רב־תרבותיות אונקולוגית | פרספקטיבה | גולדי רייך

קוראים לי גולדי. אני בת 32, גדלתי בבני ברק, גרה במרכז תל אביב, טריאתלטית, אמא למתבגר טיפוסי בן 12 ולילד מדהים נוסף בן 11, שזמנית חולה בסרטן. אני גם חרדית וגם חילונית יש לי גופיות מושלמות וקעקועים שאני מאוד אוהבת שכל אחד מהם מזכיר לי את שילוב החיים הקסום הזה – בין בני ברק לתל אביב. 

מכאן ואילך, במדורים הבאים, אשתף בסיטואציות המוזרות המתרחשות בחיי, במפגשי היום־יום עם המון אנשים ובהקשרים הדמוקרטיים־ליברליים שלהם. זה לא שאני מיוחדת, פשוט להיות אמא רווקה וצעירה למתבגרים, פלוס מגורי קבע במחלקה האונקולוגית, לצעוד על אבן גבירול עם ילד חולה סרטן בכיסא גלגלים ולצידו אחיו מסולסל הפאות יוצר לא מעט סיטואציות מוזרות שגורמות לי לפעמים להרביץ לעצמי קלות ולשאול איך הכל קרה לי. 

מניחה שאם בראיון הקבלה לעולם היו שואלים אותי אם הייתי בוחרת בדרך קוצים המוזרה הזאת, סביר
להניח שהייתי עושה אחורה פנה ובורחת כל עוד יש לי דופק. וכספורטאית סיבולת, אני רצה מהר. עם זאת, בדיעבד, עם השיער הלבן שהעניקו לי אתגרי החיים, קיבלתי זוויות ראייה ששוות פרספקטיבה של חמישה אנשים בהבנת סיטואציות מורכבות. למשל, חוויית המחלקה במחלקה האונקולוגית לצד מבצע עלות השחר. 

איפה הסולידריות?

הקלישאה מספרת שמשברים/ אסונות / מלחמות ועוד כגון אלה גורמים לסולידריות שלנו להתפרץ. מין מחשבה רומנטית שלפתע פתאום אנחנו הופכים לאנשים טובים, סובלניים ומכילים בשעת משבר. 

ובכן, בדיוק בשעה שבה נשמעו ברחבי הארץ אזעקות, ומבצע עלות השחר יצא לדרך, היינו מאושפזים במחלקה באיכילוב. סבב רביעי של כימו, מתחילים להריח את הסוף, נקרעים בין סבל תהומי לחגיגות יום ההולדת ה־11 של חזקי במחלקה, שנפלו בתזמון מושלם. 

המחלקה מלאה להחריד, אין מקום להכניס סיכה, ומתאשפזים רביעייה בחדר: חריג בכל קנה מידה. גם לחולי סרטן יש סטנדרטים וחדר של שניים זה קשוח, אז דמיינו ארבעה ילדים בכימו עם בני משפחותיהם בחלל אחד. 

הסרטן, מתברר, לא מתחשב בגנטיקה, במגדר או בעדתיות. הוא פוגע בכולם: חרדים, חילונים, יהודים וערבים, אזרחי ישראל וכאלה שאינם. פשוט מגיע בלי התרעה, בלי להתחשב בימי הולדת, בשבתות, במבצעים או בחגים. 

הצפיפות במחלקה מובילה לשיח על שידוכי החדרים. כמו בכל מקום, גם באונקולוגית יש "חבורות" על בסיס מעמדות, גזענות ושאר הרעות החולות שמלוות אותנו. 

אודה על האמת, התמימות גרמה לי לחשוב כי בחושך הזה של האונקולוגית לא אשמע שיח בסגנון "אני לא רוצה להיות איתו בחדר כי התרבות שלו שונה משלי" – מכבסת המילים הקבועה ליחסי ערבים־יהודים. 

רצה הגורל, וכשברקע המבצע בעזה, השיח הזה קצת הסלים והמתח במחלקה הורגש בוויכוחים בין הורים, התלחששויות ב"מרחב החינוכי" – המשחקייה של הילדים, מין שטח במחלקה שמיועד ללמידה ופעילויות, ושם קורים הדברים המעניינים באמת. 

לא האמנתי שאני שותפה לשיח כזה, כשהילדים של כולנו מחוברים לעמודי אינפוזיה ומפוצצים בכימותרפיה, סליחה על התיאור הגרפי. כך, לצד ההומור השחור על הקרחות, הבחילות ושאלות ה"כלא" – למשל, "עוד כמה זמן נשאר לכם ועל מה אתם מאושפזים?" – התנהל שיח מקביל, שכלל אמירות גזעניות שנלקחו משנים חשוכות באמת. 

"זה לא שיש לי בעיה להיות עם ערבי בחדר, פשוט יכול להיות שאח שלו הוא מחבל", למשל. או: "זה לא שאני נגד ערבים, פשוט התרבות שלהם פחות מתאימה לי, ואני לא רוצה שהילד שלי יהיה חשוף לזה" ועוד אמירות כגון אלה. 

כמובן, אי אפשר לשפוט באמת את מה שקורה במחלקה. אנשים במצבי קצה מתנהגים בהתנהגויות קצה, חושבים מחשבות קצה. המבצע בעזה הסלים עוד יותר את השיח והדגים שהקלישאה לא ממש עובדת. לא, אנחנו לא באמת טובים באסונות. 

אנחנו בהחלט יודעים לייצר סולידריות מדהימה בשעת משבר, לעזור אחד לשני, אבל ברגע שמעורבים עניינים ביטחוניים או פוליטיים – אנחנו לא שם. כלומר, ברגע שהסיפור היהודי־ערבי נכנס לתמונה, הסולדיריות המדהימה נבלעת לבור שחור מאוד. גם כשמדובר בהורים לילדים שחולקים את המרחב במחלקה האונקולוגית. 

כל הורה באונקולוגית יספר על התמיכה והחיבוק האינסופיים שהוא מקבל מהעמותות, מבנות השירות המדהימות שמתנדבות במחלקה, ממשפחה ומחברים. סרטן הוא אף פעם לא אירוע פרטי. הוא גדול מכדי להתמודד איתו לבד, והמעטפת הזו מדהימה ונדרשת. אז מדוע כשזה נוגע לסכסוך מדיני או לפוליטיקה, אנחנו כמעט מאבדים צלם אנוש ושוכחים את היכולת הנפלאה הזו להתגייס?

הפיגוע ששינה הכל

השורות הללו נכתבות בדיוק 19 שנה אחרי הפיגוע בקו 2 בירושלים. את היום ההוא לא אשכח לעולם. זה היה "בין הזמנים", תקופת החופש של החרדים בין ט' באב לראש חודש אלול. שלושה שבועות שבמהלכם המשפחה יחד: יוצאים לנופשים צנועים, חורשים את הנחלים בשעות הבוקר המוקדמות. 

הייתי בת 13, בדירת נופש צנועה בצפת, כאשר התקבלה שיחת הטלפון. בוגרת מספיק כדי להבין שמשהו נורא קרה, אבל מספיק ילדה כדי שלא יספרו לי מה בדיוק. ענן שחור של מועקה אפף את הבית, על רקע הנוף הקסום של צפת. 

אחד ההרוגים הפיגוע היה חסיד בקהילה שבה גדלנו, והחופשה הסתיימה בהלוויתו. לראשונה הרגשנו את הטרור קרוב, ויחד איתו את הכעס, התסכול וחוסר ההבנה על היקום הלא הוגן הזה. בחרדית לא שואלים שאלות. מקבלים את הדין באהבה, אבל לנצח אזכור את מה שהרגשתי ברגעים האלה. 

ככלל, קו פרשת המים של החברה החרדית מול הטרור היה האינתיפאדה השנייה, אז נפגעה בעוצמה שמורת הטבע החרדית בפעם הראשונה. היו לכך, לתפיסתי, השלכות סוציולוגיות מרחיקות לכת על יחסי החברה החרדית מול הישראליות. פתאום החרדים הפכו לחלק ממעגל השכול הלאומי, ארגוני התנדבות כמו זק"א צמחו משמעותית והיחס של החרדים לקונפליקט הישראלי־פלסטיני השתנה. 

ב־19 השנים שחלפו מאז התרחשו תהליכים רבים, ביניהם נולדה מגמה של צעירים חרדים שמצביעים לאיתמר בן־גביר, ולצד זאת צעירים חרדים אחרים שמקימים תא חרדי ביש עתיד. לא הכל קשור לפיגוע, אבל הוא בהחלט היה קטליזטור לחיבור של החרדים לחברה הישראלית. 

בואו נדבר 

תשאלו, מה הקשר? ובכן, בעיניי, בחיבור ביניהם אני מזהה עד כמה אנחנו מאבדים את זה בעתות של מתיחות ביטחונית. פתאום יש טובים ורעים, ואין יותר אזורים אפורים. גם במחלקה האונקולוגית, המקום שבו כולנו אמורים להיות שווים. 

כמי שגדלה בבני ברק, שבה ישנה רק אמת אחת ודרך אחת לעבור את 80־90 השנים שלנו בעולם, אני יודעת היום שישנן דרכים רבות ואמיתות רבות. מה שנכון לי, לא בהכרח נכון לאחרים. כאלה אנחנו, יצורים שונים עם צרכים שונים. 

ובכל זאת, דבר אחד שאני מאמינה בו הוא חברות והיכרות. ככל שאנחנו נפגשים יותר וּמכירים יותר – בטוב או ברע, באסונות או במסיבות –  החומות קורסות. יהודה מבית שמש מגלה שאין לו שום דבר נגד גיא מתל אביב או חאלד מבית חנינא. המחיצה העיקרית ביניהם היא שהם אינם מכירים, והשיח המתנהל ביניהם נובע מסיפורים ואג'נדות שהם אפילו לא חשבו עליהם. 

אני לא יודעת מה יהיה הגיים־צ'יינג'ר שלנו כחברה, אבל מאמינה שאין ברירה. אולי אני נאיבית – כינוי גנאי הולם עבורי – אבל אישאר אופטימית. בשיח נכון אפשר לשנות תפיסות, אפשר לשנות מציאות ולייצר סולידריות. רק צריך לייצר עוד שיח, ואם אפשר – לא במחלקה האונקולוגית. 

 

גולדי רייך‭ ‬היא‭ ‬מגישה‭ ‬בפודקאסט ״הכל מוזר״.