייחס לטראמפ, בעצם, כחמורו של משיח, אבל הנקודה המעניינת בדבריו הייתה תחושת החורבן הקרבה על אמריקה. זה היה מעניין כי תחושת החורבן הזו הייתה משותפת לכמעט כל מי ששוחחתי איתו. בין אם מדובר בביוגרף של טראמפ מייקל ד'אנטוניו, בתומכי ברני סנדרס, או באידיאולוגים של הימין הקיצוני. כולם חשו שהמדינה על סף פירוק והתחסלות מוחלטת.
ובעוד שטקסטים כאלה מאפיינים במידה רבה את השיחה הישראלית, התחושה הייתה שהאמריקאים ממש מתכוונים לזה. כשהאזנתי להם, אנשי שמאל שאמרו שלא יצביעו בשום אופן לג'ו ביידן גם אם המשמעות תהיה ארבע שנים נוספות של טראמפ, או לאנשי הקונספירציות בכנסים של QAnon (תיאוריית קונספירציה מורכבת למדי, הכוללת הנחה שמתחוללת מלחמה פנימית בתוך הממשל וגורמים מתוכו מנסים להעביר מסרים לציבור, כדי לגייסם לקראת מלחמת גוג ומגוג שעוד תתחולל); בכל המקרים בני שיחי לא שמו שום דבר בפרופורציה. זה היה הכל או כלום, מלחמה או שלום, הישרדות או מוות.
במובן הזה, כל הצדדים כבר הפנימו יסוד טראמפיסטי בסיסי – אין מנעד ואין שום דבר שהוא בלשון המעטה. הכל הוא בינארי, מיידי ומסווג כ"בעדנו" או "נגדנו". בהתאם לכך, ההתמודדות על מתלבטים למיניהם נזנחת לטובת הצדקה עצמית. אלה לא בחירות שמנסות להשתלט על משבצת המצביעים העצמאיים, לשכנע את המרכז. קהל היעד הוא הבייס. התומכים השרופים. קמפיין משני הצדדים, שהוא ניסיון להוציא את הקהלים להצביע באמצעות סנטימנט. זו פרדיגמה שצריכה להטריד מאוד את ג'ו ביידן. המצביעים שלו שכלתניים יותר, אבל ממילא טראמפ טוב מאוד בעירור האמוציות. אין לו מתחרים בשדה הזה.
–
טראמפ ניצח את בחירות 2016 בגלל פער של כמה עשרות אלפי קולות, ביחד, בשלוש מדינות שנחשבו מסורתית לכחולות: מישיגן, פנסילבניה, וויסקונסין. בכולן, המשחק הפוליטי דומה. הערים הגדולות אמורות לצבור את הפער לטובת המועמד הדמוקרטי. האזורים הכפריים הם רפובליקניים באורח מובהק. ולכן הדמוקרטים חייבים ליצור פער, "מרג'ין", בערים הגדולות. בפילדלפיה שבפנסילבניה, לדוגמה, לא פתחו מספיק פער בבחירות הקודמות. כאשר הגיעו הנתונים מפנסילבניה הכפרית וכורי הפחם שלה, התברר שהתמיכה הדמוקרטית בערים לא מספיקה. לפני כשבועיים דיברתי עם ראש עיריית פילדלפיה, ג'ים קני. הוא היה מלא טענות כלפי הממשל הפדרלי ויחסו לקורונה, אבל את החששות הכבדים הוא שמר לתרחישי בחירות 2020.
לדעתו, לדוגמה, בכלל לא בטוח שטראמפ יפנה את הבית הלבן אם יפסיד. הוא היה רציני לגמרי כאשר העלה בפניי את האפשרות שהנשיא יגיד שהבחירות זויפו ויבצע מה שבאופן מעשי הוא פוטש. קני הוא פוליטיקאי מיינסטרימי לגמרי, שבעבורו האפשרות של סוף הדמוקרטיה האמריקאית נשמעת סבירה למדי (זה לא אומר שהוא צודק, כמובן). כאשר שאלתי אותו על הפער שהוא צריך לפתוח בעיר אם הוא והדמוקרטים האחרים רוצים לנצח במדינה, קני נאנח. הוא דיבר על הצבעה באמצעות הדואר, והסביר שבגלל הקורונה הוא יסגור מרכזי הצבעה. בשום שלב הוא לא הבטיח או אמר שיביא את הפער המבוקש שיאפשר לדמוקרטים לקחת את פנסילבניה.
אם טראמפ ינצח במדינות האלה שוב, יהיה זה ניצחון גדול יותר מזה שאירע לפני ארבע שנים. בפעם הקודמת, הפער הזעיר היה יכול לנבוע משורת סיבות שאינן ממש קשורות אליו – ממזג האוויר; דרך המכתב של ראש ה־FBI ג'יימס קומי רגע לפני הבחירות, שהודיע כי הוא פותח את החקירה בעניין האימיילים של קלינטון; ועד לאכזבה מאובמה בקרב הקהילה השחורה. אבל הכי חשוב: אז, היה ברור שמדובר בחלקה בהצבעת מחאה לטובת טראמפ. כאן, הציבור שבוחר בו יודע היטב מיהו ומה עשה במשך ארבע שנים.
–
הנטייה הטבעית שלנו היא לראות בדיעבד כל תוצאה פוליטית כדטרמיניסטית. לעיתים קרובות, כאשר הפערים גדולים, זה אכן המצב. אך בסיפור האמריקאי הנוכחי אין פערים כאלה. אנחנו עוסקים בניתוח פוליטי על בסיס פער של כמה עשרות אלפי קולות לפני ארבע שנים. באורח מעשי למדי, מזג אוויר מסוים, מה שודר בטלוויזיה ערב קודם, ההתנהגות של טראמפ בשבוע הבחירות – כל אלה יכלו להטות לגמרי את התוצאה. זו שאחריה באו פרשנויות שזה היה "מובן מאליו" או "צפוי". אין צפוי מהן. קשה לנו להשלים עם השבריריות של התהליך הפוליטי, המחסור של סיבה ותוצאה; אז אנחנו ממציאים סיבתיות בדיעבד.
במובן הזה, טראמפ כבר ניצח; התחושה הכאוטית, חסרת הקרקע היציבה, הפכה להיות מרכיב קבוע. בתוך שיחה ללא גבולות שנוצרה בארה"ב, שיחה שיש בה פוטשים וילדים שדמם נשתה, יש רק אדם אחד שיכול להתבטא "במקסימום", אם לצטט ביטוי שגור בעולמות האינסטגרם. טראמפ ברא קרקס והוא מאלף האריות, או אולי הארנבים. גם אם יפסיד, העולם הזה שהוא ברא לא ייעלם.
–
טורים קודמים מאת נדב איל:
> קונספציות מידבקות // על קורונה ותיאוריית הקונספירציה // הטור של נדב איל
> לקחי ביניים בימי קורונה // הטור של נדב איל
