היקום הטלוויזיוני של ימינו, בעיקר בכל הנוגע לסדרות דרמה, יצר עם השנים ואקום סנטימנטלי בלב הצופים. לידתו המחודשת של הגיבור כאנטי־גיבור משוכלל, מורכב ומרובד שמטשטש את גבולות הטוב והרע, המותר והאסור, הנכון והלא נכון, הובילה לכך שהגיבורים האהובים הם מאפיונר שרוצח במו ידיו את יריביו ואת מקורביו, רוצח סדרתי שמבתר את קורבנותיו, מורה לכימיה שנעשה ברון סמים וזוג מרגלים סובייטים שחיים כתא רדום בארה"ב ומחסלים בני אדם כחלק מרוטינה מקצועית יומיומית. ואם הגיבורים האהובים אחראים למעשים כל כך מחרידים – לא נותר אלא לתהות מי בעצם אמורים למלא בעולם שכזה את תפקיד הגיבורים השנואים.
בסופו של דבר, לאחר אינספור ניסויים, הוכתר החיפוש אחר הארכי־נבל החדש בהצלחה. אל תוך הריק נדחסו באיטיות ובהתמדה דמויות בעלות ממדים פיזיים קטנים, אישיות גמישה ובלתי משויפת, נאיביות קסומה ולעתים מטופשת ואטיטיוד שהיה יכול להיות מתואר בלי מילים כאמוג'י של גלגול עיניים תמידי. אין דרך פשוטה לומר את זה: האנטגוניסטים, הנבלים הגדולים ביותר, הדמויות השנואות ביותר שבולטות בסדרות הדרמה של שני העשורים האחרונים – וזה קורה בסדרות מגוונות שהמכנה המשותף העלילתי ביניהן קטן עד לא קיים – הם לא פחות מאשר הטינאייג'רים, בני העשרה..
להרוג את ג'ופרי
יש מתבגרים טלוויזיוניים שהביאו את זה על עצמם. קחו למשל את ג'ופרי וטומן, האחים הלכאורה־באראתיאונים־אך־בעצם־לאניסטרים שזכו לשבת כל אחד בתורו על כס הברזל ב'משחקי הכס'. ג'ופרי הסדיסט ציווה לערוף את ראשו של נד סטארק והתעלל באשתו סאנסה. טומן, אחיו הצעיר והנרפה, נכנע לדתיים הפנאטים בעודו חובש את הכתר, זנח את אמו סרסיי ואת אשתו מרג'ורי במעצר – ובסופו של דבר הוביל במעשיו להצתת מעלה המלך. כל אחד מהם כיכב ברשימות בסגנון 'הדמויות השנואות ביותר בטלוויזיה' וזכה בכבוד מפוקפק של עמודי פייסבוק ואתרי אינטרנט שבהם מכריזים מעריצי הסדרה על השנאה כלפיו ומייחלים למותו.
את קארל, בנו של גיבור 'המתים המהלכים' ריק גריימס, ביקשו להרוג הן המעריצים והן מבקרי הטלוויזיה כמעט מראשית הסדרה. לא רק בגלל כובע הקאובוי המגוחך שהוא מתעקש לחבוש, לא רק בגלל שעקשנותו גרמה למותו של דייל הקשיש החביב בידי זומבי, אלא בעיקר משום שרוטינת העלילה שלו נראית כך – קארל עושה מעשה מטופש וכל שאר החבורה משלמת על כך מחיר כבד. כה רבה הייתה השנאה לקארל, עד שבסופו של דבר נאלץ גלן מזרה, ממפיקי הסדרה בעונותיה הראשונות, לגונן על דמות הנער בראיון שנערך עמו לקראת עליית העונה השלישית. אבל זה לא עזר – הדמות נשארה עד עצם היום הזה. לקראת עליית העונה השישית הקדיש הקומיקאי מייק סקולינס, שכותב בין היתר ל'סאטרדיי נייט לייב' ולתכנית הלייט נייט של סת' מאיירס, טור באתר 'פאני אור דיי' שבו הוא דורש מחברת הכבלים AMC לחסל את קארל, "הדמות הכי גרועה בהיסטוריה של הטלוויזיה", לדבריו. כדי לזרז את מותו, שרטט סקולינס עבור יוצרי 'המתים המהלכים' את הריבוע המתבקש בסטוריבורד – קארל תלוי על חבל, כשעל ראשו, כמובן, כובע הקאובוי המפורסם, ומתחת הכיתוב "קארל המת".
על דמויות כמו ג'ופרי, טומן וקארל עוד אפשר לחמול, כי מדובר בהתנהגות טינאייג'רית טיפוסית שהולכת ומקצינה עד לממדים בלתי נסבלים רק בשל הלך רוח תקופתי במסגרת מחוזות הפנטזיה ('משחקי הכס') או תרחיש אימים של אפוקליפסת זומבים ('המתים המהלכים'). אבל מבט אל תוך סדרות הדרמה האיכותיות והפופולריות ביותר בשנים האחרונות מוכיח שזו תופעה רחבה יותר – קשה למצוא מתבגר שנותר מחוץ למעגל האיבה, וברוב המקרים – בצדק..
נערה כהפרעה
לאמיתו של דבר, ככל שמתרחקים מהתסריטים הפנטסטיים ומתקרבים לדרמות ריאליסטיות יותר, כך מתעצם הדימוי השלילי של בני העשרה. פייג', בתם של אליזבת ופיליפ ג'נינגס, זוג המרגלים הרוסים שעומדים בלב 'האמריקאים', מסכנת את חיי הוריה כשהיא מחליטה לשתף את הכומר שלה בזהותם האמיתית בטענה ש"אמון נמצא מעל הכל". גרייס, בתה הצדקנית והטהרנית של אלישיה פלוריק ב'האישה הטובה', לוחצת בחוסר חן על אמה האתאיסטית להתקרב לנצרות. דיינה, בתו של ניקולס ברודי ב'הומלנד', ממררת את חייה אביה בעקבות התאסלמותו ובשלב מסוים נמלטת מהבית עם בן זוג מפוקפק. קים, בתו של ג'ק באואר ב'24', משבשת לכל אורך הסדרה כל מה שאפשר לשבש ונחשבת לאחת הדמויות הכי לא חכמות שידעה הטלוויזיה, למשל בסצנה שבה היא כמעט נטרפת על ידי פומה או רודפת אחרי רוצח קטלני כשהיא לא חמושה. שתי האחרונות, אגב, כל כך השניאו את עצמן על הצופים, עד שלבסוף לא נשארה ליוצרים ברירה מלבד לפלוט אותן מהתסריט.
התופעה הזאת מחלחלת גם לקומדיה – ז'אנר שבו באופן מסורתי בולטות גם דמויות פחות מחובבות. קתרין, בתה של סלינה מאייר ב'Veep', לדוגמה, מוצגת בסדרה כנודניקית מצוברחת, נטולת כריזמה, הומור וחוש אופנתי. לעתים נדמה כי דמותה של קתרין נוצרה בתור פרודיה על דמות הטינאייג'רית הדרמטית, אבל איכשהו היא מצליחה לעצבן בדיוק כמו הפרוטוטיפ שלה.
לא במקרה בני העשרה שנמנו לעיל הן בכלל בנות עשרה. אמנם יש גם צעירים שנואים ממין זכר, חלקם כבר הוזכרו, אבל איכשהו, בין כל תחומי החיים שבהם מנסות נשים לשבור את תקרות הזכוכית, דווקא בתחום השנאה הן מובילות על הגברים, אם כבוגרות, אם כמתבגרות. סת' מקפרלן, אחד שיודע דבר או שניים על סטריאוטיפים, נתן ביטוי קיצוני במיוחד לדמות הטינאייג'רית בקומדיית האנימציה הסאטירית 'איש משפחה': מג גריפין, יותר מהכלב בריאן או מאחיה הדחוי והלא מחודד כריס, היא קורבן להתעללות נפשית ופיזית מצד בני משפחתה, מה שהוביל לניסיון התאבדות ואף זיכה אותה בקולאז' יוטיובי שמתאר את היחס האלים והבריוני שמופנה כלפיה לאורך הסדרה. ואם לא די בכך, לפני חמש שנים הופיע אישוש נוסף למעמדן הירוד של הנערות בטלוויזיה עם עליית סיטקום אמריקאי שמביע עמדה נחרצת כבר בשמו 'אני שונאת את בתי בת העשרה', על שתי חברות בנות 40 שמגלות כי בנותיהן גדלו להיות בדיוק כמו הנערות האכזריות שהתעללו בהן שני עשורים קודם לכן בתיכון.
זה המקום לדייק: נערות כמו פייג' ג'נינגס וגרייס פלוריק לא באמת עושות דברים רעים שמצדיקים את השנאה כלפיהן. להפך; ברוב המקרים מעשיהם יהיו חיוביים. הן מלאות דאגה, מחפשות אחר האמת, נצמדות לאמות מוסר ולכאורה מהוות דוגמה ומופת לאנושות. בהשוואה להוריהן – מרגלים סובייטים שמסתירים את זהותם, מחסלים את מי שעומד בדרכם ומשקרים לאנשים הכי קרובים אליהם ('האמריקאים') או עורכת דין אלכוהוליסטית, בוגדנית ודורסנית ('האישה הטובה') – פייג' וגרייס הן כמעט מושלמות. העניין הוא שהן בעיקר מבאסות; אין מילה אחרת לתאר אותן. לפעמים הן עושות דברים שטותיים שמסכנים את הגיבורים, בדרך כלל הן סתם צדקניות, שואלות יותר מדי שאלות ומתהלכות בעולם בפנים חמוצות, ותמיד, תמיד, הן מעצבנות.
וכאן נכנסות שתי נקודות התייחסות מעניינות. הראשונה, נקודת־על המשותפת הן לבני העשרה והן לבנות העשרה, נובעת מכך שהצופים הונדסו, כאמור, על ידי יוצרי הסדרות בעידן הטלוויזיוני הנוכחי לאהוב את הגיבור המורכב, המוטל בספק והשנוי במחלוקת. ולכן כל מי שמהווה עבורו מכשול – יעבור מיד לצד הרע של המתרס ויעורר אנטגוניזם, גם אם מדובר בנער ובנערה תמימים. הנקודה השנייה, הייחודית דווקא לבנות, היא שלכל אחת מהדוגמאות האלו יש נקודת השוואה זמינה ומיידית – האחים שלהן. אמנם הנרי ג'נינגס, אחיה הקטן של פייג', וזאק פלוריק, אחיה הבוגר של גרייס, מקבלים פחות זמן מסך ומהווים דמויות שוליות ביחס לאחיותיהם, אך הם אינם נדרשים לגלגל עיניים פעמיים בפרק, לא סוחבים על גבם ציר עלילה מונוטוני רב־עונתי, ובכל פעם שיש להם הזדמנות הם יבלטו לחיוב: הנרי, למשל, מנפץ בקבוק זכוכית על ראשו של נער מגודל שמטריד את פייג', אחרי שזו גרמה להם להיקלע לסיטואציה, ומוכתר באותו רגע כגיבור היום; ואילו זאק פותר עבור אמו קשיים טכנולוגיים, מצליח להערים על שוטרים מושחתים בפרק יוקרתי בכיכובו (פרמיירת העונה הרביעית) ומתמודד עם הפלה של בת זוגו – כל זאת בזמן שגרייס ממשיכה לחפור על ישו.
הבשורה הטלוויזיונית הגדולה של אותן נשים צעירות – סופן שיגדלו לגלם דמויות של נשים בוגרות שנואות כמו סקיילר ווייט מ'שובר שורות'. אם לשפוט לפי כמות הזעם והרפש האינטרנטיים שהופנתה כלפיה – אשתו של וולטר ווייט היא אחת הדמויות המתועבות בתולדות הטלוויזיה. אנה גאן, השחקנית שמגלמת את סקיילר, אף נאלצה להגן על כבוד הדמות במאמר שפורסם ב'ניו יורק טיימס'. "יכול להיות", תוהה גאן, "שהצופים לא מסוגלים לסבול אישה שלא סותמת את הפה ופשוט עומדת מאחורי בעלה?". ובכן, את הצופים לא נוכל לשפוט כאן, אבל את היוצרים בהחלט כן. הסיבה לכך אינה בהכרח מיזוגנית, אלא דווקא פרוזאית: יוצרי הטלוויזיה הם ברובם גברים. לא כל היוצרים הם שונאי נשים בוגרות וטינאייג'ריות, אבל כל היוצרים היו פעם נערים בתיכון. החברים הטובים שלהם היו נערים, הלב שלהם נשבר על ידי נערות – והרי לכם שורשי השנאה הראשונים כלפי דמויות של בנות עשרה. הדימוי השלילי של הנשים והנערות ישתנה כשיחול שוויון מאחורי מוטות ההיגוי של הדרמה הטלוויזיונית..
מהפכת שנות ה־90210
כדי להבין לעומק את הבוז הטלוויזיוני כלפי בני נוער צריך לחלק את הסדרות לשניים: סדרות למבוגרים וסדרות לנוער. "בסדרות המיועדות למבוגרים מוצגים בני העשרה באופן בעייתי ולא רציונלי – כל הסיבות שבגללן נכתבים ספרי הורות לגיל הזה", אומרת ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת טלוויזיה בבית ספר לתקשורת במכללה למינהל, ומחדדת: "גם במקרים של היפוך תפקידים, כמו ב'בנות גילמור', שם האם לורליי היא הלא רציונלית ואילו הבת רורי היא הבוגרת, או כמו ב'חסרי בושה' – מדובר בעצם בצידו השני של אותו המטבע ודבר תלוי בדבר; בגרותם של הילדים מעידה במיוחד על חוסר האחריות של ההורים ועל היעדרם. בסדרות שמיועדות לנוער ועוסקות בנוער – אם יש שם מישהו בעייתי, במקרים רבים יהיה זה ההורה. בסדרות אלו מוצגים בני הנוער כצעירים תבוניים. ב'בוורלי הילס 90210', למשל, גם אם הילדים עשו שטות, הייתה לה מטרה ברורה, אף על פי שהסדרה הייתה נגועה בדידקטיות ובהטפות מוסר של מבוגרים, שנשמעו מגרונם של הטינאייג'רים".
מטבע הדברים, היחס השלילי, או המבטל, כלפי בני העשרה בולט יותר בסדרות למבוגרים מאשר בסדרות לבני נוער. אבל זה לא תמיד היה כך. בראשית ימי הטלוויזיה היה תפקיד המתבגרים בסך הכל פונקציונלי וכמעט תמיד נטול רוח נעורים – הם שימשו חלק ממצג משפחתי, במיוחד בסיטקומים. "בסדרות שנות ה־50 היו בני הנוער מצחיקים, מציקים או נקלעו למצוקה, אבל בעיקר הפריעו למבוגרים בחייהם או נעזרו בהם", אומר אריאל אבישר, חוקר קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, "בסדרות מוקדמות כמו 'אבא יודע הכי טוב' (או בסדרות מאוחרות יותר כמו 'משפחת קוסבי', ר"ק) בן העשרה נהג לבקש את עזרתו ואת חוכמתו של האב בפתרון בעיותיו ה'שטותיות'.
"בכלל, רוב הסדרות התמקדו בחיי המשפחה ונגעו בטינאייג'רים רק בהקשר המשפחתי. במילים אחרות: בני עשרה היו תוצר לוואי, נזק משני. רק מאוחר יותר, עם כניסת הכבלים למפת הטלוויזיה בשנות ה־90, מה שהביא לפנייה ליותר ויותר קהלי יעד מפולחים, ויחד עם השפעות של להיטי קולנוע כמו 'קלולס' על בני נוער – הטינאייג'רים זכו תשומת לב רבה יותר ועברו להיות במרכז העניינים. אלא שגם הסדרות משנות ה־90, שעסקו רק בבני נוער ונועדו בעיקר להם, הכילו מסרים שמרניים מאוד ובלט בהן היחס החשדני כלפי בני נוער".
ניצניה הראשונים של התופעה החדשה – סדרות שעוסקות בנוער ומיועדות לנוער – הופיעו בשלהי שנות ה־80, תחילה עם מפעלות 'דגראסי' הקנדית (שעלתה בסוף שנות ה־70 כסדרה על ילדים והמשיכה לחטיבת הביניים ולתיכון) ולאחר מכן עם 'בוורלי הילס 90210', שעלתה בפוקס, והקומדיות 'הצלצול הגואל' ו'בלוסום' של NBC. אפשר כמובן לנהל דיונים משניים על דידקטיות היתר של סדרת דרמה כמו 'בוורלי הילס 90210', שמנתה בכל פרק את הסכנות האורבות לבני נוער – סמים, אלכוהול, סקס, בגידות והריונות; אפשר לראות בכך כמעט דמוניזציה של בני הנוער, שנראים בעיקר כמי שעסוקים מבוקר ועד ליל בניסיון לסכן את עצמם ואת סביבתם, ספוגי הורמונים בלתי נשלטים ובעלי נטייה למצבי רוח קיצוניים; אפשר לקטרג על הפער הגדול בין עלילת אופרת הסבון שאפיינה את היומיום הנערי על המסך ובין המציאות שבה סדר היום כולל בעיקר תנועות נוער וחוגים (לאו דווקא בבתי ספר לאמנויות כמו ב'תהילה' של שנות ה־80 וב'Glee' של השנים האחרונות) ותחילת גיבוש אג'נדה פוליטית וטעם תרבותי (מי יודע, אולי אפילו שונים מאלו של ההורים); אפשר לומר עוד הרבה דברים בגנות אותן סדרות, אבל לפחות הייתה זו הפעם הראשונה בטלוויזיה שבה הוצגו בני נוער כמו שצריך: הם התלבשו כמו נערים, דיברו כמו נערים וחשבו כמו נערים.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
–
- תיירות סדרתית // אם צופים מגיעים למקומות נפלאים // מאת רותה קופפר
- מין פריצת דרך // מיניות בסדרות טלוויזיה אז והיום // מאת רותה קופפר
- עם כל הכבוד: האוסקרים המופרכים ביותר בכל שנות הקולנוע | מאת פיני אסקל
