תוצאות הבחירות האחרונות, לצד מחקרים שונים מהשנים האחרונות, מלמדים על תהליכים בעייתיים מאוד לדמוקרטיה הישראלית. חלק מאותם תהליכים הם גלובליים, כפי שראינו בכתבות מהגיליונות האחרונים, ואחרים הם תוצאה של דינמיקה ישראלית, שחלק משמעותי ממנה הוא תוצר של מדיניות, ובייחוד כישלונה של מערכת החינוך הישראלית להנחיל ערכי אזרחות ודמוקרטיה.
בחודשים האחרונים עסקו במכון הישראלי לדמוקרטיה, בתמיכת קרן לאוטמן וקרן נדב (גילוי נאות: המוציאה לאור של מגזין "ליברל"), בבניית תוכניות להטמעת החינוך לדמוקרטיה בכל אחת ממערכות החינוך בישראל. אלה הושקו בכנס שנערך ב־22 בדצמבר.
דתי או ממלכתי
ראשיתו של התהליך במסמך עקרונות שפורסם לפני שנתיים, ונועד לאתחל מחדש את המערכת ולהתבונן על מרכיביה השונים. "כדי לדבר על אתוס משותף, למידה משותפת בנושאים של חינוך אזרחי, חייבים להתחיל מלמטה", אומרת תמי הופמן, שעומדת בראש התוכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה, והובילה תהליך של קבוצות העבודה שבסיומו הופקו התוכניות. "כשלב ראשון, צריך להסתכל על הקבוצות השונות ולתת להן מקום שווה – במובן של ההכרה בלגיטימיות של השוני ביניהן.
"המצב היום הוא שחינוך אזרחי, בדגש על חינוך לדמוקרטיה, לא מתקיים במערכת החינוך. מתקיים חינוך פרטיקולרי, ציוני, מהגן עד י"ב. כל ההיבטים האוניברסליים שקשורים בחינוך לדמוקרטיה, חיים משותפים, אוריינות ואקטיביזם פוליטי נדחקו מסיבות פוליטיות וחברתיות".
נייר ראשון מתייחס ל"חינוך אזרחי בחינוך הממלכתי־דתי במדינה יהודית ודמוקרטית". מצד אחד נכתב בדוח, "החינוך הממלכתי־דתי מתאפיין בפעילות חברתית ערכית רבה מאוד, שמתבטאת גם בנתונים שונים מתוך ׳התמונה החינוכית׳: מדדי גיוס גבוהים לצה"ל, מעורבות רבה בקהילה והתנדבות. מצד שני, כל אלה מתקיימים בהקשר של מטרת העל של החינוך הממלכתי־דתי, והיא המחויבות ל׳חינוך ילדי ישראל לחיי תורה ומצוות׳; ותפיסת החינוך כ'שליחות לכלל ישראל, מתוך שאיפה לשותפות ביצירת חברת מופת ומתוך מחויבות מוחלטת לתורה ולהלכה׳ (מתוך חזון החמ"ד)".
במפגש בין השפה האזרחית לשפה ההלכתית, זו האחרונה מתועדפת. בחמ"ד אומנם מעוּדדת פעילות מגוונת וענפה בכל הקשור למעורבות חברתית, פעילות בקהילה ושימת דגש על סולידריות ואחריות חברתית, אך בהקשרים של צדקה וחסד, ולא בהכרח בהקשר של אחריות אוניברסלית וחיבור לכלל החברה הישראלית.
נוסף על כך, נכתב בנייר העבודה, ישנו מתח מובנה, שהתגבר בשנות האלפיים, בין השפה היהודית לשפה האזרחית הגלובלית – עד כדי דחיקתה מהפרקטיקה הפדגוגית.
החסמים המרכזיים שצוינו הם: העובדה שהחמ"ד פועל במסגרת ארגונית עצמאית במשרד החינוך; השפה האזרחית, דמוקרטית־ליברלית, מעלה קושי ואף רתיעה בחלקים מסוימים של הציונות הדתית; התנגשות בין ערכים יהודיים לדמוקרטיים בזמן משבר או אתגר; והעובדה שבתי הספר אינם מוסדות דמוקרטיים בהתנהלותם, ובדרך כלל לא מקדישים זמן לטיפוח תרבות דמוקרטית.
מה עושים? בין הצעדים שמציע הנייר העוסק בחינוך הממלכתי־דתי: פיתוח מיומנויות לעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת בציבוריות הישראלית והרחבת הלימוד וההיכרות עם קבוצות שונות בחברה, במסגרת הכשרות המורים; גיוס אנשי מפתח ממגוון עמדות בהנהגת הציונות הדתית, כדי לצמצם את התסכול הנובע מהמתח ומהתנגשות הערכים; הגדרה ומיפוי מושגים המבטאים ערכים דמוקרטיים ושפה אזרחית, ונשענים על שפה הלכתית.
כצעדים מקדימים ליישום ההמלצות, מציעים מחברי הדוח להקים ועדת היגוי בשיתוף גורמים בחברה האזרחית ונציגי משרד החינוך, כדי לבנות תשתית ולקדם הנגשת חוזרים פדגוגיים לקהילת המורים והמחנכים ממוסדות החמ"ד וממסגרות החינוך הבלתי פורמלי; קידום כתיבת חוזר "מנהל החינוך הדתי", העוסק ב"שפת אזרח" בחמ"ד. נוסף על כך, מציעים במכון הישראלי לדמוקרטיה לקדם הקמת שולחן עגול לאנשי ונשות חינוך מתוך החמ"ד, ארגוני חברה אזרחיים, חינוך בלתי פורמלי, משרד החינוך ועוד.
בין הערבים לחרדים
בחינוך הערבי ניצבים שני אתגרים עיקריים: מעמדם של האזרחים הערבים כשווי זכויות כיחידים וכקבוצה, והמבנה המפוצל של מערכת החינוך במגזר. החינוך הערבי סובל מאפליה בתקציבים, באוטונומיה פדגוגית ואפשרות להדגיש את הייחודיות של החברה הערבית כקבוצה לאומית, תרבותית ודתית מובחנת. בפועל, מערכת החינוך היא מנגנון המשמר את שולייתו של החינוך הערבי, ומנציח את הפערים.
כתוצאה מאלה נוצרו כמה חסמים ואתגרים משמעותיים. הראשון, אתגר פוליטי־זהותי, שבין השאר מעלה את השאלה האם במדינה יהודית־דמוקרטית אפשר לפתח תודעת זהות ערבית־פלסטינית, כאשר הזהות הזו נתפסת כסותרת ואף מאיימת. השני הוא אתגר פוליטי־מבני בשל היעדר הסימטריה ובשל אי־שוויון. השלישי הוא אתגר פוליטי־פדגוגי, הנובע מכך שהחינוך בחברה הערבית שם דגש רב על מקצועות מדעיים והעלאת הישגים.
ההמלצות להתמודדות עם החסמים כוללות הכשרת מורים ומנהלים, פיתוח מקצועי – בעבודה מול המכללות הערביות ומוסדות אחרים להוראה שבהם מספר הסטודנטים דוברי הערבית גבוה, פיתוח חשיבה ביקורתית, פיתוח זהות פרטיקולרית ערבית־פלסטינית בקרב פרחי הוראה ועוד; הקמת ועדת מעקב יישובית בערים המעורבות; התייחסות ייעודית במסמך "דמות הבוגר" במשרד החינוך גם לדמות הבוגר של מערכת החינוך הערבית, הכשרה וייצוג של אנשי חינוך ערבים במסגרת הפיקוח על מעצבי זהות, פיתוח תוכניות לימוד ועידוד כתיבת ספרי לימוד, הטמעת השפה הערבית ולימוד על החברה הערבית במגזר היהודי.
יישום ההמלצות יתאפשר, בין השאר, באמצעות הקמת "מנהלת חינוך" לחברה הערבית, יצירת פלטפורמה בהובלת ועדת המעקב לקביעת סטנדרטים לחינוך לזהות ועוד.
בנייר המתייחס למערכת החינוך החרדית, צוינו מאפיינים ייחודיים אחדים, בהם ההתבדלות של החברה ומערכת החינוך שלה; העקרונות והערכים המנחים של החברה, שאינם מבוססים על שוויון ודמוקרטיה; הפרדה מגדרית ועוד. בקבוצת העבודה עלו רעיונות לזירות שונות שבהן נכון לעסוק כדי לקדם חינוך לאזרחות בחינוך החרדי.
ההמלצות הראשוניות כוללות הכשרת מפקחים ומנהלים, קידום השתלמויות בנושא "חינוך בלתי פורמלי", הכשרות מורים; פיתוח יחידות לימוד לשילוב בהשכלה הכללית, יצירת מיפוי בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה וחוקרים ואנשי חינוך מהחברה החרדית; טיפוח הקשר עם יהודי התפוצות במטרה להעמיק את ההיכרות עם קהילות יהודיות חרדיות, ולכנס דיון משותף בנושא היחס לישראל ושילוב חינוך לאזרחות; קידום הקמת תנועת נוער בבתי הספר של החינוך הממלכתי־חרדי; קידום ניסוח של חוזר מנכ"ל על החינוך הבלתי פורמלי בחברה החרדית; הקמת ועדת היגוי ועוד.
"ראינו כאן ארבעה ניירות מאוד שונים", אומרת הופמן. "אם הייתי מנסה לאחד אותם, היה מאוד קשה וגם, בהכרח, משתיק ומדיר חלק מהם בשל הצורך במציאת מכנה משותף. היה לנו חשוב לייצר ארבע נקודות מבט".
