fbpx

כואב // הטור של לילך וולך

לחיות עם כאב

0

כל הזמן כואב. כואב הגב או הצוואר, שניהם, כוסאמק. כואבת הכתף שמקרינה אל הפנים, שבתורן מעוצבבות במין זמזום בלתי נסבל. לא נעים לדבר על זה, כי יש דברים גרועים מאלו. יש מחלות ויש פציעות חמורות ויש תאונות. אבל מה יהיה על הזמזום שהוא גם כאב. על התחושה שהיא כמו אזעקת רכב טורדנית שאי אפשר לכבות. לא נעים לדבר על זה כי מה כבר אפשר לעשות, ולמי יש כוח לשמוע, וכמה כבר אפשר להתעסק. ואולי אם אתעסק פחות אשכח מזה, אולי זה ילך מעצמו מרוב שלא אתייחס, כמו אל ילד בריון שמשליך אבנים על מלונה ומשתעמם לבסוף כשאף יצור לא יוצא. אולי מחר אתעורר בבוקר וכלום לא יציק ושום דבר לא יתבע את עלבונו, אולי אישן לילה שלם. אולי אני מגזימה, שוב מגזימה. מגזימנית.

פעם ידעתי בדיוק על מה לדבר עם הפסיכולוג שלי לפי עד כמה פחות רציתי לפתוח את זה. ככל שהתפתלתי יותר על הכיסא בחוסר נוחות סביב הנושא, כך חשתי שאני מוציאה את המיטב מהכסף המועט שלי. ככל שאני פחות רוצה לכתוב על משהו, ככה מתחוור לי שהוא הדבר לכתוב; כל מה ששותקים לגביו, אני רוצה להיות יכולה לדבר. מה שכן, מילים כתובות אמיתיות יותר ממילים מדוברות שבתורן אמיתיות יותר ממילים מושתקות. מילים כתובות הן בעלות משקל סגולי גדול יותר, דחוסות יותר, צפופות ביותר משמעות פר הברה. ומה לגבי מה שעדיף לו להישאר אוורירי במידת האמיתיות שלו, מה לגבי כאב. אני לא רוצה לכתוב אף מילה על הכאב, כבר יותר משנה שאני מתחמקת ובשום אופן לא רוצה. אז הנה זה בא.

העניין לגבי כאב, חוץ מהכאב עצמו, הוא שהוא גונב חלקים מעצמך. לאט, ובחמדנות, כמו חיית חושך בלי סף שובע. קודם רק את כל מה שלא הכרחי, אחר כך את כל מה שבתחום ההיזהרות – אולי לא לעשות את התנועה הזו, מתוך זהירות? אולי לעשות קצת פחות מהרגיל? את מה שהמחיר עליו אחר כך יהיה גדול מדי. ומה נחשב גדול מדי? מה אם כואב להתחבק, מה אם כואב להרים תינוק. מה מחיר גדול יותר ממה. זו לא תשובה אחת, אין תשובה אחת. כאב לוקח חתיכות מהיומיום – את הערב הזה שרצית לארח חברים, את ההופעה שביטלת, את הארוחה שהתכוונת לבשל והטקסט שהתכוונת לסיים לכתוב כבר.

כאב גונב סבלנות. אני פחות סבלנית, אני קצרה, אני חותכת אינטראקציות לא הכרחיות. ומה בכלל נחשב הכרחי? גם כל מה שהכרחי משתנה ומתכווץ. כאב גונב אמפתיה וגונב נחמדות. נחמדות היא אולי אוברייטד, בעיקר לנשים, אבל אמפתיה היא הכרחית. היא אנושיות, היא נוגדן הרעל. אמפתיה היא מה שמאפשר שלא להתנהל כאילו החיים הם משחק סכום אפס. וכאב הוא משחק סכום אפס. זה או אני או הוא.

אני אוהבת לחשוב על המוח כעל כמה כירות דולקות – כירה אחת קטנה דולקת על עשייה יומיומית, על בישול אולי, אפילו קיפול כביסה, אם זה מתאפשר היום. כירה בינונית מבשלת את האינטראקציה מאתמול עם אחותי, מבינה בה דברים מחדש. עוד כירה מבעבעת מילים, לטור או לבדיחה, לספר הזה שאני "פשוט חייבת לכתוב". וכירה נוספת מרתיחה כאב. לפעמים זו הכירה הקטנה מכולן, ולפעמים לא. יש לי כירה אחת תפוסה כמעט תמידית וזה מכעיס אותי, באופנים שאני כמעט ולא כועסת בהם, באלימות ובשנאה. אני כועסת על החוצפה, ועל עזות המצח ועל חוסר המזל, על השרירותיות, ועל עצמי. ועל עצמי. ועל עצמי.

כשכואב אני מתקשה לשכוח את עצמי בתוך דברים. זה כמעט בלתי אפשרי לשקוע. את הטקסט הזה כתבתי עם 12 הפסקות שלא בחרתי בהן. (כל 30 דקות יש לעשות הפסקה של דקה – במידה ואת יושבת עלייך לעמוד או ללכת, במידה ואת עומדת חצי שעה עלייך להתיישב ל־60 שניות. כשתשכחי או תתעצלי או תתמקחי או תרמי, הגוף יזכיר לך. ובאותה רמת עידון רומזני של הרס"פ הסדיסט שלך בטירונות.) הכאב הוא אמיתי והמילים הן אמיתיות, ובאמיתיותן הן מקבעות את נוכחות הכאב כדבר שהוא חלק מהביוגרפיה שלי. אני לא רוצה לעקם את האמת כדי שיהיה סוף טוב, אני לא רוצה לזייף ולחייך חיוך אמיץ כדי שלכולנו יהיה נוח יותר להסתכל בעיניים זה של זה אחר כך. זה מה שזה. זה לא הכי נורא, יש הרבה יותר נורא. זה לא נהדר, אולי זה בדרך לשם, מי יודע, אני בהחלט מסכימה להשאיר פתח לאפשרות.

החלק המתרשע־לעצמי־שלי מלקק את הכפה שלו בשביעות רצון, נושף בעיניים צהובות "טוב. טוב מאוד". כי מגיע לי. גם מגיע לי. מי שחשבה שתוכל לחיות מהצוואר ומעלה, שתצליח לרמות את הקיום הפיזי, שתתחמק מבוחן הבר־אור של החיים, תיענש וככה ראוי. ואני הרי גם אוהבת עונשים, גם אוהבת צדק מר, אוהבת את הסימטריה שבזה, את הדוסטויבסקיות. את הדרמה־דרמה־דרמה. אני אוהבת קרקעית, זה משהו להיאחז בו, העולם מפסיק להסתובב בנפילה. אני אוהבת את טופס הוויתור על החיים, אני אוהבת את הרמת הידיים, את הטובענות המוכרת של ביצת העצבות. למי שהיה רוב חייו בדיאלוג עם דיכאון, דיאלוג עם כאב מרגיש מוכר, כמו בית רע שהוא בית. שמיכה מסריחה ומעופשת וחמימה. שמיכות כאלו אפשר לשרוף, והן חוזרות ומתגלמות מעצמן, כמו בחלום ביעותים, כמו פיתוי רע.

רשעות צריך לנהל, כמו כאב, אחרת היא מנהלת אותך, כמו שכאב. להפעיל את המנוף הגבוה יותר מההווה ולנהל את זה משם. קודם לא להזיק ואחרי כן לרפא. להפסיק להתבוסס ואחרי כן להתנקות. בשביל זה את צריכה להשתכנע שאת שווה את המאמץ. עדיף להתחיל מלהקשיב לאחרים בעניין הזה. ראשון החזרתי את ההומור. אין לי קב יציב ממנו. אם זה משכנע כרגע, בתוך הטקסט הזה שכולו גיז'דור אחד ארוך. אחרי כן הייתי מסוגלת לקבל עזרה. שבעה אנשים שונים מעורבים בחיים שלי בניהול הכאב, והפריווילגיה המטורפת שבזה לא נסתרת מעיניי. שום דבר מזה לא מובן מאליו, אין לי הזכות להתייאש. אני סופרת את הברכות שלי ומנסה לעשות את זה לפחות באותה תדירות שאני סופרת את הקללות. זה נשמע כאילו אני מעלה באוב את בת' מארץ'? ובכן, חבל מאוד, היא הדמות השנואה עליי ב'נשים קטנות', איזה שעמום בלתי אטרקטיבי זה, להיות דכדוכית חולנית. אבל זה מה שיש, ואני הולכת להיות נוצרייה טובה לגבי זה לפחות כמו בת'.

אם כותבים, אז כותבים אמת. זה הכלל וזה העיקרון, אז הנה – את כל החלק עד כאן כתבתי בחודש מרץ, עבור הגיליון של אפריל. מאוד בסמוך למועד ההגשה התבהר שאי אפשר להמשיך ולשעוט ראש בקיר עם טקסט שלא מכיר בזה שהעולם משתנה, ושני טורים הוקדשו לקורונה. בינתיים היה צריך להתמודד עם כאב לבד, עם תחזוק הגוף לבד, עם הריפוי שלו לבד. זה בהחלט לא מושלם אבל הרבה יותר טוב משחרדתי ממנו. בכל מיני מובנים זה כמו לשחרר לפני מבחן גדול וללכת לישון, להתעורר ולגלות שאיכשהו החומר ששיננת לפני השינה ונדמה היה שלעולם לא ייקלט, פתאום נמצא בהיר וזמין לשליפה.

אני עדיין מופתעת לפעמים מהזינוק המסוים הזה, דרמטי ועם זאת לגמרי מסונכרן עם המציאות. אבל האין זה בעצם כמו תמיד, שג'רום ק' ג'רום צדק, ולפעמים כדי שהקומקום ירתח צריך פשוט להתעלם ממנו?

טורים נוספים מאת לילך וולך:

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook