לא רבים יודעים מה זה בכלל "נכס צאן ברזל". כולם מסתפקים בהבנת הדימוי, כלומר, משהו בעל ערך רב, שאין לגעת בו. המשמעות המקורית מבהירה: זה נכס שמותר להשתמש בפירות שלו אבל בו עצמו אין לגעת, ואם הוא ניזוק יש לשלם את מלוא ערכו המקורי. קיבלת ממני כבשה. הוולדות שלך, אבל את הכבשה תחזיר כמות שהייתה.
יש טרנד עכשיו. תמיד עשו את זה, עולם הפרסום משתמש בשירים ידועים ומלביש אותם על קמפיינים מסחריים. באדלר־חומסקי הלכו עוד צעד. אל היצירות הגדולות, אלה שחרוזות על שרשראות התודעה של עם. חוה'לה חוזרת מלונדון של חנוך לוין על הדרקון של yes. שיר השירים של זוהר ארגוב, הפרח המכושף בגן של הזמר המזרחי, נותק מהפרצוף הכחוש והעגום של המלך, וחובר למסיבת גן צוהלת של גידי גוב, שמוכר את הראוטר החדש של בזק.
המגמה נמשכת. מה שהתחיל עם 'בוקר טוב, בוקר טוב' של שלונסקי מ'עוץ לי גוץ לי', מתגלגל מלהיט ללהיט ולא פוסח על אוצרות העולם. רותם סלע מסתובבת עכשיו על עמוד, בשבילה ובשביל קסטרו – שזה אותו דבר – במין טייק־אוף על הסרט של ג'יי לו. המוזיקה ברקע היא המנון ההעצמה הנשית מאז שנות ה־60. 'You Don’t Own Me'. האנינים מתחלחלים. איך רומסים ככה את הזיכרון הקולקטיבי, איך הכל הופך למסחרה.
אפשר להירגע. השירים האלה הם באמת נכסי צאן ברזל. טלה הג'ינגל נזרק על הגריל, ניצלה על אש הפרסום, נאכל מהר, ונשכח. השיר שממנו נולד לא נפגע. ככה זה עם נכסי צאן ברזל. הם חוזרים שלמים. במלוא ערכם המקורי.
