ייתכן שהרגע שבו סימן ראש הממשלה את פרופ' אבי שמחון כמי שירצה לראות לצידו כיועץ הכלכלי הראשי, התחיל בעיתון שנתניהו שונא במיוחד – 'דה מרקר'. ב־2015 פרסם שמחון מאמר תחת הכותרת "נתניהו – הרפורמטור הגדול ביותר שהיה לישראל". כבר בפסקה הפותחת קילס כך: "לא היה שר אוצר או ראש ממשלה בישראל… ששינה את פני כלכלת המדינה כפי שעשה נתניהו… (או) שפגע באילי ההון כמו נתניהו". בבלפור קראו, והתרצו.
עשרה חודשים עברו, ונתניהו חיפש מחליף לפרופ' יוג'ין קנדל, שפרש מתפקידו כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה. השאיפה הייתה להכניס לנעליו פרסונה משמעותית, אבל כל הכלכלנים שאליהם הועברה פנייה סירבו בנימוס. חלקם לא הסכימו עם משנתו של נתניהו, אחרים חששו מהעבודה המשותפת איתו. בשלב מסוים גם שמו של פרופ' שמחון עלה. הוא קיבל את ההצעה בזרועות פתוחות. הוא לא היה זר בסביבה. שמחון היה יועצו הכלכלי של יובל שטייניץ כשר אוצר, ואף התמודד בעצמו על מקום ברשימת הליכוד לכנסת.
מאז, כשיועצים ובכירים מכל האגפים פורשים או מופרשים בהמוניהם, הפך שמחון לאחד היחידים שנשארו לאורך זמן קרובים לנתניהו. משבר הקורונה הציב אותו בלב מערך קבלת ההחלטות, כשהפך ליועץ משמעותי לא פחות (ולעיתים יותר) מנגיד בנק ישראל. הצעתו לתת מענק לכל אזרח, שאומצה בהתלהבות על ידי נתניהו, כלל לא הוצגה לנגיד לפני שהוכרזה.
הביקורת כלפיו נובעת בדיוק מהמקום שממנו נולד מינויו: כלכלנים בכירים אינם מעריכים אותו ורואים בו כמי שהסכים לקחת את ה"שאריות" שהם סירבו להן. אבל הם, כידוע, יכולים רק לבקר – בזמן ששמחון צובר עוד כוח והשפעה.
–
