fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

עם כל הכבוד: האוסקרים המופרכים ביותר בכל שנות הקולנוע | מאת פיני אסקל

0

הם זכו בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ובשלל פרסי אוסקר נוספים, אבל בחלוף השנים צצים יותר ויותר סימני שאלה באשר להערכה שניתנה להם. רשימת עשרת האוסקרים היותר מופרכים מתפרשת על פני 70 שנות קולנוע, והיד עוד, כנראה, נטויה

 שלושה נושאים יכולים לגרום לאנשי האקדמיה האמריקאית לקולנוע לצאת משלוותם ולהיכנס לסשן ויכוחים אינסופי זה עם זה: היטלר, קווין בייקון וצייטגייסט. את שני הראשונים הצליחו לפתור עם השנים בעזרת חוק גודווין, שטוען כי ככל שיתארך הדיון כך יגבר הסיכוי להקביל דברים להיטלר או לנאצים, ובעזרת חוק בייקון, שמוכיח כי אפשר למצוא קשר לכל שחקן או שחקנית בהוליווד תוך שישה צעדים מקווין בייקון. אבל את הנושא הסורר השלישי, הגרוע מכולם, זה שמניע את הסכסוכים הכי גדולים, גורם לעלבונות הכי מרים ומספק את הלכלוכים הכי אכזריים – זקני האקדמיה מעולם לא הצליחו לאלף.

למעשה, הצייטגייסט עומד בלב השאלה הכי מהותית של כל יצירה קולנועית חשובה: האם היצירה אמורה לסמל את רוח התקופה או שמא תפקידה העיקרי הוא להציג רעיון שיכול להתקבל באותה צורה, פחות או יותר, בכל זמן, פחות או יותר, ובכל מקום, פחות או יותר, באמצעות מסר אוניברסלי מדבק ומאחד. במילים אחרות: האם אנחנו כאן כדי לרסס את הגרפיטי הכי נועז על קירות הכאן ועכשיו, או אולי חשוב יותר למרוח צבעי שמן על קנבס ולמסגר אותו במוזיאון הנצחי של הקיום האנושי. ובשתי מילים: מרתון או ספרינט.

בפרפראזה לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע: אוסקר הוא כמו קופסת שוקולד – אתה אף פעם לא יודע מה תקבל. אתה יכול להיות סרט פורץ דרך שישנה את הקולנוע מן הקצה אל הקצה – ולצאת בידיים ריקות; ואתה יכול להיות סרט בינוני שעסק בנושא נכון לשעתו – ולגרוף את כל הקופה. זה קורה כי אנשי האקדמיה קיבלו משימה בלתי אפשרית: לבחור פעם בשנה סרט אחד שהוא הכי טוב, הכי גדול, הכי שלם, הכי נכון, הכי הכי. הם צריכים להחליט מה חשוב יותר: סרט שנוגע בנקודה הכי בוערת של צו השעה או סרט שמטפל בסוגיה הרת גורל אך לאו דווקא אקטואלית. והם צריכים להחליט על נקודת המבט הנכונה, אם היא צריכה להיות עכשווית או רטרוספקטיבית. והם חייבים לאהוב שוקולד.

לא תמיד הבחירה הזאת עומדת במבחן הבדיעבד, וכך, סרטים שנראו בשעתם כיצירה הבולטת ביותר לאותה שנה, עשויים להיתפס במרחק השנים כבינוניים למדי.

מקרא

*על פי IMDB

 

פורסט גאמפ, 1994

פורסט גאמפ אהב שוקולד. אבל יותר משאהב שוקולד – הוא אהב לרוץ. בסוף, אחרי שרץ ברציפות שלוש שנים, חודשיים, שבועיים ו־16 שעות, שאלו אותו למה הוא רץ. בדיוק כמו האנשים החכמים מהאקדמיה, גם פורסט גאמפ, בחור בעל מנת משכל נמוכה במיוחד, לא ממש מצליח לומר למה. הם לא יודעים להסביר מה עדיף – מרתון או ספרינט; והוא לא יודע כלום, אף פעם. לאורך כל הסרט פורסט גאמפ הוא האיש שנמצא שם, ברגעים ההיסטוריים הכי חשובים, כמו צל כבד, כמו לירן חולצה אפורה, מעין תזכורת תמידית לנוכחות ולנפקדות האנושית. בלי הרבה מילים – פשוט כי הוא לא איש שיחה מבריק – פורסט גאמפ מתאמץ בכל זאת לספר משהו גם לנו וגם לחברי האקדמיה, אבל קשה להבין אותו. בפעם היחידה שבה הוא מצליח להסביר, זה קורה בטעות, כשחולצתו מתלכלכת בצורת סמיילי.

׳פורסט גאמפ׳

׳פורסט גאמפ׳

הסמיילי הזה הוא סימן נטול תוכן, אימוג'י שלא מחויב לכלום, כזה שיודע לסיים שרשור מילים בלתי נגמר בווטסאפ רק כדי לסיים, כזה שאי אפשר לפרש אותו בדרכים משונות. הוא לא מעורר רגש כמו אייקון לב ולא מעורר מחלוקת כמו אימוג'ים אחרים. הוא לא מייצג דור, אלא משמש אייקון על־זמני שמדבר באותה השפה גם לבייבי־בומרים וגם למילניאלים, גם לצופי הקולנוע וגם לחברי האקדמיה, גם להיטלר וגם לקווין בייקון, גם למרתוניסטים וגם לספרינטרים. הוא סתמי, הוא ריק, הוא בינוני, ממש כמו הסרט 'פורסט גאמפ'.

אמנם 'פורסט גאמפ' הכניס 677 מיליון דולר, שני באותה השנה רק ללהיט 'מלך האריות', אבל הוא סרט סמיילי. כדי להבין עד כמה מופרכת ומוגזמת זכייתו באוסקר לסרט הטוב ביותר כדאי להזכיר את מתחריו באותה הקטגוריה: 'חומות של תקווה' שנחשב לסרט האהוב ביותר בהיסטוריה (מדורג ראשון במדד הפופולריות של IMDb בדרך קבע); 'ספרות זולה', אחד מסרטי הקאלט המצוטטים ביותר אי פעם, שהעלה את קוונטין טרנטינו לדרגת אל; 'ארבע חתונות ולוויה אחת' השנון והמקסים שזכה בפרס הבאפט"א לסרט הטוב ביותר; וכמובן 'חידון האשליות' המצוין. אבל אנשי האקדמיה בחרו – ולא בפעם הראשונה או האחרונה בתולדות הטקס – בסרט שהיה הכי פחות ראוי לכך. כמו פורסט גאמפ, גם הם היו במקום הנכון ובזמן הנכון, עומדים חיוורים ברקע, אי שם מאחור, במקום שבו עוברי אורח מנופפים למצלמה אל הנעלם שמחכה להם בבית, עדים לגדולה היסטורית אך משפיעים כל כך מעט.

רוקי, 1976

אם הולכים עם תחושת הבטן, העשור הקולנועי האיכותי ביותר בהיסטוריה הוא הסבנטיז. באותו עשור, הקולנוע היה אמנותי במובן הטהור ביותר שלו, הוליווד התחילה להתרגל לסוף התקופה הנוקשה עם נטישתה הסופית של פרקטיקת קוד הייז והמעבר לשיטת דירוג סרטים חדשנית, הבמאים הביאו רעיונות פורצי דרך מבתי הספר לקולנוע ומאירופה, וההיסטוריה הקשוחה סיפקה חומרים מיליטנטיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ואנושיים למכביר. התחושה הזו מתחדדת אם מתייחסים לקולנוע כאל אמנות, אך מתקהה כאשר מתייחסים לקולנוע כאל בידור: בעוד שנות ה־70 האיכותיות מנצחות במבחן הביקורת, דווקא העשור החולף הוא זה שמנצח במבחן הקופה ובעיקר במבחן הקהל (ראו טבלה). אבל שקלול ממוצע ציוני המבקרים והצופים מעניק בכל זאת, בפוטו־פיניש, את תואר העשור המצטיין לשנות ה־70.

הסרטים המשובחים שיצאו באותו עשור לא נעלמו גם מעיניהם של אנשי האקדמיה, שהעניקו בתבונתם את פרס הסרט הטוב ביותר לשני פרקיו הראשונים של 'הסנדק', כמו גם לסרטים איכותיים כמו 'קן הקוקייה', 'פטון', 'צייד הצבאים' ועוד. למעט זעקת "געוולד" מתבקשת של פרנסיס פורד קופולה – שזכה באותן השנים לפרסים ולכבוד על פועלו כמפיק ('אמריקן גרפיטי'), תסריטאי ('פטון'), במאי ותסריטאי ('הסנדק'), או פשוט הכל ביחד ('הסנדק 2', 'השיחה'), אך נגזל על ידי האקדמיה שהעדיפה את 'קרמר נגד קרמר' על פני סרט המופת 'אפוקליפסה עכשיו' – אפשר לומר כי באופן גורף האוסקר עשה צדק באותו עשור. כלומר, חוץ מתקלה ענקית אחת.

׳רוקי׳

׳רוקי׳

1976 נחשבת בעיני רבים לאחת השנים הקולנועיות המשובחות ביותר בכל הזמנים. 'נהג מונית' של מרטין סקורסזה, 'כל אנשי הנשיא' של אלן ג'יי פקולה ו'רשת שידור' של סידני לומט – כל אחד מהסרטים האלה נגע ברוח הזמן בדרכו הייחודית והיה ראוי לזכות בפרס הגדול. שלושת הבמאים הגדולים התקשטו לטקס האוסקר ה־49 שנערך במארס 77' בלוס אנג'לס, ואז – גבירותיי ורבותיי, מהפך. סרט קטן במשקל נוצה – שצולם במשך 28 ימים בתקציב זעום של קצת יותר ממיליון דולר ונכתב בתוך שלושה ימים על ידי גבר בן 30 ממוצא איטלקי בשם סילבסטר סטאלון שהתעקש לשחק בתפקיד הראשי למרות היותו אנונימי – הפיל את כל יריביו בנוקאאוט. עם כל הכבוד למוחמד עלי שעקץ כמו דבורה, רוקי בלבואה הוא המתאגרף שאחראי לעקיצת העשור. סרט שהצליח לקלקל את חגיגות העשור המושלם של האוסקר, כמו כתם מיקרוסקופי מעצבן של קטשופ שמצליח להרוס אאוטפיט מהודר למרות שאף אחד לא רואה אותו חוץ ממך.

'רוקי', חביב הקהל, הפך לסרט הרווחי ביותר באותה השנה עם הכנסות של 225 מיליון דולר. גם המבקרים העניקו לו בדרך כלל ציונים לא רעים. אבל ההישג הסנסציוני ביותר שלו הוא ללא ספק כניסתו המפתיעה לתוך הלב הקר של אנשי האקדמיה שהעדיפו לשם שינוי את הסיפור האנושי, היומיומי והנוגע ללב על פני המסרים העמוקים של הסרטים הגדולים שישבו לצידו באותה קטגוריה ועסקו ברומו של עולם.

ארגו, 2012

יצירת קולנוע היא סך כל מערכות היחסים שמתנהלות בין כל אחד מנושאי התפקידים שעמלים על הסרט – במאים, תסריטאים, שחקנים, צלמים, תפאורנים, תאורנים ורבים אחרים – לבין הסרט עצמו. הקשר הסימביוטי ביותר, כפי שמשתקף בדפי הסטטיסטיקה של האוסקר, הוא זה שמתקיים בין הסרט לבמאי. 71% מהסרטים שגרפו את האוסקר לסרט הטוב ביותר זכו גם בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר.

הקורלציה בין הסרט לבמאי משמעותית יותר מזו שמתקיימת בין הסרט לתסריטאי (66% בלבד, למרות העובדה שמדובר בשתי קטגוריות שונות – תסריט מקורי ותסריט מעובד – שמגדילות משמעותית את הסיכוי של התסריטאי לזכות בפרס), בין הסרט לשחקן הראשי (28%) ובין הסרט לשחקנית הראשית (13%). המסקנה הראשונית: אם השחקן או השחקנית שמככבים בסרט שלכם זכו באוסקר, אתם יכולים להתחיל לחפש מונית הביתה כי הסיכוי לזכות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר מצטמק דרמטית באותו רגע; ובכל זאת, למרות הפיתוי, נניח לשחקנים ונחזור להתמקד בבמאים. הנה נתון נוסף שמחזק את התלות ההדדית בין הסרט והבמאי: רק חמישה סרטים לאורך 93 שנות קיומו של האוסקר זכו בפרס הסרט הטוב ביותר בזמן שהבמאים שלהם מודרים לחלוטין מקטגוריית הבמאי הטוב ביותר (כלומר אפילו לא היו מועמדים): 'כנפיים' (1927), 'גרנד הוטל' (1932), 'הנהג של מיס דייזי' (1989), 'ארגו' (2012) ו'הספר הירוק' (2018).

׳ארגו׳

׳ארגו׳

כדי להבין את התמונה המלאה, מומלץ לנטוש לרגע את האוסקר ולקפוץ לביקור קצר באירוע פחות נוצץ אבל לא פחות משמעותי לבמאים – טקס גילדת הבמאים של אמריקה. בכל הנוגע לקטגוריית הבמאי הטוב ביותר, מציגים שני הטקסים – האוסקר וגילדת הבמאים – סנכרון כמעט מיסטי: מתאם של 86% בין זהות הבמאים שזכו באוסקר לזהות הבמאים שנבחרו על ידי גילדת הבמאים. אגב, במאי שזוכה גם באוסקר וגם בגילדה מגדיל את הסיכוי של הסרט שלו לזכות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר באוסקר ב־14% לעומת סרט שבו הבמאי זוכה באוסקר ולא בגילדה.

כשיש התאמה כל כך גדולה בין שני טקסים שונים, קשה שלא לשים לב דווקא לאנומליה, לפגמים, כמו הסטטיסטיקה המוזרה של שלושת הבמאים שזכו בגילדה ולא רק שלא זכו בפסלון המוזהב אלא אפילו לא קיבלו מועמדות לאוסקר באותה השנה: סטיבן ספילברג ('הצבע ארגמן', 1985), רון הווארד ('אפולו 13', 1995) מיודענו בן אפלק ('ארגו', 2012), כן, שוב הוא. היחיד מבין השלושה שהסרט שלו זכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר הוא אפלק. הפערים האלה מעידים בעיקר על נתק בין סרט לבמאי; על היעדר חיבור מהותי עמוק בין יוצר ליצירה; על יצירה שנתפסת כפגומה – או לכל הפחות לא שלמה – בתודעת הצופים והמבקרים. הסימביוזה הטבעית בין סרט ובמאי, כפי שהיא משתקפת לעיל, אמורה להבהיר לאנשי האקדמיה באופן חד־משמעי: סרט לא יכול לזכות בפרס הסרט הטוב של השנה אם הבמאי שלו נפלט מרשימת חמשת הבמאים הטובים של השנה. כשהאקדמיה מחליטה לנתק בין הסרט לאיש המקצוע שנושא את התפקיד החשוב ביותר בתוך הסרט, היא כמו קובעת: זה סרט בלי במאי. זו בשום פנים ואופן לא יכולה להיות אמירה קולנועית חיובית.

כאמור, זה קרה רק חמש פעמים בהיסטוריה. אין טעם לחזור 90 שנה לאחור כדי לנתח את חידת שני הסרטים הראשונים, 'כנפיים' ו'גרנד הוטל', אבל כדאי לציין, לעומת זאת, את 'הנהג של מיס דייזי' ו'הספר הירוק' – שניתן לראות בהם שני סרטי מסע דומים, הפוכים או משלימים – המוזכרים לא אחת כזוכי אוסקר מוערכים יתר על המידה. וזה בדיוק השלב שבו מתבקש לשאול: אז למה אנחנו בוחרים להיטפל דווקא ל'ארגו'?

ובכן, התשובה פשוטה: בכל פעם שתזרקו אבן או עלבון – אתם תפגעו ב'ארגו'. ובפעם היחידה שבטעות תחטיאו – אתם כנראה תפגעו בבן אפלק. אפלק עבר את כל הטלטלות שמתאפשרות בהוליווד: הוא נתפס כתסריטאי בינוני למרות זכייתו באוסקר על 'סיפורו של וויל האנטינג', הוא כיכב בעיקר במדורי הרכילות בגלל קשריו הרומנטיים עם ג'ניפר לופז, הוא חטף בגלל פרשת ההטרדות המיניות של אחיו קייסי אפלק והוא נאלץ להתמודד עם שמועות חוזרות ונשנות על התמכרותו לפוקר. ואז, כשנופל בחלקו לביים סרט מתח חכם וממזרי שמפציץ בקופות ואפילו קורץ להוליווד בהציגו את הקולנוע ככלי נשק פטריוטי – הוא חוטף מקלחת צוננת. צריך לומר את האמת: הוליווד אף פעם לא באמת האמינה באפלק, ובהזדמנות הראשונה היא זרקה אותו מכל המדרגות והפכה אותו ואת 'ארגו' לשגרירים מפוקפקים של כל אותם ילדים חורגים לאלוהים, של כל אותם סרטים בלי במאים. 

שייקספיר מאוהב, 1998

 לא תמיד צריך להיעזר בסטטיסטיקות סבוכות ותזות מורכבות. לפעמים התשובות מתקבלות בדרך פשוטה יותר, אינסטינקטיבית, אמוציונלית. אוהבים או שונאים, זה כל הסיפור. ולפעמים גם וגם. 'שייקספיר מאוהב' הוא דוגמה טובה, לכאורה, לדיסוננס של יחסי אהבה־שנאה בין צופים לסרטים. אם הסרט הכניס 289 מיליון דולר זה אומר שהקהל אהב אותו, אז איך יכול להיות שהוא הסרט בעל הציון הכי נמוך בין הסרטים שזכו באוסקר, או במילים פחות מכובסות, "סרט האוסקר השנוא ביותר בהיסטוריה" (ראו טבלה).

האמת, כרגיל, נמצאת איפשהו באמצע. קחו למשל את שני סרטי הקיץ הגדולים ביותר שיצאו ממש באותה שנה (1998) – 'ארמגדון', שהכניס 553 מיליון דולר וקיבל מהצופים ציון 67, ו'גודזילה', שהכניס 379 מיליון דולר והסתפק בציון 54. שניהם הכניסו יותר מ'שייקספיר מאוהב' וקיבלו ציונים נמוכים ממנו. אהבה? שנאה? גם וגם? כן, לא, אולי. בסופו של דבר מדובר במספרים שלא בהכרח מתגבשים לכדי נוסחה מתמטית. דבר אחד ברור: הטבלה אף פעם לא משקרת ולכן, בלית ברירה, הסרט שקיבל את הציון הנמוך ביותר מבין כל 93 זוכי האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר – צריך לרדת ליגה.

הדברים מקבלים משנה תוקף כשנזכרים ב'להציל את טוראי ריאן', הסרט שהתמודד מולו והיה מועמד בכיר לזכות באותה השנה. אפשר לציין את המספרים הנאים שהעמיד סרטו של ספילברג – 481 מיליון דולר וציון ממוצע גבוה בקרב הצופים (86) – ואפשר להיזכר בסצנת הפתיחה המהפנטת, בהפקה המושקעת ובסיפור האישי מעורר הרגש שנתן זווית חדשה לסרטי מלחמת העולם השנייה והעמיד את הסרט ברמה אחת מעל הסרטים החיוורים שחלקו איתו קטגוריה.

׳שייקספיר מאוהב׳

׳שייקספיר מאוהב׳

שתי נקודות הקצה מחזקות עוד יותר את התהייה איך, לעזאזל, הצליח סרט חביב כמו 'שייקספיר מאוהב' לנצח אפוס מלחמתי אינדיווידואלי עוצמתי ומטלטל כמו 'להציל את טוראי ריאן'. התשובה נעוצה באחורי הקלעים של קמפיין יחסי הציבור הדורסני של חברת מירמקס בראשות המפיק הידוע לשמצה הארווי וויינסטין שהפעיל מכבש לחצים חסר תקדים, השחיר את 'להציל את טוראי ריאן' תוך שהוא מנצל עד תום את אצילותו של ספילברג שסירב להגיב, ולבסוף הזריק את 'שייקספיר מאוהב' הסכריני לוורידים של אנשי האקדמיה.

זוכי האוסקר הכי השנואים

התרסקות, 2004

הסיפור התנ"כי הידוע על עלילות דוד המלך, אביגיל ונבל הכרמלי מגיע לנקודת מפנה כאשר אביגיל, אשתו של נבל, מנסה למנוע שפיכות דמים מיותרת ואומרת לדוד: "אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ". קשה לבוא בטענות למי שנקרא בשם נורא כל כך – נבל – ושנגזר עליו מילדות לשאת את המטען השמי הכבד הזה. באותה מידה קשה להאשים את המבקרים שהשתמשו בשם הסרט – 'התרסקות' – על מנת להמחיש בציוריות את מחשבותיהם עליו.

׳התרסקות׳

׳התרסקות׳

הבחירה של האקדמיה ב'התרסקות' היא לא פחות ממעשה נבלה. זהו סרט סטריאוטיפי שחוטא בקלישאות לבנות כלפי נושא נפיץ כמו גזענות, עמוס בטקטיקות תסריטאיות וקולנועיות מיושנות ולוחץ בחוסר רגישות על בלוטות הרגש דרך התרחשויות שמאלציות שמקומן בספרייה הגנוזה של הולמארק. האשם הבלעדי בכך הוא הבמאי והתסריטאי פול האגיס, וזה מוזר, כי האגיס לא רק נחשב לאחד מאנשי המקצוע המבוקשים ביותר בהוליווד באותה תקופה, אלא אף אחראי להישג חסר תקדים: הוא היחיד בהיסטוריה שכתב את התסריט לשני סרטים שזכו בזה אחר זה באוסקר לסרט הטוב ביותר ('מיליון דולר בייבי' ו'התרסקות').

זכייתו של 'התרסקות' צורמת במיוחד כשרואים את מתחריו בקטגוריה – בראש ובראשונה 'הר ברוקבק', פיסה קולנועית יפהפייה ומעודנת שביים אנג לי, אבל גם 'לילה טוב ובהצלחה' החכם, 'קפוטה' העוצמתי, ואם נושמים עמוק אפילו 'מינכן' של ספילברג. כל אחד מהם היה ראוי יותר לזכייה מ'התרסקות'. אחרי ש'התרסקות' נשחט על ידי כמה מבקרים שהכתירו אותו כסרט הגרוע של השנה, החליט המבקר האגדי רוג'ר איברט לכתוב טור תגובה מיוחד תחת הכותרת: "כתב הגנה על הסרט הכי גרוע של השנה". וזה, פחות או יותר, כל הסיפור כולו.

רוקד עם זאבים, 1990

עד לפני עשור וחצי הייתה שגורה בפיהם של זקני הוליווד המימרה הבאה: במקום שיש בו סקורסזה – אין אוסקר. היו ימים בהוליווד שבהם נדמה היה כי הוטל כישוף עתיק יומין על הבמאי מרטין סקורסזה, וזה מה שמונע בעדו מלזכות בפסלון שמגיע לו כל כך. הריטואל היה קבוע: סקורסזה מביים סרט מושלם, מגיע לטקס בטוקסידו, מפסיד לסרט פחות טוב, מחזיר את הטוקסידו לארון, מפשיל שרוולים ומתחיל לעבוד על הסרט הבא. בסוף, חשב סקורסזה באמונה שלמה, זה יקרה. אבל חלפה שנה ועוד שנה וזה לא קרה.

׳רוקד עם זאבים׳

׳רוקד עם זאבים׳

מועמדויות דווקא היו בשפע. 'נהג מונית', שסידר לסקורסזה את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן אך לא הספיק אפילו למועמדות בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר, והפסיד כאמור את האוסקר ל'רוקי'. לטקס האוסקר הראשון שלו כמועמד לבמאי הטוב ביותר, הגיע סקורסזה כשהוא למוד אכזבות בעקבות שני הפסדים בבאפט"א כמה שנים קודם לכן על הסרטים 'אליס לא גרה כאן יותר' ו'נהג מונית'. ארבע שנים אחרי 'רוקי', היה זה סקורסזה שהגיע הפעם מצויד במתאגרף. הבמאי, ששקע בדיכאון ובקוקאין, השקיע את כל מרצו בסרט 'השור הזועם', שוב בכיכובו של רוברט דה נירו, מתוך הבנה שזה עשוי להיות סרטו האחרון, ויצא לו סרט ריאליסטי, קשוח, אלים ובעל שורשים שייקספיריים. כשנגמרה הקטטה, סקורסזה שוב הפסיד, הפעם ל'אנשים פשוטים', סרטו הראשון של רוברט רדפורד כבמאי.

במילניום הנוכחי נחל סקורסזה כישלונות צורבים למרות סרטים מצוינים כמו 'כנופיות ניו יורק', 'הטייס', 'הזאב מוול סטריט' ו'האירי'. הוא עבר דרך חתחתים שכללה הפסדים מול אנדרדוגים, כמו מיוזיקל בינוני, סרט אילם וסרט קוריאני, שלא אמורים להגיע לקרסוליו. אבל לפעמים הקארמה היא כלבה בעלת שיניים חדות במיוחד. העובדה שהוא זכה דווקא על 'השתולים' – סרט מעולה אך לבטח לא הטוב בסרטיו – מעידה בעיקר על החמלה של אנשי האקדמיה ולאו דווקא על בחירה נכונה ומדויקת. הפרס הזה שימח את סקורסזה אבל לא ניחם אותו. הוריו, צ'רלי וקתרין, שניהם שחקני קולנוע שהופיעו בסרטיו, מתו לפני שזכו לראות את הבן האהוב מניף את הפסלון המוזהב.

אבל כדי להבין באמת את עומק בדידותו של סקורסזה בצמרת המקופחים של האוסקר צריך לחזור להפסד העלוב מכולם. בשלהי שנות ה־80 סקורסזה כבר נחשב לגאון, אבל התשואות שקיבל בעקבות סרט המאפיה המבריק 'החבר'ה הטובים' כבר היו אמורות לספק לו זכייה ראשונה ודי ודאית באוסקר. בכל זאת, חלף לו עשור מאז תקלת האוסקר של 'השור הזועם' ולא היה רגע טוב יותר – מבחינתו ומבחינת האקדמיה – לקבל את הפיצוי ההולם על העוול. אבל בושה היא תחתית שאין לה סוף. קווין קוסטנר רקד עם זאבים בסרט ארוך מדי, משעמם מדי ובנאלי מדי, שמשקף יותר מכל אחד אחר את ההתעללות המתמשכת והשיטתית של האוסקר בסקורסזה.

מרכבות האש, 1981

הכבוד הכי גדול שאפשר לקבל באוסקר הוא סוויפ – סרט שזוכה בכל הקטגוריות שבהן הוא מועמד. מתוך 25 הסרטים ששמרו על 100% הצלחה בטקס, רק חמישה הצליחו להשיג סוויפ שכולל גם זכייה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. האחרון שעשה זאת הוא 'שר הטבעות: שיבת המלך' שמוביל את טבלת הזכיות בסוויפ עם 11 זכיות/מועמדויות. אחריו ברשימה בולטים 'ז'יז'י' (1958) ו'הקיסר האחרון' (1987) עם תשע זכיות/מועמדויות. סרט הראינוע 'כנפיים' (1927), הראשון שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, עומד על סוויפ צנוע של שתי זכיות/מועמדויות. אבל הסיפור המעניין ביותר ברשימה מגיע מכיוון הקומדיה 'זה קרה לילה אחד' (1934), בבימויו של פרנק קפרה, עם סוויפ של חמש זכיות/מועמדויות.

׳מרכבות האש׳

׳מרכבות האש׳

בעוד שלושת הסרטים שמשקיפים עליו מלמעלה השיגו סוויפ בזכות שליטה בקטגוריות שוליות יחסית, 'זה קרה לילה אחד' ניצח בחמש הקטגוריות הכי חשובות בטקס: סרט, בימוי, תסריט, שחקן ראשי ושחקנית ראשית. או כפי שהם מכונים בהוליווד: Big Five. בכל תולדות האוסקר יש רק עוד שני סרטים שזכו בכל חמשת הפרסים הגדולים: 'קן הקוקייה' (1975) ו'שתיקת הכבשים' (1991). 'קן הקוקייה' שכפל את ההישג הנדיר גם בגלובוס הזהב ובמשך כ־40 שנה עמד בבדידות בהיכל התהילה עד שהצטרף אליו 'לה לה לנד'.

כמו בכל מועדון אקסקלוסיבי, גם כאן יש צדדים אפלים, גם כאן יש מי שלא עובר סלקציה וגם כאן המראה משקפת את האמת בצורה יותר מעניינת. למרגלות שלושת הסרטים של מועדון חמשת הגדולים ישנם 40 סרטים שהקיצו מהחלום. ארבעה מהם פספסו רק בקטגוריה אחת שמנעה את כניסתם למועדון: קלארק גייבל, שזכה על תפקידו ב'זה קרה לילה אחד', לא הצליח לשחזר את ההישג ב'חלף עם הרוח'; השחקן וולטר פידג'ן לא זכה באוסקר על תפקידו ב'גברת מיניבר'; וודי אלן זכה כבמאי על 'אנני הול' אבל הפסיד לריצ'רד דרייפוס בקטגוריית השחקן הטוב ביותר; ואילו אנט בנינג ('אמריקן ביוטי') לא יכלה למשחק הפנומנלי של הילרי סוונק ב'בנים אינם בוכים'. לעומת זאת, יש חמישה סרטים שהתמודדו בחמש הקטגוריות הגדולות ויצאו מהטקס מושפלים; הבולט בהם הוא 'חלום אמריקאי' (2013), שהפסיד בכל עשר הקטגוריות שבהן התמודד, לרבות הביג־פייב.

והנה אנחנו מגיעים לשיאו של הצד האפל. פעמיים בהיסטוריה של האוסקר קיבלו שלושה סרטים שונים באותה השנה מועמדויות לכל חמש הקטגוריות הגדולות – בשנים 1967 ו־1981. שלושה סרטים שמסוגלים לתת פייט בכל אחת מחמש הקטגוריות החשובות היו בדרך כלל עדות חיה לעומק, לאיכות ולגיוון של היצירה באותה השנה, ליבו עוד יותר את יצר התחרותיות, עשו שירות מצוין מבחינה שיווקית לערב הכי חשוב של האקדמיה לקולנוע וגם שימשו דחיפה רצינית להפקות בשנה הבאה. אבל הייתה בעיה אחת קטנה שהעיבה על ההבטחה הגדולה: בשני המקרים, גם ב־1967 וגם ב־1981, הזוכה היה לא אחד משלושת הסרטים שהתדפקו על דלתות מועדון חמשת הגדולים אלא סרט אחר לגמרי.

ב־1967 התמודדו 'הבוגר', 'בוני וקלייד' ו'נחש מי בא לסעוד', שלושה סרטים מופלאים, בחמש הקטגוריות הגדולות, אך לבסוף נכנעו מול 'כחום הלילה'. זו תקלת אוסקר צורמנית, ללא ספק, אך היא מתגמדת לעומת מה שקרה 14 שנים לאחר מכן. 1981 הייתה שנה איכותית ומגוונת. וורן בייטי, שביים את 'אדומים', חלם לקבל את אישור האקדמיה כשחקן שהפך ליוצר לגיטימי בדיוק שנה אחרי זכייתו של רוברט רדפורד. 'האגם המוזהב' ו'אטלנטיק סיטי' קראו עליו תיגר. כל אחד מהסרטים האלה קיבל מועמדויות בחמש הקטגוריות הבכירות והאמין שהוא מסוגל ללכת עד הסוף. ואם זה לא מספיק, ברקע המתין הצמד סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס עם 'שודדי התיבה האבודה', הראשון בסדרת אינדיאנה ג'ונס, עם רוח גבית של מהפכת עידן הבלוקבאסטרים. מה רבה הייתה המבוכה כאשר בפרס הסרט הטוב ביותר זכה 'מרכבות האש', שהיה אמור להסתפק בשנה שכזאת בפרס על הפסקול של ונגליס.

* ההתייחסות היא לעשורים שבהם יש נתוני ביקורת ודירוג מלאים לכל הסרטים ב־ IMDb ** ציון מבקרים ציון צופים

נער החידות ממומביי, 2008

יצירות קולנועיות או טלוויזיוניות שנולדות בתרבות רחוקה ובשפה זרה ונוחתות בארה"ב, עשויות להקשות על הצופה האמריקאי בהבנת האינטונציה והסנטימנט ובניתוח מלאכת המשחק. האם סופיה הלין, שמגלמת את הבלשית סאגה נורן בסדרה 'הגשר', היא שחקנית טובה כל כך? האם ככה מתנהגים ומדברים דנים, או שוודים, או – איפה לעזאזל היא בכלל נולדה? ככל שהתרבות מזוהה פחות וככל שהשפה שוברת שיניים יותר, כך קשה יותר לאנשי האקדמיה להעריך נאמנות למקור, ניואנסים ייחודיים ויכולות משחק.

ב־60 השנים האחרונות ניתן למצוא רק חמישה סרטים שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר מבלי שקיבלו מועמדות בקטגוריות המשחק: 'הקיסר האחרון', 'לב אמיץ', 'שר הטבעות: שיבת המלך', 'נער החידות ממומביי' ו'פרזיטים'. לא שחקן ראשי, לא שחקנית ראשית, לא שחקן משנה, לא שחקנית משנה, כלום, אפילו לא ניצב. המכנה המשותף לכולם, בפשטות, הוא גזענות. אנשי האקדמיה לקו בעיוורון גזעי פעם אחר פעם, בהתאמה לסרטים שמצוינים לעיל, כלפי סינים, סקוטים, הוביטים, הודים וקוריאנים. אין פה כוונת זדון, כמובן, אלא חוסר יכולת מובנה ומושרש לעכל את השונה, בין אם אותו שוני נובע מפערי שפה, תרבות, חזות, גזע, מהעובדה שהוביטים – זהירות, ספוילר – הם לא בני אדם אמיתיים, או כי האקדמיה החליטה להחרים את השחקן פיטר או'טול (הייצוג המערבי בסרט 'הקיסר האחרון'), שמחזיק עד היום בשיא המועמדויות ללא זכייה.

׳נער החידות ממומביי׳

׳נער החידות ממומביי׳

החיווט ההוליוודי מאפשר לאקדמיה להעריך בדרך כלל רק שחקנים שנראים ומדברים בשפה שהיא מכירה. וכשהיא רואה את אותו שחקן כשהוא עובר שינוי – לפעמים בתוך הסרט ולפעמים בין סרטים שונים – היא מתמוגגת. כך, למשל, זכה ראסל קרואו באוסקר על תפקיד בינוני בסרט בינוני שהוא קצת מכל מה שהוליווד אוהבת: מבוסס על סיפור אמיתי, מותח, דרמטי, עוסק בגאונות וטירוף, מציג דמות של אמריקאי שעובר שינוי מצעיר חכם, יפה ונחוש לזקן חכם, נרפה ותלוש, ומבליט שחקן בתפקיד שהוא אנטיתזה לתפקיד הקודם שהוא גילם בתור לוחם שרירי ומדמם. הם יכולים להיות סרטים בינוניים להחריד כמו 'נפלאות התבונה' ו'גלדיאטור', הוא יכול להיות שחקן בינוני במקרה הטוב, אבל הוא לא סיני, סקוטי, הוביט, הודי או קוריאני, ולכן אפשר להעניק לו בכיף שני פסלוני אוסקר ברצף.

הצד ההפוך של אותו עיקרון הוא היכולת המוגבלת של הוליווד לבחון סרטים רחוקים בראיית עומק תרבותית. בזמן שהאמריקאים ראו ב'נער החידות ממומביי' סיפור הודי אותנטי וחמוד, הביקורות בהודו טענו למצג שווא תרבותי. ההמשך הישיר של אותו פער תרבותי מתבטא בין היתר בזלזול של האמריקאים בתעשייה הבוליוודית. הזלזול הזה מתבסס על זיכרון עמום מאיזה סרט שהם ראו פעם עם תלבושות ססגוניות, מבטא מצחיק, ילדים מטונפים, רחובות מזוהמים, אנשים שקרנים וגנבים וכל מיני איצ'יקידנות, מה שזה לא יהיה. ושיחק שם, נו, ההוא מהזה, החום והרזה, נו ההודי, לא ראסל קרואו.

הארטיסט, 2011

 התפקיד של האקדמיה הוא לא רק לחלק פרסים ולתת כבוד. יש לה הזדמנות לסמן טרנדים, להמליך ז'אנרים, לתקן עוולות. בפועל, היא רק תורמת לערימת החרא. זה קרה בשנות ה־70, כשהיא דילגה על האפשרות להראות לשלטון מה העם חושב על המלחמות המיותרות שלו וטאטאה מתחת לשטיח את 'נהג מונית' ו'אפוקליפסה עכשיו'. זה קרה בשנות ה־80, כשהיא ויתרה על ההזדמנות ליישר קו עם הקהל ושלחה את הוליווד לייצר יותר מדי 'מהיר ועצבני' המוניים על כל סרט בידור אינטליגנטי של סטיבן ספילברג או ג'ורג' לוקאס. זה קרה לז'אנר האימה, לגיבורי־העל ולקומדיות הרומנטיות. זה קרה, זה קורה וזה יקרה כל זמן שהאקדמיה תמשיך להיות קשישה, לבנה ושמרנית.

׳הארטיסט׳

׳הארטיסט׳

במקום להתייחס ביתר כבוד לסרטים כמו 'קארי', 'מלתעות', 'מלחמת הכוכבים', 'אי.טי', 'האביר האפל', 'לוגאן', 'הג'וקר' ו'פנתר שחור', שפרצו דרכים לפעמים ברמת הז'אנר, לפעמים בזירה החברתית ולפעמים גם וגם, האקדמיה הולכת שבי אחרי גימיקים, מתפתה להאמין למחוות ריקות שמזכירות לה את הילדות שלה עצמה. 'הארטיסט' הוא דוגמה לכל אותם גימיקים הוליוודיים שחוגגים את נעוריהם ומעליבים את זקנתם. כמו ברכת יומולדת אינפנטילית גנרית שנכתבה בחרוזים, הם מביעים געגוע מעושה לסנטימנט מרוחק במקום שבו הם אמורים לחדש, לרענן וליזום. מי שמעוניין לראות סרט אילם צריך לחפש במדף הקלאסיקות או לחזור אחורה בזמן. הקולנוע צריך לשאוף לצעוד קדימה.

מה יפית עמק נוי, 1941

 לא תמיד קל להסביר למי שאינו בקי ברזי תחרויות הספורט איך ייתכן ששחיין גרמני יכול להיות אלוף העולם בה בעת שהוא "רק" סגן אלוף גרמניה. הרי כל מי שעשה פעם קורס פסיכומטרי מכיר את חוק ההיגיון: גרמניה היא חלק מהעולם, אז אם הוא אלוף העולם הוא אמור להיות גם אלוף גרמניה. או לפי חוק ההיגיון ההפוך: אם אלוף גרמניה גבר על בן ארצו אלוף העולם, אז למעשה הוא עצמו הופך באותו רגע להיות הכי טוב בעולם, כלומר השחיין הכי טוב בעולם. מה, לא? ובכן, בפסיכומטרי אתם ראויים ל־800, אבל במציאות של החיים התשובה היא חד־משמעית – לא. כל תחרות מכתירה את האלוף שלה בנפרד. לדוגמה: ליברפול יכולה לזכות בליגת האלופות בשנה שבה היא מדורגת רביעית בליגה האנגלית. המיקום שלה בליגה האנגלית לא הופך את שלוש המדורגות מעליה לאלופות אירופה.

׳מה יפית עמק נוי׳

׳מה יפית עמק נוי׳

80 שנה עברו מאז תקלת האוסקר הראשונה בהיסטוריה – הזכייה של 'מה יפית עמק נוי' בפרס הסרט הטוב ביותר של השנה על חשבון 'האזרח קיין' (1941). זה מקרה קלאסי שבו אלוף גרמניה, כלומר הסרט הכי טוב של השנה ('מה יפית עמק נוי'), ניצח את אלוף העולם, כלומר את הסרט הכי טוב בהיסטוריה על פי רוב ('האזרח קיין'). הרי כל מי שעשה פעם קורס פסיכומטרי מכיר את חוק ההיגיון: 1941 היא חלק מכלל ההיסטוריה, אז אם הוא אלוף ההיסטוריה הוא אמור להיות גם אלוף 1941. או לפי חוק ההיגיון ההפוך: אם אלוף 1941 גבר על בן מחזורו אלוף ההיסטוריה, אז למעשה הוא עצמו הופך באותו רגע להיות הכי טוב בהיסטוריה, כלומר הסרט הכי טוב בהיסטוריה. מה, לא? ובכן, שוב, בפסיכומטרי אתם ראויים לציון המרבי, וגם במציאות של החיים מגיע לכם ציון לשבח, אבל במציאות של האוסקר התשובה היא חד־משמעית – לא. 'מה יפית עמק נוי' הוא סרט מצוין, אבל זכייתו על חשבון יצירת הקולנוע הגדולה ביותר בכל הזמנים היא עדות נוספת לפנקסנות, לאקראיות ולאכזריות הבלתי נסבלת של האוסקר. מ.ש.ל.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook