מסע היסטורי, ה"פריקוול" – עידן המידע, חלק ב' שהוא למעשה חלק א': תחילת עידן התקשורת בין בני האדם, והמהפכה האמיתית שהפכה אותנו לאנושות שאנחנו – התיעוד. על הממציאים והמפתחים, על המשכילים שדחפו אותנו קדימה, ואיך כל זה שינה אותנו

לפרק א' בסדרה: מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע (חלק א') | מאת אורן נהרי >

אם הייתי כותב בסדר כרונולוגי, שזה בעצם הסדר הנכון, המאמר הזה היה מקדים את המאמר מהגיליון הקודם. אבל אחת המכשלות המחשבתיות הידועות ביותר היא שכולנו חיים בהווה, ועל כן ההווה הוא נקודת ההתייחסות שלנו. קשה לנו לתפוס עד כמה מנועים, תחבורה מודרנית, תקשורת מודרנית, דמוקרטיה וכל השאר הם כולם מושגים צעירים, ועד כמה העידן הנוכחי נדיר בהיסטוריה.

בואו נעשה תרגיל להמחשת הנקודה, כמו זה שהפליא לתאר האסטרופיזיקאי ניל דה־גראס טייסון בחידוש לסדרה 'קוסמוס': ניקח את כל תולדות כדור הארץ, כ־4.5 מיליארד שנים, ונכווץ אותן ליממה אחת המתחילה בחצות. החיים נוצרים ב־04:00 לפנות בוקר. אבל התאים הראשונים נוצרים רק בשעה 13:00. רק ב־22:00 בלילה, 18 שעות מרגע הופעת החיים הראשונים, נוצרים הצמחים הראשונים על פני האדמה. הדינוזאורים נכחדו רק ב־19 דקות לחצות, ביממה המטאפורית שלנו. ההומינידים הראשונים נפרדים מקופי האדם רק דקה ו־17 שניות בלבד לפני חצות, וכל ההיסטוריה המפוארת שלנו כפי שאנו מכירים אותה, כולה! היא בערך השנייה האחרונה לפני חצות. ביממה, אם לא חישבתם, יש 86,400 שניות.

לא סיימנו: עכשיו בואו ניקח את אותן דקה ו־17 שניות של ההומינידים, את הקיום הקדם־אנושי והאנושי כולו על כל התפתחותו. בואו נמתח רק אותן ליממה בת 24 שעות. אפילו נעשה הנחה, ונתחיל מהתקופה הפליאוליתית – מה שנקרא פעם האדם הקדמון או תקופת האבן, כלומר כ־2.5 מיליון שנים. אז ניקח את ה־2.5 מיליון שנים האלה, שוב נדמה אותן ליממה, ונגלה שמחצות הלילה, תחילת האדם בתרגיל הזה, יעברו 23 שעות ו־40 ומשהו דקות עד הכחדת הניאנדרתלים.

כל הפרהיסטוריה וההיסטוריה המוכרת לנו, ביות הצמחים ובעלי החיים, הקמת היישובים הראשונים, תחילת עיבוד המתכות, ראשית הציוויליזציה, הולדת הכתב ועד בניית החללית הראשונה, המחשב והעולם המודרני – כל ההיסטוריה הזו היא ארבע הדקות האחרונות של היממה. שוב, כשהיממה הזו עצמה היא דקה ו־17 שניות מאז נוצר כדור הארץ.

וכשאנו חושבים על עידן המידע כולנו, כולל אני, אכן חושבים על העידן שהחל עם הטלגרף, עידן העברת המידע במהירות הקול, במהירות האור.

אבל ההתמקדות במאמר הקודם הייתה בהעברת המידע. תחום חשוב, קריטי אפילו. אבל רגע אחד – מה עם איסוף המידע? מה עם, וזה חשוב לא פחות, שימור הידע והעברתו מדור לדור?

לשם כך עלינו לחזור אחורה, הרבה אחורה, אל היסודות. לא החשמל, הקול והאור – אלא הדיבור, הכתב, הדפוס. אלה שבלעדיהם לא הייתה מהפכה מחשבתית, מדעית, טכנולוגית.

בואו נרכל על הניאנדרתלים

בואו נצלול פנימה ונתחיל מהדרך הפשוטה ביותר, ובעצם אולי הטובה ביותר להעביר מידע – לומר אותו.

מתי, איך, היכן, התחלנו לדבר? ואם אנחנו בשאלות ללא מענה, אז למה בעצם? התשובה היא כמובן שאנחנו לא באמת יודעים. התסכול בנושא הזה גדול עד כדי כך, שבשנת 1886 החברה הבלשנית של צרפת הכריזה על איסור גורף לדון בנושא. איסור שנכתב במפורש, ואינו חל רק לגבי ההווה אלא גם לעתיד. אבל הגם שיש בעיה, וזה נחשב דיון ספקולטיבי – ובלשון המדע מדובר בגידוף חמור – במאה ה־20 החלו בלשנים לדון מחדש בנושא, בלהט אקדמי ואידיאולוגי, ונוספו כלי מחקר שונים.

אבל אין לנו את מי לשאול – עד שיהיה מסע בזמן – והארכיאולוגיה הקלאסית לא כל כך עוזרת. אנו יכולים להתבונן מעכשיו ועד אחרית הימים במערה ובה שרידי מדורה עם עצמות ממותה, ולא לדעת אם הציידים שצדו אותה פטפטו בדרך על הקשיים בחינוך הילדים בעידן המודרני הזה, וכמה טוב היה פעם כשילדים צייתו להורים ולא קשקשו על קירות מערה – או שאלה רק נהמו או סימנו בראש ובידיים איפה נמצא בעל החיים שבאו לצוד. אנו לא יודעים.

אבל יש רמזים. ארכיאולוגים כיום, או בעצם מעבדות מחקר שונות העוסקות גם בארכיאולוגיה, מנסים למצוא גנים בשרידי דנ"א של הומינידים כדי למצוא כאלה המקושרים ליכולת דיבור. יש כאלה. מנסים למצוא במבנה הגרון ובתיבת התהודה רמזים מתי יכלו ההומינידים לפתח יכולת דיבור אמיתית. זה, כמובן, לא אומר שהם כבר פיתחו אותה. זה רק אומר מתי חצינו את הרף התחתון, הרחק אחורה באבולוציה, שבו לא הייתה שום אפשרות לדיבור, לשפה כמו שאנו מבינים אותה היום. ויש גם ניסיונות להסיק מסקנות: אם אנחנו רואים באתרים של הומינידים עקבות לפולחן, למשל, או קברים, אנו מניחים שדיבור, שפה, העברת מסרים מורכבת, קדמה לפולחן הזה.

וכרגיל יש מיתוסים. בתרבויות רבות יש אלים הממונים על הדיבור. אלה המעניקים צחות לשון או לחלופין מענישים באלם. למשל סיפורו של מגדל בבל בתנ"ך, שבו בני האדם מנסים להגיע לשמיים אבל אלוהים עצר את הפרויקט הזה, לא באמצעי הרגיל של התנגדויות לוועדה המחוזית או סחבת עירונית, אלא בכך שהכה את הבונים בשלל שפות – וכך לא יכלו עוד לשתף פעולה, התפזרו לכל רוח ויצרו קהילות שפה. לימים: לאומים ועמים.

ומעבר למיתוס התנ"כי? ההנחה היא שביציאה מאפריקה – איננו יודעים אם הראשונה או השנייה, או אולי בכלל אחר כך – החלו ההומינידים להחליף מסרים, ובהדרגה התפתחה שפה. או בעצם שפות.

מתי? הו, כאן השאלה. לפני כ־4­–8 מיליון שנים נפרדנו מהשימפנזה והלכנו איש איש, או פרימט פרימט, לדרכו. מלפני 4 מיליון שנים עד בערך לפני 2 מיליון שנים, המין האנושי הידוע ביותר נקרא אוסטרלופיתקוס – או דרומי. שרידיו נמצאו באפריקה, מאתיופיה ועד דרום אפריקה. המפורסמת בשרידים היא השלד הנקרא לוסי. המדענים בטוחים, עד כמה שניתן להיות בטוחים בדבר כזה, שהם לא יכלו לדבר ולא הייתה להם שפה. אחריהם, עם מעט חפיפה כמובן, מתחיל מין ההומו לפני כ־2.5 מיליון שנים. והמין הזה נחלק לתת־סוגים, ויש קרב ענקים בשאלה האם השפה, בעצם פרוטו־שפה, שפת סימנים כזו או אחרת, החלה עם הומו־הביליס בתחילת תקופת האבן, לפני כ־2 מיליון שנים; או הומו־ארקטוס, כרבע מיליון שנים אחר כך; או הומו־היידלברגנסיס לפני כ־600 אלף שנים.

שפה במובנה המודרני, מאמינים המדענים, יכלה להתחיל רק עם המין הומו־ספיינס. אנחנו. מין שהופיע על הבמה הפרהיסטורית לפני כ־200 אלף שנה. ההערכה היא שהשפה היא בת 100 אלף עד 200 אלף שנה. וכשאני מדבר על שפה, הכוונה לא למחזות של שייקספיר או לתוכחות המוסר של הנביאים, אלא לצורת תקשורת בסיסית. לא אלאה אתכם בכל התיאוריות, אחת החביבות עליי ביותר טוענת שהשפה, כל שפה, נועדה לרכילות. רכילות במובן הרחב של המילה, עדכונים שמשמעותיים מאוד לאדם בקהילה קטנה. ושהיתרון הגדול של ההומו־ספיינס על הניאנדרתלים היה השפה. זו איפשרה את שיתוף הפעולה, שהיה היתרון הקריטי של הספיינס על קרובו, שבמובנים רבים היה מותאם יותר לסביבה.

ואין באמת צורך להרחיב על המשמעות האדירה של השפה לאדם. היא כנראה הדבר החשוב ביותר שמגדיר, מייחד ומאחד אותנו.

פקיד שומה 1

ושפה אינה רק דיבור. העברת מסרים במובן הרחב ביותר אינה רק דיבור – ולא הייתה גם אז.

ב־1940 יצאו ארבעה נערים צרפתים לטייל באזור דורדון, והגיעו לחור מעניין בקרקע. הם החלו לחפור בו, ירדו למטה ונכנסו לאולם בתוך מערה, ושם מצאו ציורים של 36 בעלי חיים גדולים, בעיקר שוורים. במערת לאסקו כמה אולמות, ובכולם יחד כ־2,000 ציורים – של בעלי חיים מרהיבים, בני אדם וסימנים מופשטים. ישנה טענה שציורי הסימנים המופשטים מתארים את מפת השמיים וצבירי הכוכבים כפי שנראו באותה עת.

הציורים נעשו בפיגמנטים, בגובה, כנראה לאור לפידים. והיכולת של מי שצייר אותם מדהימה. הציורים האלה צוירו בתקופה הפליאוליתית העליונה, בין 15 ל־40 אלף שנה לפני זמננו. בשלב זה האדם כבר הגיע כמעט לכל פינה בכדור הארץ, דחק את כל קרוביו. האנשים האלה שציירו את מערות לאסקו, ומערות אלטאמירה בספרד, היו בעלי תודעה, תרבות, כלים, פולחן. הם לא נופלים מאיתנו בפוטנציאל האינטליגנציה, ובכמה מובנים עולים עלינו.

כחברה אנושית, היום אנו יודעים לאין שיעור יותר מהם, בגלל הזמן שעבר, התפתחות המדע והטכנולוגיה, מספר בני האדם, מעבר המידע ממקום למקום ושימור הידע. בזמן הציורים על קירות מערות לאסקו, יש בכל העולם פחות בני אדם מאשר במדינת ישראל לבדה כיום. אבל ברמת הפרט, כל אחד מהם ידע הרבה יותר מאיתנו בתחומים החשובים: ציידת־לקטת ידעה להכין ראש צור לציד בכמה דקות. אנחנו נעבוד על זה ימים, וכנראה ניכשל. הם הכירו כל צמח ובעל חיים, ידעו ניווט, אקלים, גיאוגרפיה, רפואה, ציד, בוטניקה ומה לא.

והייתה להם שפה. עכשיו, שפה עוד אפשר לטעון שיש בצורה כזו או אחרת אצל קרובינו השונים – מקופי אדם ועד דולפינים. אבל השלב הבא כבר ייחודי לנו. הכתב.

אתם יודעים מי האדם הראשון המתועד באמת? זה ששמו מופיע על מסמך שפענחנו? ומהו המסמך הזה? התשובה תאכזב אתכם. הנה המסמך הראשון בתולדות האנושות, שנמצא עד כה, במלוא תפארתו: "135 ליטרים שעורה, 37 חודשים, כושם". די מדכדך, אם כי לא באמת מפתיע, לגלות שהאדם הראשון המוכר לנו בשמו אינו מלך, נביא או ממציא – הוא פקיד מס באימפריה השומרית.

מדוע בעצם מומצא הכתב? הוא מומצא, בצורה העתיקה ביותר של כתב יתדות, באלף הרביעי לפני הספירה, בגלל כורח.

הציידים־לקטים לא נזקקו לכתב. הם חיו בקבוצות קטנות, דיברו ביניהם, הגנו זה על זה, לפחות בתוך הקבוצה, לפחות לעיתים. זו לא הייתה אידיליה – מי שפיגר, מי שנפצע, המשמעות הייתה בדרך כלל מוות. לידה שהסתבכה, מאבק על מזון או הנהגה, משמעותם הייתה מוות. אבל עם המעבר לחקלאות נוצרו בהדרגה ציוויליזציות. יש עודפי חקלאות. יש בעלי חיים. יש מיסים. נוצר הצורך בספירה – לצורך תכנון. וכך בשומר, במסופוטמיה, מתחילים למנות במעין אסימונים עתיקים, בערך בשנת 8,000 לפני הספירה.

ממספרים – לסיפורים

ההערכה הנוכחית היא שמהספירה הזו התפתח לימים, בערך בשנת 3,600 לפני הספירה, הכתב. הכתב השומרי העתיק היה כתב יתדות; במצרים התפתח כתב החרטומים הפיקטוגרפי, כלומר ציורים המבטאים מושגים, ולימים התפתח האלף־בית הכנעני. בדרום אמריקה התפתח כתב ייחודי ושונה לחלוטין, כתב הקשרים; ובסין ובמזרח אסיה, כתב שבו לכל תופעה סימן ייחודי – במקרה הקיצוני של הכתב הסיני הקדום היו עשרות אלפי סימנים. מהאלף־בית הכנעני התפתחו לימים הפיניקי, הארמי, היווני. מלבד הכתב הסיני, שהוא המקור לשיטות הכתב של מזרח אסיה, כל הכתב העולמי כיום הוא למעשה צאצא של האלף־בית הכנעני. כתב שבו אותיות מהוות עיצורים והברות, שהן הייצוג של מילים, וכשכל מילה מייצגת משהו. אבל כמובן, יש עוד סוגי כתב – כלומר סמלים שכל הרואה אותם ומבין אותם יכול לנהל שיחה עם כל אדם אחר, גם אם לא פגש בו מעולם. אמרתי אדם? לא רק. במאה התשיעית המציאו מתמטיקאים הודים שפה מתמטית ובה ספרות, ולימים סימנים לחיבור וחיסור, כפל וחילוק, אינסוף ומה לא. ובמאה ה־20 – החשבון הבינארי, בסיס המחשבים, שבו ישוחחו האינטליגנציות המלאכותיות עלינו, אחרי שיכחידו אותנו.

אז אחרי שהשומרים ספרו שוורים ויבולים וסימנו עונות שנה, הם המשיכו, באופן טבעי, ויצרו את האפוס הקדום ביותר המוכר לנו: האפוס של המלך גילגמש, המבוסס על דמות אמיתית, מלך ארך באלף השלישי לפני הספירה. האפוס נכתב שנים רבות לאחר מכן, באלף השני לפני הספירה. עותק נמצא בספרייתו של אשורבניפל, שמלך בנינווה לפני כ־3,000 שנה. גילגמש, חציו אדם וחציו אל, מדכא את האדם ומחפש תשובות לחידות היקום. האלים שולחים לו את אנכּידוּ רעו, שהוא אדם פרא, והם יוצאים להרפתקאות, נלחמים במפלצות, אבל אנכידו מת – וגילגמש יוצא לחפש אלמוות. הוא נפגש עם אותנפישתים – למי שלא מכיר, סיפורו של אותנפישתים הוא בדיוק סיפור המבול של נוח המוכר לנו מהמקרא. כולל התיבה, בעלי החיים, ושליחת בעל הכנף בסיום. בסוף האפוס נאלץ גילגמש להשלים עם היותו בן תמותה, למרות כוחו ועוצמתו, והוא חוזר לארך.

וכאן אנו כבר בטריטוריה מוכרת. של תחילת סיפורים, מיתוסים, דתות, כלכלה, פוליטיקה. השאר יהיה התפתחות על הבסיס הזה.

שחר שימורים

אז יש לנו כתב, וסיפורים, ונבואות, תוכחות, ציוויים ההופכים לכתבי קודש. איך הם מופצים?

מה היה לפני הדפוס? מה היה בתקופה שבה ספרים היו מעטים, נדירים, יקרים להחריד? תקופה שבה בערך 2% מהאוכלוסייה האירופית ידעו לקרוא ולכתוב בלטינית, שפת כתבי הקודש הנוצריים, ואולי 10% ידעו קרוא וכתוב בגרמנית, צרפתית, אנגלית וכו'? פשוט. היו פסקי הלכה, שנאכפו בכוח האינקוויזיציה – שאלו את ג'ורדנו ברונו, שאלו את גלילאו גליליי.

הכנסייה פסקה כי סקרנות היא חטא שעונשו מוות. סקרנות, כולל, או בעצם במיוחד, הרצון לקרוא את התנ"ך והברית החדשה. הכנסייה נגד אדיקות? ודאי. כי זה לא טוב. לא לאדם – לממסד. הרבה יותר טוב לכנסייה – ולמלכים – שהאיכר, או החבר בגילדה בערים הצומחות באירופה, יבוא לכנסייה ביום ראשון, ישמע שבגן העדן יהיה שכרו. אבל בתנאי קטן – שכאן, על פני האדמה, הוא ימשיך לציית בלי ערעור ובלי שאילת שאלות לכומר, לבישוף, לצווי הכנסייה, וכמובן לאצילים ולמלכים בחסד האל. את גן העדן, הבטיח לו המטיף מנצרת, יירשו הענווים. בשעריו יבואו אביונים. לאחר המוות.

דיל מעולה: מהן כמה עשרות, במקרה הטוב, שנות חיים על פני האדמה, לעומת נצח נצחים בגן העדן? אז הנוצרים – ולא רק הם, כמובן – שרובם לא ידעו קרוא וכתוב, הלכו לכנסייה, חיזקו את אמונתם, ושבו לביתם מרוצים, ממשיכים לקיים את הסדר הישן. לעת עתה.

הדפוס ישנה הכל. יוהאן גוטנברג, אגב, אינו ממציא הדפוס. הדפוס הומצא, כמו דברים רבים אחרים, במזרח הרחוק, בסין, בידי אדם ששמו בי שֵנג. אבל כזכור בסין יש כתב סימנים, כ־15 אלף סימנים בשפה הסינית המקוצרת, לא 26 אותיות. זה ההבדל הקריטי.

אבל כדי להבין את המשמעות האדירה של הדפוס, צריך לזכור את המשמעות האדירה של המילים, של היכולת להעלות רעיונות על הכתב – ולא משנה איזה כתב, ולא משנה אם על נייר, קלף או גליל חמר. בקיצור – של שימור הרעיון. של שימור התרבות.

לכך יש שני חלקים. הראשון, והחשוב יותר, הוא שימור הטקסט. או שימור התווים, למשל, במקרה של מוזיקה. השני, לימים, היכולת לשמר לא רק את היצירה אלא את ביצוע היצירה – בקולנוע, בטלוויזיה. בתקליטים וקלטות ודיסקים ובענן ומה לא.

הכפירה המבורכת

ולא, זה שהיה כתב לא אומר שהתרבות נשמרה ושרדה. חלקה בלבד שרד, לעיתים חלקה הקטן. בואו נחזור אל תרבות יוון ורומי, ונתחיל בארבעת המחזאים הדגולים של אתונה, הראשונים שחיברו טרגדיות וקומדיות.

אייסכילוס כתב 90 מחזות. שרדו מהם עשרה. סופוקלס כתב 120, מהם שרדו שבעה, בהם 'אנטיגונה' – אולי לצערם של תלמידי התיכון בישראל. אוריפידס כתב 92 מחזות, מהם שרדו 18; ואצל אריסטופנס היחס מעט טוב יותר – 11 מחזות שרדו מתוך 43 שנכתבו.

במאה החמישית לספירה ערך סטוביוס אנתולוגיה של מיטב הפרוזה והשירה של תרבות יוון ורומי. הוא הביא שם 1,430 ציטוטים. מתוך 1,430 הציטוטים האלה 1,115, כלומר כ־70%, הם מיצירות שאבדו לחלוטין. כל היצירות הפילוסופיות של דמוקריטוס, של לוקיפוס, אבדו לגמרי. הפילוסוף הנודע שנתן את שמו לאסכולה שלמה – אפיקורוס – כתב 1,000 ספרים. מתוכם שרדו רק כמה מכתמים.

אין לנו שום מושג מה היה בהם. ולא רק אז: בתקופה האליזבתנית, פריחת המחזאות האנגלית, מרבית המחזות אבדו ואינם עוד. הסיבה היחידה שאנו יודעים שהיה אדם בשם שייקספיר היא כי כמה שחקנים בתיאטרון שלו חשבו שיש במחזות שלו משהו – וטרחו לכרוך את מרביתם בקונטרס ששרד. אם לא היו עושים את המאמץ הזה, אולי היינו שומעים בתולדות התקופה שהאצילים וההמונים השתעשעו כשהלכו למחזות והזילו דמעה עם אוהבים צעירים מוורונה, והתרגשו למראה ייסוריו של נסיך דני, וצחקו מעלילות בליל קיץ – אבל לא היינו מכירים את היצירות.

דוגמה נוספת. הספר 'על טבע היקום' מאת לוקרטיוס. ספר פילוסופיה דגול, שהוא גם ספר שירה דגול שהרומאים ציטטו בהתלהבות. והספר הזה היה למטרה למסע חיפושים בזמן הרנסנס, שבו מנסים למצוא מחדש את אוצרות העולם העתיק שאבדו. היו מחפשי ספרים שהתפרנסו מכך שהיו משוטטים בין המנזרים הגדולים. כל מנזר היה בעצם מפעל דפוס והוצאה לאור, שבו נזירים היו מכלים את שנותיהם ועיניהם כדי להעתיק ספרים בקפדנות. מנזרים היו מחליפים ביניהם ספרים להעתקה. ושם, במנזר בגרמניה, נתקל המחפש בַּספר. אחרי שאדם מבחוץ היה מגיע היה עליו כמובן לרכוש את אמונו של ראש המנזר ושל ראש הספרייה שיאפשר לו להעתיק את הגווילים, חלקם מקודשים. זוכרים את הספר (והסרט) 'שם הוורד'? בדיוק כך היה. וכן, איננו יודעים אילו אוצרות אבדו לאנושות מתוך כך שלא עלו בקנה אחד עם הדת. המחפש הצליח להעתיק את הספר ולהשיב אותו אל זרם החיים והמחשבה של אירופה. ומה כתוב בו?

דברי כפירה איומים – כמובן, הם נאמרים זמן רב לפני הנצרות. בתמצית אמר לוקרטיוס שהאלים אדישים. זאת ועוד: כל הדברים עשויים מחלקיקים בלתי נראים. חלקיקי היסוד של החומר הם נצחיים. הכל זמני, אבל אבני הבניין על־זמניות. הגם שחלקיקי היסוד קיימים במספר אינסופי, מספר הצורות והגדלים שלהם מוגבל. יש צופן סודי של החומר, איך החלקיקים מתחברים ונפרדים. כל החלקיקים שרויים בתנועה בריק אינסופי. אין ליקום בורא או מתכנן. לחלקיקים אין מיקום מוגדר. הם נעים ומתנגשים. יש לנו רצון חופשי. הטבע אינו מפסיק את פעולתו, ממשיך להתנסות. הכל התפתח בניסוי וטעייה. היקום לא נברא עבור האדם ולא קיים סביבו. לבני האדם אין שום ייחוד. תכלית החיים היא הגברת ההנאה והימנעות מכאב. לא הנאת חושים זוללת וסובאת, אלא הנאה שבספר, בידע. המכשול העיקרי להנאה אינו הכאב, אלא אשליה עצמית. הבנת טבע היקום מולידה פליאה גדולה. השימוש בתבונה יוביל לאושר.

את הספר קראו רבים וחשובים – ניקולו מקיאוולי העתיק את היצירה וקרא אותה. ג'ורדנו ברונו גם. כשגזרו על האחרון מוות באשמת כפירה – כי חלק על התנ"ך ועל הדוגמה של הכנסייה, והצהיר שהעולם סובב סביב השמש ולא כל היקום סובב סביב כדור הארץ – אמר: הפחד המביא אתכם לגזור עליי דין כזה אולי גדול מהפחד שבו אני מקבלו.

נכנס יין, יצא דפוס

עידן התגליות, הרנסנס והדפוס עיצב את העולם המוכר לנו. אין גלילאו בלי לוקרטיוס. והספר הזה במקרה לגמרי ניצל. עותק אחד בלבד שרד בספריית מנזר, והועתק, ונמסר כמתנה, והועתק שוב.

המקרה המפורסם ביותר של השמדת ידע בלא תחליף היה ספריית אלכסנדריה המצרית, שבה נאגרה חוכמת העולם העתיק. חצי מיליון פפירוסים שהכילו הכל, כולל תרגום השבעים הידוע של התנ"ך מעברית ליוונית. שם התקדם הידע, שם נצבר. ושם הושמד בידי קנאים דתיים.

כוחות ההרס הכפולים של החרב והאמונה עובדים יחד. כל הספריות העתיקות חרבו. תמיד היו ויהיו אנשים שיחליטו מה טוב לאנשים אחרים, למענם, למען המוסר שלהם, למען הגדלת סיכוייהם בגן העדן. אבל בעצם, למען שימור כוחם של המחליטים.

היו ששרדו. אם היו בתנאי מזג אוויר הולמים, אם היו רחוקים מספיק, אם הוחבאו מספיק טוב. למשל במערה במדבריות הנידחים של ארץ ישראל.

חׅשבו על אותם כדים חתומים הממתינים כמעט 2,000 שנה למוצא. וכשהרועה הבדואי מוחמד א־דיב זורק אבן למערה, כדי להבהיל את העז שלו שנכנסה פנימה, וצליל הפגיעה שלה אינו צליל של פגיעה בקיר מערה, או בעז, הוא נכנס פנימה ומוצא את המגילות הגנוזות. חשבו איזה מזל שזה קרה ב־1947 ולא, נניח, ב־1747. וגם כך חלק מהמגילות אבדו, כשהוא לקח אותן והשתמש בהן בשימוש המתבקש – להדלקת מדורה לחימום.

אז כן, אפשר להשמיד יצירה, לדכא רעיון. אבל – יש הבדל עצום אם אתה מנסה לעשות זאת בתקופה שבה כל יצירה הועלתה על הכתב פעם או פעמיים או בימינו.

והאיש הממציא, למען הדיוק ממציא מחדש, את הדפוס הוא גוטנברג. הוא בעצם ממציא ייצור המוני של טקסטים – שזה נשמע דרמטי פחות מהמצאת הדפוס, אבל הופך את הפצת הרעיונות לפשוטה, זמינה, זולה.

גוטנברג, שנולד וחי כל חייו באזורי ייצור יין, לקח מכונות לעיבוד ענבים, מכבשים בעצם, והסב אותן ממעיכת ענבים לדפוס. הוא היה צורף מומחה, והוסיף לכך את תבנית היציקה ובה אותיות זהות בגובהן עם רוחב שונה בהתאם לצורת האות. מיעוט האותיות בשפות האירופיות איפשר יצירת עותקים רבים וזהים שלהן, ואת סידורן על המכונה ליצירת מילים ומשפטים. הוא הוסיף סגסוגת מיוחדת המותאמת לסדר הדפוס – נוקשה דיה לעמוד בלחץ מכבש הדפוס, גמישה דיה לאפשר לחץ אחיד על פני כל משטח הדפוס, קלה למיחזור ובעלת נקודת היתוך נמוכה יחסית. למעשה, משתמשים בה עד היום, במקומות שעוד לא עברו לדפוס אופסט או הדפסת לייזר.

על גוטנברג האיש ידוע מעט מאוד. ומה שידוע הוא בעיקר ממסמכים משפטיים של תביעות ותביעות־נגד שבהן היה מעורב. יוהאן גנספלייש צור לאדן צום גוטנברג נולד במיינץ – היא מגנצא – אחת משלוש ערי שו"ם (שפיירא, ורמייזא ומגנצא) בשנת 1,400 בערך. הוא גורש ממיינץ לשטרסבורג, שם התפרנס כצורף זהב, פיתח בסודיות את המצאותיו – ולשם כך לווה כספים רבים ושעבד חלקים מהמצאותיו. זה ייגמר כמובן בתביעות הדדיות ועוגמת נפש.

–

בשנת 1450 המצאתו כבר משתכללת מספיק כדי שאיש עסקים עשיר, יוהאן פוסט שמו, ילווה לו 800 גילדרים – סכום גבוה מאוד אז. אבל יש לו בטוחות – המכשירים והציוד של גוטנברג. בהמשך הוא ישקיע 800 גילדרים נוספים, אבל יתגלע ביניהם קרע. פוסט רוצה החזר ורווח מהירים, גוטנברג רוצה להביא את המצאתו לשלמות. את התנ"ך המפורסם בן 42 השורות גוטנברג משלים בשנת 1455, בערך. יצירת המופת המודפסת השנייה שלו היא ספר תהילים.

פוסט מגיש תביעה באותה שנה, 1455– וזוכה. גוטנברג חייב להחזיר לו את שתי ההלוואות ועוד ריבית – למעלה מ־2,000 גילדר. וזה הורס אותו. לא ברור מדוע ספרי התנ"ך, שהיו יכולים להכניס בקלות את סכום ההלוואה ולהשאיר הרבה עודף, לא נכללים ברשימת הרכוש של גוטנברג, אבל זה המצב. ובתום המשפט, כל הציוד וסודות המקצוע של גוטנברג נמצאים בידי פוסט. מילא הציוד – איך הסודות? כי העובד הטוב ביותר של גוטנברג הוא חתנו של פוסט, פטר שייפר, שהעיד נגד גוטנברג במשפט. וכך הספר הראשון באירופה שעליו מופיע שם המדפיס הוא ספר תהילים שהודפס במיינץ ב־14 באוגוסט 1457 ועליו השמות יוהאן פוסט ופטר שייפר. יש אנדרטות רבות לגוטנברג, בצדק, באחת מהן הוא ניצב עם פוסט ושייפר, לא בטוח כמה היה מרוצה מכך.

התיעוד האחרון שיש לנו על ממציא הדפוס הוא שבשנת 1465 הארכיבישוף של מיינץ חמל עליו, נתן לו פטור מכמה מיסים וקצב לו קצבה שנתית של חיטה, יין ובגדים למחייתו.

הוא הדפיס 180 מספרי התנ"ך הכה מפורסמים, מהם שרדו 49. מהציוד שלו, הסדנה שלו, לא שרד מאומה לאחר הפצצות הבריטים והאמריקאים על העיר במהלך מלחמת העולם השנייה.

שאלות במקום דרשות

ועכשיו להשפעה. בצדק זו נחשבת ההמצאה החשובה בהיסטוריה (כן, השליטה באש, הגלגל, ביות הצמחים ובעלי החיים אולי חשובים יותר, אבל הם בפרהיסטוריה).

גוטנברג שינה את ההיסטוריה. לכאורה מדובר רק בשיפור טכני – הוא יכול היה להדפיס 400 ספרים בזמן שניתן לכתוב ספר אחד על קלף. אבל המשמעות הייתה בלתי נתפסת. כמות כל הספרים שנכתבו בכל הצורות, על גווילים, פפירוסים ומה לא, מתחילת הכתב ועד התנ"ך של גוטנברג ב־1455 מוערכת בכ־10 מיליון. זו כמות הספרים שמודפסת בין 1455 ל־1500 בלבד – וכמות זו תוכפל שוב בין 1500 ל־1510.

עד סוף המאה ה־15, כלומר עוד בימי חייו של גוטנברג, פעלו באירופה כבר יותר מ־1,000 בתי דפוס, ביותר מ־200 ערים, והם הדפיסו קרוב ל־40 אלף כותרים במיליוני עותקים.

והספרים האלה הם כבר לא, או לא רק, התנ"ך וכתבי אוגוסטינוס הקדוש בלטינית. הם מודפסים בשפות השונות, שאותן כבר יודעים לקרוא ולכתוב כ־10% מהאוכלוסייה. לא המון – אבל בכל זאת פי חמישה מקודם. ויודעי הקרוא וכתוב אינם רק האצילים והכמרים, אלא גם בורגנות גבוהה, ועוד מעט גם בינונית. המילה הכתובה, המודפסת, הופכת זמינה – וזולה. חשוב יותר: הידע הופך זמין ונגיש.

ראשית, אנשים קוראים במו עיניהם. לא נסמכים על פרשנויות. ומגלים הפתעות: למשל, בתמונת העולם של המאמינים, הגיהינום אמיתי לחלוטין. הוא מקום ממשי, והאיום בגיהינום הוא איום משמעותי ביותר. הכומר מאיים עליהם בגיהינום מדי שבוע. רואים אותו ביצירות האמנים, ממש מריחים את הגופרית ורואים את החוטאים המתייסרים בייסורי תופת. ועכשיו הם קוראים בתנ"ך ואין גיהינום. לא מופיע.

הם קוראים פסוקים כמו "הרצחת וגם ירשת". או "אתה האיש". והם, מעטים כמובן בהתחלה, רואים שאפשר – שצריך! לבקר את המלך. אפילו את דוד, הגדול מכולם. שאפשר לבקר את הממסד המושחת של הכוהנים.

הם קוראים "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". והם – או אחד מהם, גלילאו גליליי שמו, וכמה אחרים שואלים את עצמם: האם באמת כל היקום סובב סביב כדור הארץ? והרקיע מושלם ומסתיים באזור הירח, כפי שחשב אריסטו והכנסייה אימצה את דעתו והפכה אותה לדוגמה? ואחרים שואלים: אם האל ברא את כל הצמחים ובעלי החיים, איך אנו משנים אותם? כי הם ידעו שהם עוסקים בהרבעת סוסים וכלבים לכוח ולמהירות. הם לא ידעו עדיין את המנגנון – תורשה, אבולוציה – אבל ידעו שהם עושים זאת. ומה קרה לכל אלה שאנו מוצאים את עצמות הענק שלהם, האם החיות האלה לא היו על תיבת נח?

צריך לפרש את כתבי הקודש לאור המדע, ולא להפך, אמר גלילאו. וצדקתו הוכחה לימים.

המדע של המדאם

כמובן יותר ויותר אנשים הופכים אוריינים (בעלי יכולת קריאה וכתיבה), וזה מחזק אותם ומחזק את החברה. והדפוס מסייע לעליית השפות הלאומיות – ומצד שני להיעלמות הדרגתית של השפות המקומיות. עם ההדפסה מתחיל השימוש התרבותי בשפות השונות וניתנת דחיפה ללאומיות.

ובלי הדפוס אין רפורמציה. התנ"ך הראשון של גוטנברג מודפס ב־1455. 62 שנים אחר כך נזיר שדחף להדפסת כתבי הקודש בגרמנית יצמיד 95 תזות לדלת כנסייה במחאה – וזה יתחיל תנועת מחאה, בדיוק לפי המילה. כן, כמובן – פרוטסטנטיות, מהמילה protest. ויהיו מתקני דת אחרים שיעשו שימוש בהמצאה החדשה לעשות נפשות לרעיונותיהם. הם נסמכים על שאט הנפש מהשחיתות הגוברת ברומא, של אפיפיורים כמו יוליוס השני ואלכסנדר השישי לבית בורג'ה, אבל הפעם רעיונותיהם מחלחלים להמוני העם – ומהר. יחסית.

ו־200 שנה אחר כך המפעל הזה יעלה עוד מדרגה, כשכמה בני אדם בבריטניה ובצרפת יחליטו לנסות לאגד את כל הידע האנושי. היה בעבר איסוף ידע – אבל רק של כתבי קודש – בנצרות, בבודהיזם, בשינטו. הפעם יקומו כמה אנשים עם רעיונות שעוד רגע יהפכו להיות רעיונות המהפכה, הם ייקראו 'האנציקלופדיסטים', ויקבלו חסות מאישה חשובה בשם מדאם דה־פומפדור, פילגשו של המלך לואי ה־15. אישה משכילה, שבין השאר תכננה את כיכר לואי ה־15 – הקונקורד, את הטריאנון הקטן, ודחפה להקמת בית החרושת לחרסינה בסוור.

האנציקלופדיסטים ביקשו לכנס את הידע כולו במה שכינו 'אנציקלופדיה', או: מילון של המדעים, המקצועות והאמנויות. התגלמות עידן הנאורות. ערכים בסדר אלף־ביתי – זה מובן מאליו כיום, אבל פריצת דרך אז. 140 כותבים ישבו ובתוך כמה שנים כתבו 71,818 ערכים, ב־28 כרכים. העורך הראשי היה דידרו, ובין כותבי הערכים היו וולטר, ז'אן ז'אק רוסו, מונטסקייה. כמעט במקביל מתחילה לצאת מעבר לתעלה האנציקלופדיה 'בריטניקה'. קו ישר מוביל מהדפוס, לרפורמציה, למהפכה הצרפתית.

הדפוס יתחיל מהפכה מחשבתית. מהפכה שראשוניה כמובן אנשים דתיים. מאמינים. אבל הם עוברים מאמונה שלמה לשאילת שאלות. וכשיצטרפו לדפוס המצאות כמו הטלסקופ והמיקרוסקופ, יחול השינוי הדרמטי. אמנם לא בלי מאבק מאסף של הכנסייה, למשל משפטו המפורסם של גלילאו. אבל גלילאו ומה שהוא ייצג ינצחו: במאבק בין קריאה פשטנית של כתבי הקודש לבין ראייה במו עינינו של מולקולות ועד גלקסיות – ההוכחה המדעית תנצח את הדוגמה הוותיקה. והמהפכה המחשבתית הזו, מהפכה פילוסופית, תהפוך למהפכה מדעית. וזו תביא מהפכה טכנולוגית.

לשרוף את הידע, להפיץ את השקר

ההיסטוריון תומס קרלייל אמר שהדפוס שחרר מהשירות את צבאות שכירי החרב, הדיח מלכים ויצר עולם חדש לגמרי. והוא צדק. בלי הדפוס אין למשל עיתונות – הדפוס יסיים את העידן שבו החדשות היו כרוז העיר, המקריא בכיכר העיירה את הצו של המלך או המושל. העולם יהיה שונה. הדמוקרטיה תתבסס.

יקומו מחדש ספריות. ואנשים יתחילו לרכוש לעצמם דעת. כולם. אבל אנשים זכרו, גם, ואולי במיוחד, בימים שנראה היה שמהפכת הידע ניצחה – שהניצחון הזה עלול להיות שברירי. שהסכנה לחופש המידע, לחופש הדיבור, חופש המחשבה, קיימת תמיד. למשל בספר המדע הבדיוני הידוע, שעוּבד גם לסרט 'פרנהייט 451' מאת ריי ברדבורי. השם הוא הטמפרטורה שבה נייר נשרף, ואנו בעולם עתידי, דיסטופי, שבו הספרים אסורים. מותר רק לראות בטלוויזיה את דבר השלטון, ולוחמי אש תפקידם לשרוף ספרים. את כולם. כי בספרים יש מחשבות, ופוטנציאל למחשבות. וישנה מחתרת, שבה כל אדם משנן יצירת מופת אחת, ומעביר אותה מאדם לאדם, כדי שהתרבות האנושית תשרוד.

חשבתם שזה רק ספר בדיוני? חשבו שוב. כאשר נאסר בפעם השנייה המשורר היהודי־רוסי הדגול אוסיפ מנדלשטם, כי העליב את סטלין בשיר – אשתו נדייז'דה ירדה למחתרת והחלה לנדוד ברחבי ברית המועצות. היא שימרה בראשה את שירי בעלה, עד שתוכל להעלות אותם על הכתב. ואם הייתה נתפסת, חלק גדול מאוצר שיריו היה אובד.

"כתבי יד אינם נשרפים", טוען השטן בספר המופת 'האמן ומרגריטה' (מוכר גם כ'השטן במוסקבה') מאת מיכאיל בולגקוב. אמירה אירונית, כמובן, ומה שהופך את האירוניה לעסיסית במיוחד הוא העובדה שהספר, שיש לו גרסאות רבות (בולגקוב עמל עליו שנים רבות עד מותו) שרד בשלמותו רק כעותק מצולם בידי הקג"ב…

ואתם מכירים כמובן את המשפט הידוע: במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם, שאמר היינריך היינה, יהודי מומר. הוא שראה צעירים משכילים, ליברלים, שורפים בחדווה ספרים אסורים ביום השנה ה־300 לרפורמציה. אירוניה. וזה התרחש באותו מערב מודרני, משכיל, בגרמניה המשכילה, התרבותית.

אבל המהפכה המחשבתית, והמדעית, לא יכולות להסתמך על הקריאה לבדה. הדפוס משמר את הידע, מנגיש אותו, מפיץ אותו ובעקיפין גורם למהפכה. בלי ספק. אז יצירות מקביליהם המודרניים של אייסכילוס וסופוקלס תישמרנה, וגם הרבה מאוד יצירות אחרות. חשבו על זה שמדי שבוע אנו יוצרים תוכן – מילה שנואה לעיתים – בכמות העולה על כל מה שנוצר מתחילת האנושות ועד לא מזמן. מדי שבוע. וזה כולל הכל: מספרים וסרטים, המשך בסרטוני יוטיוב על חתולים חמודים וכלה בפוסטים באינסטגרם של סלבים על חופשתם המהממת; או במקרה הגרוע יותר – הפצת שנאה, פייק ניוז, תיאוריות קונספירציה. כן, ידע כולל גם ידע שגוי, ידע שאינו ידע אלא שקרים ותעמולה. שהפצתם קלה יותר, ובמקרים רבים יעילה יותר.

חביב אדם שבצילום נברא

אבל זה על הדף. או בענן. מה עם הביצועים? כמה היינו מוכנים לשלם כדי לראות סרט דוקומנטרי המתעד בזמן אמת את מיכלאנג'לו מצייר את הקפלה הסיסטינית או מפסל את משה ודוד? לשמוע את מוצרט או בטהובן מנצחים על אחד הקונצ'רטי שלהם? הומרוס מקריא את 'האיליאדה'? ליאונרדו מצייר את המונה ליזה? שייקספיר נותן הוראות במה (או סתם לצפות במחזה שבו שייקספיר מגלם את התפקיד הראשי)? אז התחנה הבאה בשימור הידע, שהצעד החשוב ביותר בה הוא אכן הדפוס, הוא שימור הביצוע. הנצחה – הנצחה הפונה אל העין ואל האוזן. המצלמה והפטפון.

כאשר יצאו מגלים ומדענים אל קצות העולם, במאה ה־18 ואפילו ה־19, הם יצאו עם ציירים. ציירי בעלי חיים וציירי נוף. חלקם, כמו דרווין, ציירו בעצמם את מה שמצאו, וזה התיעוד במשך מרבית ההיסטוריה.

בערך.

כי הצילום, או כמה מעקרונותיו, כבר היו ידועים ליוונים הקדומים. הם, והסינים, השתמשו במה שייקרא לימים חדר אפל – קמרה אובסקורה. חדר אטום ובו חור זעיר שדרכו חודר אור, ודרך החור הזה דימוי של חפץ מבחוץ מוקרן על הקיר ממול. לימים תחליף עדשה את החור. בשנת 1727 מגלה הפרופסור יוהאן היינריך שולץ, נחשו מאיזו מדינה, שתהליך ההשחרה של כלוריד הכסף נגרם מאור ולא מחום. הוא הראה איך כשהוא מאיר על החומר מתגלות מילים. אבל השאלה הגדולה, כמו בקמרה אובסקורה, לא הייתה רק איך ליצור את הדימוי, אלא בעיקר – איך לשמר אותו. רבים חקרו את הנושא בסוף המאה ה־17 ותחילת ה־18, אבל יהיו אלה הצרפתים שיפצחו את הבעיה.

ז'וזף ניספור נייפס נולד בזמן בעייתי, 1765. משפחתו עשירה – עוד בעיה, לפחות אז, שכן בהיותו בן 14 מתרחש האירוע המצער מבחינתם: המהפכה הצרפתית. הוא נמלט, חזר כדי לשרת בצבא צרפת בזמן נפוליאון, שוחרר בגלל בריאות לקויה, ופרש לביתו. שם, עסק במחקר כל חייו עד מותו ב־1833. הוא מנסה לפתור את החידה – איך לקבע, לשמר את הדימוי שהקמרה אובסקורה משליכה על הקיר? הוא חוקר חומרים שונים הרגישים לאור, עובר לבדיקה של קונטקט – של הדפסים על לוחות – ובסופו של דבר, ב־1827, הוא מצליח לצלם את מה שייקבע כצילום הראשון בהיסטוריה: נוף מחלון בלה גרא. כלומר הנוף מחלון הסטודיו שלו.

איך הוא עשה את זה? הוא הכין ממתכת פיוּטֶר לוח ממורק שנמשח בתמיסת ביטומן (bitumen of Judea), סוג של זפת. את הלוח הניח בגב קמרה אובסקורה בעלת עדשה דו־קעוּרה, וחשף אותו לאור במשך למעלה משמונה שעות; הביטומן התקשה באזורים שנחשפו לאור. לאחר החשיפה נשטף הלוח באמצעות שמן לוונדר ונפט, שהמיסו את הביטומן באזורים שלא נחשפו לאור ולכן לא התקשו. התוצאה שהתקבלה הייתה תמונה פוזיטיבית קבועה ובלתי ניתנת לשכפול. התהליך לא קצר – אבל יש צילום.

הוא פוגש מעצב תפאורות וצייר צרפתי אף הוא ושמו לואי ז'אק מנדה דאגר. השניים ייכנסו לשותפות, ובאחד המקרים הרבים למרבה הצער בהיסטוריה, הממציא שתרם הכי הרבה לפיתוח נשכח ונעלם – או בעצם הושכח – והאחר נכנס להיסטוריה כממציא הצילום. דאגר קיצר את זמן החשיפה לשמש, שכלל את הטכנולוגיה ובסוף הציג לעולם את הדאגרוטיפ – על שמו. ב־1838 הוא יצר את הצילום הראשון שבו רואים אדם. הדאגרוטיפ אינו תהליך הצילום הראשון, אך היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם. הוא פונה לממשלת צרפת עם שותפו, איזידור נייפס, בנו של המנוח, וצרפת מקבלת החלטה לא מובנת מאליה – היא רוכשת את הפטנט מהשניים, מעניקה להם מענק לכל החיים – 6,000 פרנק לשנה לדאגר, 4,000 לנייפס הבן, ומשחררת את הפטנט לעולם כולו. היום שבו הוצג התהליך לעולם, 19 באוגוסט 1839, מוכר רשמית כיום המצאת הצילום.

ואף על פי כן, ראינוע תנוע

ההמצאה מתפשטת במהירות בעולם. מרגע ההכרזה ועד 1860 – כ־20 שנה – צולמו כ־30 מיליון דאגרוטיפים בארה"ב לבדה. בפעם הראשונה הדיוקן האמיתי של בני אדם הונצח – לא עוד לשבת שעות לפני צייר דיוקנאות, במקרה של מלכים ואצילים או עשירים. גם המעמד הבינוני, גם העניים יכולים להצטלם, ודאי ביום חגם, כמו חתונה. ענף משגשג, ומורבידי, היה הנצחת תינוקות שמתו בלידתם. הצילום נולד, אבל הלוחות הם עניין בעייתי, מה ניתן לעשות? כאן נכנס לתמונה, פשוטו כמשמעו, תעשיין אמריקאי בשם ג'ורג' איסטמן. הוא מתעניין בהמצאה החדשה, המלהיבה. הוא ממציא רצועת נייר – לימים פלסטיק – ומנגנון המניע אותה בתוך המצלמה, וכשהפלסטיק נחשף לאור מוטבע עליו דימוי. הוא מקים חברה לפיתוח המצאותיו, קודאק שמה, שהתפרנסה שנים רבות ממכירת סרטי צילום ומפיתוחם.

והשלב הבא כמעט מובן מאליו: אם אפשר לצלם צילום בודד, מה עם ללכוד תנועה? סרט הצילום של איסטמן בהחלט יעשה את העבודה, אבל הבעיה היא ליצור מצלמה עם מנוע שיכול ללכוד דימוי, לזוז, ללכוד את הדימוי הבא, לזוז, ללכוד את הדימוי הבא – ולעשות את כל זה כשהסרט מסונכרן עם המצלמה כמה עשרות פעמים בשנייה. העיקרון די ברור, אבל צריך מישהו, ממציא הידוע בעקשנותו וביכולותיו, כדי לייצר את מצלמת הקולנוע הראשונה. מישהו, נניח כמו הממציא הדגול תומס אלווה אדיסון, שיקים ארגון ויתבע תמלוגים מכל מי שישתמש במצלמת הקולנוע שלו.

הצילום יהפוך לאמנות. צאצאית הצילום, הצילום בתנועה, תהפוך לצורת הבידור והאמנות הנפוצה והפופולרית במאה ה־20. הראינוע ואז הקולנוע. זה ייוולד עם כמה יזמים יהודים, שיברחו מאדיסון ומתביעות הפטנטים שלו הכי רחוק ממטהו בחוף המזרחי של ארה"ב, לקליפורניה שבחוף המערבי, שם ינהלו נגדו מלחמה משפטית – שתצליח – ויוכלו לצלם כל השנה במזג האוויר הנפלא.

הם התרכזו במטע תפוזים שהיה למיזם נדל"ן שפשט רגל ונשאר ממנו רק שלט ענק על ההר: 'הוליוודלנד'. לימים האותיות לנד נפלו. ומכאן ואילך הדימויים שנחיה לפיהם לא יהיו עוד הטבע וציורי קדושים בכנסייה, אלא התמונות המרצדות בקולנוע. ולימים, כמובן, לא רק באולם אלא גם בבית, באמצעות הטלוויזיה.

קול המון כקול שדיי

ובמקביל לתמונה ישנו הקול. איך מתעדים את הצלילים שאנו שומעים? הפתרון היחיד היה תווים. אם התווים של סימפוניות, מזמורים גרגוריאניים, פיוטים או שירים פופולריים שרדו – אז היצירה שרדה. אם לא, אז לא. פשוט. ומה עם ביצוע ספציפי? אין לנו. או לא היה לנו, כי שוב, הפתרון אצל הקוסם ממנלו פארק, אדיסון.

מוזר מעט, אבל למרות כל הישגיו הרבים, בכמה תחומים קריטיים הוא נכשל, או ליתר דיוק הפסיד במערכה לטווח ארוך: הוא נכשל במלחמות החשמל, נכשל במרוץ לפטנט על הטלפון, ובסופו של דבר לא הצליח עם המכשיר שיתעד את הצלילים של העולם. הוא הראשון, בהחלט – אבל לא המנצח.

המכשיר של אדיסון, הפונוגרף, עושה את הופעת הבכורה שלו בתצוגה מוצלחת ב־6 בדצמבר 1877. אדיסון שר לתוך שפופרת המחוברת לממברנה דקה שבקצהָ מחט חדה, גלי הקול הרעידו את המחט שחרטה שקעים על גבי גליל שעווה מסתובב מצופה ברדיד בדיל. סיבוב הגליל מחדש כנגד המחט הרעיד את הממברנה שהשמיעה גלי קול, וכך הונצח שיר הילדים 'למרי היה טלה קטן'. לשם השמעה סובבו את הצילינדר והניחו על החריץ המוקלט מחט השמעה המחוברת לממברנה, שנעה על פי הצלילים המוקלטים ויצרה גלי קול. אלא מה? גלילי השעווה נשחקו מהר, והעסק היה מאוד לא נוח.

וכאן נכנס לתמונה יהודי גרמני בשם אמיל ברלינר, שימציא משהו דומה מאוד לפונוגרף, ויקרא לו גרמופון, וכך הוא מוכר בעולם כולו (חוץ מישראל, שכאן הוא נקרא פטפון, בעקבות רוסיה).

הטכניקה אותה טכניקה, של רישום גלי קול באמצעות הרעדת מחט המטביעה על חומר ואחר כך השמעתם באמצעות מחט אחרת העוקבת אחרי הטבעתם. אבל במקום גלילי שעווה בלתי נוחים, מתכלים ובעייתיים, ברלינר מטביע את גלי הקול על תקליטים שטוחים. הוא מקים חברה, 'ברלינר גרמופון', ולה סניפים: אחד מהם בעיר הולדתו, הנובר, שם נקראה 'הגרמופון הגרמני' – דויטשה גרמופון.

בהברקה גאונית, דומה למה שיעשה לימים דיוויד סרנוף ברדיו, ברלינר החתים את שני הזמרים הידועים ביותר בעולם באותה עת: אנריקו קארוזו האיטלקי ונלי מלבה האוסטרלית, וכך אנשים שלא יכלו לשמוע אותם באולמות הקונצרטים – והרי רק מעטים יכלו, אם בגלל כסף או פשוט מרחק – יכלו לקבל אלטרנטיבה ממש בביתם.

ב־1901 הקים ברלינר את 'חברת ויקטור למכונות מדברות', לייצור המוני של תקליטים. שותפו קנה ציור של כלב, שנקרא 'קול אדוניו', וקבע אותו כסימן המסחרי של החברה החדשה. לימים חברת ויקטור תירכש בידי חברת RCA, ותיקרא 'RCA ויקטור', למי שזוכר.

נייר, ערך. סוף דבר

המסע שלנו לשימור הידע החל בכתב החרטומים על גבי חמר רטוב במסופוטמיה ובמצרים לפני אלפי שנים, המשיך בגווילים, קלף, פפירוסים ונייר שעליו כותבים בכתב יד בכתיבה תמה, ולימים עם הדפוס – ורק לפני מעט יותר מ־100 שנה התחיל שלב ב', שבו הידע אינו רק דפים כרוכים אלא הוא גם ניתן לשמיעה, לצפייה, ומאוחסן לא רק בספריות אלא גם בסרטי צילום וקולנוע, בתקליטורים, בשרתי ענן, מה לא.

אז הגענו אל המנוחה והנחלה, הקׅדמה המושלמת? לא. כי לצורכי שימור עדיין אין מתחרה לנייר. לחובבי מדע בדיוני, תרחישי אפוקליפסה: מחר החשמל עלול ליפול. פעימה אלקטרומגנטית אדירה שהאויב ישתמש בה במלחמה יכולה להרוס את כל המחשבים שלנו, את כל הניידים. אויב יכול לנתק את כבלי האינטרנט, וברגע שאין חשמל כל הקבצים הכה נפלאים שלנו לא שווים כלום. אבל דפי הנייר המודפסים ישרדו. הידע האנושי כבר עבר את נקודת האל־חזור – ותמיד־תמיד יהיו סקרנים, שואלי שאלות, חוקרים, אמנים. המסע שהחל עם הכתב, הדפוס, הגדלת הידע, הפצתו, שכלולו – המסע הזה נמשך, ויימשך.

–

• חיים בזרם // מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע – חלק א' // מאת אורן נהרי
• ימי הפרח, האהבה והדם: בחזרה אל הסיקסטיז // מאת אורן נהרי
• אל ארצות הדמיון: מסע נוסטלגי בעקבות ארצות הפנטזיה // מאת אורן נהרי
• ולפעמים, המחאה נגמרת: תנועות המחאה ביום שאחרי | מאת אורן נהרי