אחת השאלות שנשאלות לעיתים תכופות בחברה הישראלית־יהודית היא: מה אתה יותר, ישראלי או יהודי? אחת התשובות המעניינות ששמעתי לשאלה הייתה מנערה כבת 16, שהרהרה בה ארוכות ואז ענתה – אני יותר יהודייה, כי רק בישראל אני ישראלית, ויהודייה אני יכולה להיות בכל מקום בעולם. ברוב המקרים, סביר כי התשובה תעבור דרך הפריזמה של חילוניות מול מסורתיות ודתיות. על פי סקרים שונים, בשני העשורים האחרונים רוב הציבור היהודי משיב קודם כל: יהודי. זה נובע, כמובן, מהשיוך החברתי, של רוב דתי או מסורתי במידה כזו או אחרת, ובהתאם, אם כבר, גם רוב ימני.

בחברה הערבית־ישראלית התהליך הפוך. אם היית שואל ערבי ישראלי מה הוא יותר, ישראלי או פלסטיני, מוסלמי או ישראלי, תשובתו הייתה די ברורה – אני פלסטיני; ודתי – מוסלמי. ואולי יוסיפו, ואני אזרח ישראלי. הזהות הפלסטינית הייתה אבן בוחן שדרכה הסתכלו אזרחיה הערבים של ישראל על המציאות ועל יחסיהם עם החברה הישראלית. זה נבע בעיקרו מהתחושה שהם לא אזרחים שווי זכויות (מה שנכון); מכך שהחברה היהודית־ישראלית לא מוכנה, בפועל, לשלבם בתוכה ולהתייחס אליהם כשווים בין שווים; וגם מן העובדה שהסוגיה הפלסטינית הפכה, מאז האינתיפאדה הראשונה, לנושא מהותי שהכריח את ערביי ישראל, בהיעדר נרטיב ישראלי מכיל, לתפוס צד.

שני דברים קרו במקביל ושינו את הפרדיגמה הזאת. האחד, הנושא הפלסטיני נדחק לקרן זווית ולא נמצא כמעט בשיח. התקבעה תחושה שהיתכנות מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל נעלמה או לכל הפחות נדחתה למועד רחוק, בלתי ידוע.

הנושא השני – שנת הקורונה. במהלך השנה הזאת נחשף הציבור בישראל לא לרוקחת הערבייה מ'ארץ נהדרת', אלא לרופאים ולאחיות, לכוח עזר, לבכירי ומנהלי בתי חולים מהמגזר הערבי, שטיפלו בחולים הקשים במסירות. התברר לישראלים רבים שהם שואפים למצוינות בדיוק כמונו; שהם מבצעים את העבודה המורכבת הזו באופן מצוין, לא פחות מאיתנו; שהם דוברי השפה העברית בדיוק כמונו; שהם שואפים להשתלב במדינה, לא כשואבי מים וחוטבי עצים, אלא כחלק מעמוד השדרה של כל חברה – דרך רכישת השכלה גבוהה והתקדמות במעמד הסוציו־אקונומי.

בשנים האחרונות ניכר היה, גם במספרים מוחלטים בפקולטות השונות, שיותר ויותר צעירים וצעירות ערבים רוכשים השכלה. הם פיתחו מנגנוני הישרדות בתוך החברה הישראלית, בדומה למנגנונים שפיתחו היהודים בגולה. מה שמוביל לכך שבסופו של יום לא תהיה ברירה, אלא לקבל אותם בשלל תפקידים בכירים, כחלק אינטגרלי ממערכות המדינה השונות.

אל תוך המצב המורכב והמשתנה הזה נכנסה גם הפוליטיקה. ברגל גסה מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאיתר וזיהה את הרצון להשתלבות, וניסה ומנסה לנצל את המצב להישרדותו הפוליטית. ובדרך אינסטרומנטלית גם היא, על ידי ד"ר מנסור עבאס. יו"ר רע"ם זיהה את הרצון להשתלבות, להגיע לעמדות השפעה, להוביל את השינוי בחברה שמשוועת לסיוע של המדינה, ולא רק בהיבט של האלימות הגואה בחברה שממנה הוא מגיע.

לא בכדי, בנאומו המדובר בשעת צפיית שיא בטלוויזיה, לא הזכיר את הנושא הפלסטיני וגם לא את הדעות החשוכות של מפלגתו בנושא להט"בים, למשל. הוא התמקד במשותף, כשאמר שכביש שעליו נוסעים כולם לא מבדיל או מרגיש אם נוסע עליו יהודי או מוסלמי. רוצה לומר, כבני אדם כולנו דומים, אז בואו נשנה ביחד את המציאות. ולכן הגדיר את עצמו – ערבי, מוסלמי ואזרח מדינת ישראל. הסדר הזה דומה מאוד לסדר שבו יציג את עצמו היום היהודי שגר בישראל. אני יהודי, ישראלי, אזרח המדינה. כששני הצירים הללו ירוצו במקביל זה לצד זה, תיווצר פה חברה טובה יותר לכל אזרחיה, מבלי שאף אחד מהם יוותר או יאבד את מרכיביו הייחודיים.

זיכרונות מהדר בית"רי

ב־17 במאי 1977 חל המהפך הראשון. מנחם בגין, לאחר שנות דור באופוזיציה, הצליח להביס את המפא"יניקים ולהיבחר לראש ממשלה. בנאום העברת השלטון מרבין לבגין, איחל לו רבין הצלחה בכל דבר, שכן "הצלחת הממשלה היא הצלחת העם והמדינה". בגין לחץ את ידו בחום, הודה לו על העברה חלקה ונאה של השלטון, "הנותן ביטוי לתחושת הדמוקרטיה של עמנו". ואז הוסיף, שהוא מבקש לומר לאומה כולה שלמר יצחק רבין יש זכויות היסטוריות בתולדות עם ישראל מהיותו לוחם בשורות הפלמ"ח, עבור בהיותו מפקד בצה"ל וכרמטכ"ל מלחמת ששת הימים, ו"עם ישראל", כך בגין בדבריו, "איננו כפוי טובה" אלא פשוט אמר את דברו בדרך דמוקרטית, הכריע ובחר ממשלה חדשה.

כמה רחוק זה מהביטוי של שרה בכירה בישראל, שאמרה שמי שלא בוחר בליכוד הוא מיזנתרופ. וכשנשאלה על ידי המראיין אם היא מתכוונת שהוא כפוי טובה, השיבה בחיוב.

כמה זה רחוק מדברי הגיחוך של ראש הממשלה, שקרא לשרה בכירה לשעבר שבחרה לחצות את הקווים למפלגתו של גדעון סער – פקה פקה, שאשא שאשא. אותו ראש ממשלה שלחש על אוזנו של מקובל ישיש שבשמאל שכחו מה זה להיות יהודים. שאמר על יו"ר כחול לבן, רמטכ"ל לשעבר, שהוא פשט את הרגל, ושאם הוא לא מסוגל לנהל חברה (הממד החמישי), איך יוכל לנהל מדינה. ואיך ישמור על המדינה אם לא הצליח לשמור על הטלפון שלו, לאחר שמסביבתו הודלף שהטלפון של גנץ נפרץ על ידי האיראנים. מי שבתעמולת הבחירות שלו הציג את בני גנץ אפילו כאדם שדעתו השתבשה עליו.

אולי ראוי שנתניהו ושרי ממשלתו, שגם השתלחו בנשיא המדינה רובי ריבלין בטענה שהוא מתערב בפוליטיקה ושיסתפק בתחיבת אפו לממחטה, יצפו באותו נאום העברת השלטון מרבין לבגין. היה שם הכל. ממלכתיות, כבוד, הדר. שלושה דברים שכה היו חשובים לבגין וכה חסרים אצל מי שמתיימרים להיות יורשיו.

הלקח של תאצ'ר

לאחר שנבחרה ב־1987 ראש ממשלת בריטניה המיתולוגית מרגרט תאצ'ר לכהונה שלישית, החלה הפופולריות שלה לדעוך. המדיניות הכלכלית של אשת הברזל, שאמנם הצילה את כלכלת בריטניה, נתפסה כלא אנושית. היא עצמה נתפסה כלא אכפתית, וכמי שדואגת לדימוי העצמי שלה מבלי להתייחס לבכירי מפלגתה ולדעותיהם בנושאים שונים, ובכלל זאת ליחסי בריטניה מול האיחוד האירופי.

בכירי מפלגתה הגיעו למסקנה שהמשך כהונתה מסכן את המשך שלטונה של המפלגה השמרנית. נאמנה הגדול ביותר וסגנה, ג'פרי האו, התפטר, לאחר שלא הסכימה לדון בנושא איחוד המטבעות באירופה. סמוך לכך התקיימו פריימריז לראשות המפלגה השמרנית. תאצ'ר הייתה מופתעת, כשמולה התייצב מי שנחשב לנער הפוסטר של השמרנים, מייקל הזלטיין. בניגוד לכל ההערכות, ומאחר שהייתה חייבת לקבל 60% מן הקולות, הוא הצליח לגרור אותה לסיבוב שני.

היא הייתה מופתעת פי כמה, כאשר שלושה שבועות לאחר מכן, ולפני הסיבוב השני, נכנסו ללשכתה כל בכירי המפלגה והביעו בה חוסר אמון. אמרו לה שאינה יכולה עוד לשמש כראש ממשלה. למחרת הודיעה תאצ'ר על סיום תפקידה ועזבה את המעון הרשמי בדאונינג 10, בתום קרוב ל־12 שנות כהונה רצופות. היא עוד הספיקה להפעיל את כל כובד משקלה כדי שג'ון מייג'ור, שר אוצר אפור, ייבחר לראשות הממשלה ולא מי מאלה ש"בגדו" בה. הוא כיהן כחמש שנים, שנים שייצבו והרגיעו את הממלכה. אפור, אבל יציב.

כעת, עצמו עיניים ותארו לעצמכם תרחיש דומה בישראל. בתום 12 שנות כהונה רצופות, ייכנסו בכירי הליכוד לנתניהו ויגידו לו – תודה, אנחנו ממשיכים מכאן. ההתנהלות שלך, הבוז ליריביך, המשפט שמתנהל נגדך, העובדה שהפכת אותנו לניצבים בסרט חייך, אינם מאפשרים שנמשיך לתמוך בך. אפשר להתעורר. זה לא יקרה.

–

• האם נגמר לנתניהו הקסם? // הטור של נחמה דואק
• על פיצולים וחיבורים // הטור של נילי רייכמן
• הוד קשיחותה // על מרגרט תאצ'ר ב'הכתר' // מאת גדי להב