fbpx

מדינה, שכונה // מוואדי סאליב יצאה הבשורה, ואל ואדי סאליב תשוב

0

הקו המחבר בין המחאה ההיסטורית של 1959 לציניות הנדל"נית של 2018

 

מתצפית בחלל, ואדי סאליב נראית ככתם כהה באמצע עיר. ממעוף הציפור ניתן לזהות גם אי ירוק על גבנון רכס מחוטט של עיי חורבות היורד אל מפרץ חיפה. כמה מבני ענק מפלצתיים חדשים וכמה מנופים, שהם הצהרתו של יונה יהב, ראש העיר, שמתכוון לקחת חתיכת היסטוריה בעייתית ולהפוך אותה למכרה הזהב החדש של מדינת ישראל. נדל"ן מניב שיהפוך לשכונה פורחת.

מנכ"ל מרכז מוסאוא לזכויות ערביי ישראל, ג'עפר פרח, רותח כשהוא חולף על פני האי הירוק של השכונה. גלי הטרסות בין רצועות הדשא בנויים מאבני בתי הערבים שהתגוררו כאן לפני מלחמת העצמאות שלנו, או הנכבה שלהם. הרעיון האורבני הוא פארק מדורג על מורדות ההר, מגרש משחקים ורחבת מופעים תוך שימור מספר מבנים סביבו. לזעמו של פרח שותף תושב השכונה, עופר שוורצגלס: "למה להרוס בתים שיש להם ערך היסטורי?".

כשאתה חוצה את הוואדי ברגל, בין בניין בית המשפט המסוגנן במשטחי זכוכית ו(כמו) שיש לבין בניין הביטוח הלאומי המבהיק, אתה מבוסס בערימות אשפה, מאורות נרקומנים שמי הגשמים האחרונים הציפו אותן. פה ושם כמה איים נקיים של בתים שנבנו תוך שימור המבנים העות'מאניים, והמון קשתות חרבות שנאטמו והן מספרות את תולדות השכונה. שכונה לאקונית, לכודה בין עות'מאנים לבריטים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, עשירים ועניים ואבני דרך שרישומן ניכר בחברה הישראלית עד היום. למשל הפצע המדמם בין יהודים וערבים. למשל השרטת המדממת הראשונה של המרד המזרחי. למשל המאמצים והחלומות להגליד את הטראומות, שברם וסיכוייהם.

 

כשאלקאריף רצה בקבוק בירה

"יש לי יותר כסף מבן־גוריון", כך אמר, על פי פרוטוקול ועדת החקירה לאירועי ואדי סאליב ב־1959, יעקב אלקאריף לסמל המשטרה ישראל וולק. וולק ביקש ממנו לקום מן הכביש שעליו היה שרוע. כשהתבקש ללכת לביתו אמר לוולק, "אין לי אף אחד ואני לא רוצה לחיות". זה קרה בדיוק כאן, ברחוב שיבת ציון 85, לשעבר רחוב סטנטון.

אלקאריף התרומם מן הכביש, וברגליים כושלות נע לעבר בית הקפה 'אביב', הנטוש כיום, ודלתו חסומה בבלוקים. כשהגיע אל הדלפק תבע מיעקב שטרית, הבעלים, את הבירה שלו. שטרית סירב. אלקאריף השליך בקבוק על המדף שמאחורי שטרית וניפץ שמונה בקבוקים. כך על פי ספירת הבעלים והמשטרה. אחר כך יצא החוצה כשהוא מוחה נגד אלוהים ואדם. הוא היה בריון לא קטן ונודע בשכונה כמי שאוהב לשתות ופחות אוהב לשלם. על פי עדות אחד השוטרים בניידת הוא היה "עבריין". דו"חות החקירה, שעל חלקם מתבססים מחקרים, ספרים וכתבות, נכתבו בעיקר בידי אשכנזים. אפילו שמו של אלקאריף לא מוסכם – אלקאריב, יעקב או עקיבא או דדון. אין חולק שהיה טיפוס רדוף בידי החיים, ובעצמו רודף צרות לא קטן.

חיים פירסט, בעל בית קפה ברחוב ואדי סאליב 7 הסמוך, שמע את הצעקות. כמי שמכיר את אפקט אלקאריף, נעל מיד את בית הקפה שלו. אייזיק וויסלר, בעל בית הקפה ברחוב ואדי סאליב 10, סגר מיד אחריו. חברו של אלקאריף, משה ממן, יצא לקראתו מבית סמוך וגרר אותו לרחוב עיראק (היום רחוב קיבוץ גלויות) לכיוון ביתו.

ניידת משטרה שעברה במקום שמעה מפירסט, ביידיש, את תלונתו על "השיכור המרוקאי". בדרכם של אלקאריף וממן פגשו בניידת משטרה שהיו בה שבעה שוטרים. "אני לוקח אותו הביתה", הסביר להם ממן. מפקד הניידת גולדברג, רומני, אמר לאלקאריף: בגלל הנזק שגרמת לשטרית, אתה בא איתי לתחנה. "אני לא מפחד מ־20 שוטרים", הבהיר אלקאריף את עמדתו, "אני רוצה למות, אבל לא לבד".

שכנים מהסביבה שהגיעו למקום ניסו למנוע את העלאתו לניידת. אלקאריף נחלץ ורץ לבית הקפה של רוזוליו, תפס בקבוק, ניפץ אותו וצעק לעבר השוטרים "תירו בי!". גולדברג ירה מספר יריות מבחוץ לתוך בית הקפה, אפילו שהשוטרים אמרו לו שזיהו פרוצה שנכנסה פנימה כשהחלה המהומה. אלקאריף, שנפגע, הגיח החוצה וצנח על הכביש.

הרחוב החל רוחש אנשים שיצאו מן הבתים הסמוכים. חלקם התגודדו סביב הניידת. כשהחלו יריות, החלו צעקות. כשאלקאריף התמוטט, הפכו הצעקות לזעקות שבר. השוטרים דחפו את אלקאריף לניידת וטסו לבית החולים רוטשילד, כדי להציל את חייו, ועל פי עדותם גם את חייהם. מדירה שמעל קפה 'אביב' ירה שומר בבנק לאומי כמה יריות כדי לפזר את הקהל. מישהו צעק לעברו "נאצי". כמה דקות אחר כך הגיעה למקום מכונית בילוש עם סמל הבולשת מלך (בקמץ וסגול), רומני, והנהג אשרף, מרוקאי. הקהל הזועם ברחוב שלף את מלך מהמכונית והכה אותו. אשרף נשאר ליד ההגה.

השוטר קלמן חיימוביץ', שגר בוואדי סאליב 10, היה באותה שעה בטיול ערב עם רעייתו. כששמע יריות ליווה אותה לדירתם, וברחוב עיראק פגש את מלך הנמלט. הוא עלה לדירתו כדי ליטול את אקדחו וירד אל מכונית הבילוש. כשהגיע אל המתקהלים ירה באוויר. אנשים הסתערו עליו, שברו את שיניו והוא נמלט לרחוב קיבוץ גלויות, שם פגש שוב במלך ושניהם המתינו לתגבורת. כעבור דקות אחדות הגיעה ניידת נוספת ואיפשרה לאשרף להוציא את הניידת.

ב־11 בלילה הגיע מפקד משטרת חיפה, סנ"צ יששכר שפי, וניהל שיח צעקני של טענות ומענות עם הקהל הזועם, נשים וגברים, שנשארו ברחוב. הכל רתח. למחרת בבוקר כינס נציג ליכוד עולי צפון אפריקה, דוד בן הרוש, כ־200 אנשים שרתחו על הריגתו של אלקאריף, שבאותן שעות שכב פצוע בבית החולים רוטשילד. מבעוד מועד הכין בן הרוש דגלים שחורים ושלטים שעליהם נכתב "אין צדק" ו"המשטרה הרגה חף מפשע". שחט תרנגולת, הכתים בדמה דגל ישראל, וההפגנה יצאה לדרך מבית הכנסת רמב"ם לכיוון כיכר פייסל. בדרך רגמו ניידות שפטרלו בשכונה, הציתו את מכוניתו של מנהל בנק לאומי ברחוב קיבוץ גלויות, שברו זגוגיות בבתי הקפה של פירסט ושטרית, וזרעו הרס במועדון ההסתדרות ובסניף מפא"י. עד הצהריים נעצרו כ־100 איש.

 

איך לבלוע את ה"שוורצעס"

העיתונאי היחיד שהרים קול צעקה בעד המפגינים היה אורי אבנרי, בשבועון החתרני שלו 'העולם הזה'. זה היה עידן התמימות, ההיתממות והאכזריות. העסקונה המפא"יניקית גינתה כל מה שהפריע להקמת המדינה, על פי דרכה.

שר האוצר לוי אשכול אמר בדיוק מה שהוא חושב. את אותה אמת מפא"יניקית, שחלפה אז בשריקה חרישית ליד האוזן, אבל מתדלקת עד היום את מסעות הקיפוח של המזרחים. "היה יהודי כמוני", אמר בישיבת החירום של הממשלה עקב המהומות, "שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית… ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות… אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם. נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו… יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו, חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק… אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך?".

אשכול ייחס את יידוי האבנים בהפגנות ל"מנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל". הוא לא היה היחיד. שר הפיתוח מרדכי בנטוב דרש פעולה משטרתית תקיפה: "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים… כוחות חזקים של המשטרה ידכאו".

שר המשטרה בכור שטרית, שתיאר את המפגינים כ"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", חשש מהשפעת המהומות על ערביי ישראל: "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים… הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי, מדוע להם אסור?". רק השר משה כרמל לקח את הסיפור ברמת הרחמונס והלקח השלטוני. "המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא 'שורש פורה ראש ולענה'… ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה".

את אלקאריף בוואדי סאליב באותם ימים לא עניין למה בדיוק החיים שלו בזבל. האפליה הייתה אמיתית כמו איבוד הזהות ורמיסת הכבוד שנשאר אי שם במגרב, וכמובן הנבזות המתנשאת של הלבנים. צאצאי התחושות האלה מניעים עד היום את קמפיין העדכון של רונית מטלון ז"ל והצרפוקאים ואת קמפיין התיקון של מירי רגב ושות'. התחושות האלה אינן שונות מהסיבות שהניעו את מחאת מרטין לותר קינג ואת מאבק השחורים 'Black Lives Matter' הנוכחי.

היחס ל'שוורצע' דאז מתכתב היום עם הגותו העכשווית של דונלד טראמפ, מגדולי הגזענים בדורנו שתהה "למה אנחנו מאפשרים לכל האנשים ממדינות 'חור התחת' להגיע לכאן? (לארה"ב)". לך ספר לידידם של נתניהו והימין, שיש בישראל המון יהודים שהגיעו ממש מאותן ארצות.

בינתיים, בוואדי סאליב, בעוד מפקד המחוז מנהל שיחות ארגעה עם בן הרוש, החלו קבוצות צעירים, ביניהם כנראה גם בעלי עבר פלילי, מתארגנות לעלות לעבר הדר הכרמל והן עדיין מתודלקות בגלי הזעם בגין הריגת אלקאריף. לטענתם. הם נעו לעבר הדר הכרמל בכמה גלים דרך רחוב בית שאן. בדרכם ניפצו חלונות ראווה וגרמו לנזק של 24 אלף לירות א"י, לפני שנחסמו על יד המשטרה ברחוב הרצל.

שלושה ימים ושלושה לילות סערו הרוחות. ההתכתשות הותירה שובל של עשרות פצועים – שוטרים ומפגינים. כשגדשה הסאה, הוציא בן הרוש כרוז שקרא לרגיעה ולאתרעה: "יהודי צפון אפריקה, אנחנו נחרוט בזיכרוננו את יום האתמול ואת מה שמחכה לנו בעתיד מאלה השכנים שמתעשרים על חשבוננו ואחר כך עוברים לגור בבתים הדורים בהדר הכרמל ובשיכונים נוחים". בן הרוש הובא למשפט. במהלכו תקף שוטר. ריצה שישה חודשי מאסר, ונשיא המדינה יצחק בן צבי חנן אותו. אלקאריף, תודה ששאלתם, שוחרר מבית החולים על כיסא גלגלים. גר בוואדי סאליב בחורבת חדר, לבד, נתמך סעד, והמנטרה שלו הסתכמה ב"טוב מותי מחיי".

.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקבל את המגזין עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

תמונה: עבד עבדי, אבא על רקע העקירה מחיפה. צילום: אורנה בן שיטרית-רז

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook