fbpx
Desktop Image Mobile Image

"פיוריוסה": רציתי הוליווד וקיבלתי מלחמה

הסרט החמישי בסדרת "מקס הזועם" הוא לא היצירה ההוליוודית היחידה בתקופה האחרונה שמבלי להתכוון מלאה בטריגרים למציאות. אבל בניגוד לאחרים, הוא מצליח להגשים את הייעוד האמיתי של קולנוע אסקפיסטי

0

ילדה קטנה נחטפת בידי ברברים על אופנועים, ואחר כך רואה את אמה נרצחת באכזריות. באתי לקולנוע בשביל לברוח מהעולם האמיתי, אבל קיבלתי את מה שאני מקבל מהעולם האמיתי כבר קרוב לשנה.
"פיוריוסה", הסרט המדובר של השבוע, הוא לא ההרפתקה ההוליוודית הראשונה שמבטיחה לי אסקפיזם בחודשים האחרונים ונותנת מלחמה, אבל היא היחידה עד כה שיצאה מזה בשלום. 

לכאורה אין סיבה להתייחס ל"פיוריוסה" כאל משהו מעבר לסרט אקשן הוליוודי עשוי למופת, שמתעדף מרדפי מכוניות על פני אמירה משמעותית. זה הסרט החמישי שמתרחש בעולם של מקס הזועם, מדבר פוסט אפוקליפטי שנמצא בשליטת כנופיות בוזזים. במדבר הזה לא זזים: דוהרים. הסרט הקודם בסדרה, "דרך הזעם", בא בהפתעה, המשכון שיצא שלושים שנה אחרי שהסדרה לכאורה נחתמה, וזכה למעמד של אחד מסרטי האקשן הטובים ביותר אי פעם. אחרי שלושה סרטים שסבבו סביב אותו מקס זועם, "דרך הזעם" הפך את מקס לדמות משנה בסרט של עצמו, ונתן את התפקיד הראשי לפיוריוסה, מצביאה המרדנית שמחליטה לשחרר את נשות הקהילה שלה, שכלואות על תקן שפחות הרבעה. (כן, אלו סרטים מאוד משונים. תזרמו איתי.) 

הסרט החמישי מוקדש לעברה של פיוריוסה, מילדותה ועד לסצנת הפתיחה של "דרך הזעם". חצי מהזמן אנחנו עם פיוריוסה הילדונת (אליילה בראון המצוינת) ובחצי השני עם פיוריוסה המתבגרת (אניה טיילור ג'וי המאכזבת). שרליז ת'רון, שגילמה את פיוריוסה ב"דרך הזעם", נעדרה מהסרט שמספר לנו איך פיוריוסה נהייתה לגיבורת האקשן שהיא, וחבל, כי טיילור-ג'וי אמנם שחקנית מוצלחת בסך הכל אבל היא לא באמת עומדת בסטנדרטים שת'רון הציבה. למרבה המזל, יש לצדה מישהו שילחץ על הגז, והוא עושה את זה נהדר: השחקן כריס המסוורת', לעד ת'ור של מארוול, אחד מחתיכיה הגדולים ביותר של הוליווד, עף באוויר כנבל הרצחני של הסרט, עם אף פרוסתטי והומור מעוות במיוחד. הוא נפלא.

כריס המסוורת' ב"פיוריוסה". באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

ובכלל, זה קולנוע גדול. הבמאי ג'ורג' מילר ניגש לקולנוע שלו כמו סרג'יו ליאונה פינת מייקל ביי, מתייחס לסרט האקשן המשונה הזה כאפוס אופראי גדול מהחיים שסוחף אותך גם כשהמנוע דומם. מילר מתייחס לכל שוט כאל הישג גיאומטרי ולכל תנועת מצלמה כגל צונאמי, ולנו אין ברירה אלא לעוף איתו באוויר, להריע ואז גם לומר תודה. 

ובכל זאת, אני לא יכול להתנער מדקות הפתיחה האלה. ילדה קטנה משוטטת עם חברתה בנווה מדבר, ולפתע הפולשים באים והורסים את גן העדן שגדלה בו. עולם של קסם נהרס בגלל איום מבחוץ. הילדה בשבי, האם נשחטת לנגד עיניה. 

"פיוריוסה" אינו הסרט הראשון שיצא השנה ומתכתב, מבלי לדעת, עם האסון הקולקטיבי שלנו: ב"כוכב הקופים: ממלכה חדשה", שבט שלם נלקח בשבי והניצול היחיד נשבע, באנגלית צחה: "I will bring them home" (כשמוזכרת בסרט המילה הלטינית והבנאלית "נובה" כבדרך אגב, האוזן הישראלית מתכווצת). אבל ב"כוכב הקופים" הרפרנסים הלא-מכוונים לאסונות שבעה באוקטובר עשו לכל היותר הופעת אורח. ב"הקרב על אמריקה" של אלכס גארלנד, שיצא לפני כחודשיים, קיבלנו אותם לפנים: הסרט נפתח כשנשיא ארה"ב עומד מול המצלמה ומודיע: "אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט", והמצב לא הולך ומשתפר משם. 

"הקרב על אמריקה" (שנקרא במקור "Civil War", הכי לא נעים) מדמיין תרחיש של מלחמת אזרחים בלב ארה"ב. בוזזים השתלטו על הארץ, קברי אחים בכל פינה, מיליציות יריבות נלחמות אחת בשנייה, ונשיא שמבטיח את הניצחון המוחלט בימי שלטונו האחרונים, אחרי שנים של שכרון כוח וניסיונות מצליחים מדי לעקם את הדמוקרטיה ושלטון החוק. שוט אחד של כביש מהיר שמרוצף ברכבים נטושים עורר גל של התלחשויות נבוכות בקהל. 

אבל "הקרב על אמריקה" לא נראה כמו הסיוט הגדול ביותר שלנו, אלא יותר כמו קריקטורה של השנה האחרונה, ואפילו לא מוקצנת במיוחד. הבעיה היא לא בטריגרים שסרטים מסוימים נושאים איתם, אלא בעובדה שהטריגרים האלה לא תמיד שווים את זה. "כוכב הקופים: מלחמה חדשה" היה סתם עוד סרט; "הקרב על אמריקה" היה בסדר גמור בסך הכל, אבל כמי שחיים מלחמה שמתרחשת בחיים האמיתיים, הוא הרגיש די חלבי בסך הכל. 

בהשוואה לסיוט של שבעה באוקטובר ולכל מה שקרה בעקבותיו, התסריטים של הוליווד עשויים להיראות דלים ונטולי עניין. אמנם היה נחמד לראות את קירסטן דאנסט מתרוצצת ברחבי אמריקה השסועה, אבל יש לי חבר שהציל תרנגולת עזתית מלהיכנס לשטח ממולכד – יש איזשהו קולנוען שיכול להציע לי משהו כזה? 

באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

אם הוליווד רוצה שאקנה את הסחורה שלה על פני החדשות, היא צריכה לתת לי משהו שישאר איתי כשאצא מאולם הקולנוע. כי אסקפיזם טוב לא בהכרח משכיח ממך את כאבי היומיום: הוא מזכיר לך שאפשר להתגבר עליהם. וזו אחת הסיבות שבגללן "פיוריוסה" היא יצירת המופת הכי גדולה שראיתי מאז פרוץ המלחמה.

ספוילרים מכאן ואילך: במהלך רוב הסרט פיוריוסה מבקשת לשרוד ולנקום באיש הרע, רוצח אמה. כשמגיעה השעה, ובן העוולה כורע ברך מולה בידיעה שהיא מתכוונת לחסל אותו, הוא מגלה לה שגם הוא שכל את אהוביו, וכאב את מותם וזעם גם הוא, אבל לא משנה כמה נקם, מתיו נשארו באדמה. זאת מסקנה שראוי לזכור. לכן פיוריוסה מחליטה לנקום בו בצורה הטובה ביותר שהיא יכולה לחשוב עליה: הורגת אותו, אבל משתמשת במותו המוצדק כדרך לשתול תקווה לעתיד טוב יותר. איך? בשביל זה תצטרכו לקום וללכת לקולנוע בעצמכם. תאמינו לי שזה שווה את זה. 

לקולנוע תמיד הייתה מערכת יחסים משונה עם החיים עצמם. לפעמים הוא מנסה למכור לנו גרסה מיופייפת שלהם, לפעמים מנסה לברוח מהם לגלקסיות רחוקות מכאן, לפעמים הוא מנסה לשעתק אותם כמו שהם אל המסך. ב"פיוריוסה", יש התכה מסוימת של כל אלה. דווקא בסרט שמתרחש בעולם בדיוני ומופרך כמו השממה של מקס הזועם, מצאתי רסיס מהעולם האמיתי. ועם הרסיס הזה, יצאתי מסינמה סיטי ראשון בחזרה אל המציאות ולרגע הצלחתי לקרוא את החדשות מבלי לצאת מדעתי. זה החזיק אולי שעה, אבל גם זה משהו. 

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook