בנימין נתניהו, יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ושרי הממשלה מזהירים את בית המשפט העליון כי פסילת חוק יסוד תהווה הפרה של "נורמות", ונמנעים באופן שיטתי מהבטחה קונקרטית שיכבדו החלטה כזו. משבר חוקתי בפתח.
רוב האזרחים אינם מומחים בשיטה המוזרה של חוקי היסוד בישראל ואם מקשיבים לפוליטיקאים האלה, שמדברים בכובד ראש ובביטחון עצמי, אפשר להתפתות להאמין שחוקי יסוד קדושים איכשהו ושביטולם יהיה חוצפה יוצאת דופן מצד בג"ץ – עוד מקרה שבו בית המשפט "נוטל לידיו סמכויות".
בימים אלה, כאשר בית המשפט העליון עומד לשקול את העתירות נגד מה שמכונה "חוק הסבירות", חשוב שנבין איך עובדת השיטה בישראל, וכיצד משתווה המצב כאן למה שקורה במדינות דמוקרטיות אחרות.
בישראל, כידוע, חוקי היסוד מהווים מעין תחליף לחוקה בהיעדר יכולת להסכים עליה. יש להם מעמד מיוחד והם אמורים להגביל את המחוקק בערך כמו שחוקה היתה עושה, אבל זה עדיין מצב מסוכן. חוקות הן הדרך הטובה ביותר להבטיח את זכויות האזרחים ולוודא שרוב פרלמנטרי אקראי לא יתעלל בהם באמצעות חוקים מטורפים.
מדוע הקונגרס האמריקני לא יכול להעביר חוק המכריז שלא חוקי להעסיק ג'ינג'ים? בגלל החוקה. תיקון החוקה בארה"ב הוא עניין רציני ביותר, והרף כמעט בלתי אפשרי:
כדי להכניס שינוי בחוקה צריך רוב של שני שלישים בסנאט ובבית הנבחרים, ולאחר מכן נדרש אשרור של השינוי בבתי המחוקקים של לפחות שלושה רבעים מ- 50 המדינות.
אפשר גם לכנס ועדה מיוחדת לתיקון החוקה, בעקבות דרישה של לפחות שני שליש מהמדינות. גם במקרה הזה – נדרש בהמשך אשרור במדינות עצמן. זו אחת הסיבות, למשל, שבגללה מאמץ בן עשרות שנים להכריז על נשים כשוות זכויות – לא צלח.
במדינות אחרות שינוי החוקה מסובך קצת פחות, אבל עדיין דורש רוב מיוחד. כך מוודאים ששינויים כאלה באמת משקפים הסכמה רחבה, וישנה לגיטימציה למגבלות שהם מטילים. הרוב המיוחד גם מעניק לחוקים האלה יציבות ומעמד מיוחד אמיתי, המגובה לא רק במילים אלא גם בנהלים מעשיים:
בחוקה הגרמנית אפשר לבצע תיקונים רק באישור רוב של שני שלישים בבונדסטאג (הפרלמנט הפדרלי) ובבונדסרט (המועצה הפדרלית, המייצגת את המחוזות);
יפן דורשת רוב של שני שלישים בשני בתי הפרלמנט; בקנדה, מי שרוצה לבצע שינוי בחוקה יצטרך להתגבר על רשימת סעיפים מורכבת.
אבל ישראל היא לא הדמוקרטיה היחידה שאין בה חוקה. יחד איתה נמצאת באותה הקבוצה דווקא בריטניה, שיש הרואים בה את ערש הדמוקרטיה המודרנית.
למרות המסורת הדמוקרטית הארוכה שלה, גם לבריטניה אין חוקה כתובה המרוכזת במסמך אחד. אלא שיש הבדל אחד גדול בין המדינות: הנורמות בבריטניה מושרשות עמוק כל כך, עד שיש דברים שפשוט לא יעלה על הדעת לעשות אותם, כמו לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי ללא הסכמה רחבה.
עוד מדינה שאין לה חוקה פורמלית הי ניו זילנד, מדינה שנהנית מלכידות חברתית גבוהה ויש בה כבוד להגינות וללגיטימיות ציבורית, באופן שמייתר מגבלות על חקיקה.
בישראל, שלצערנו איננה מדינה כזו, אפשר להעביר חוקי יסוד ברוב פרלמנטרי רגיל, וברוב המקרים אפשר גם לתקן אותם באותה צורה. זה יכול אפילו להיות רוב של 1-0, כאשר הקול היחיד הוא של איתמר בן-גביר או צבי סוכות. הדבר היחיד שהופך חוק ל"חוק יסוד" – הוא שהוכרז ככזה.
ואכן, החוק הנדון, המבטל את עילת הסבירות, התקבל ברוב רגיל. החוקים הנוראיים האחרים שהקואליציה מתכננת, כמו לאפשר לכנסת לאסור על מפלגות אופוזיציה להתמודד בבחירות ללא ביקורת שיפוטית, או כמו פסקת ההתגברות – יעברו כולם גם הם, אם חלילה יעברו, ברוב רגיל. גם הם עשויים להיות חוקי יסוד, או שינויים לחוקי יסוד.
כך נוצר אבסורד: מצד אחד, תהליך החקיקה אינו מקנה כבוד רב לחוקי יסוד; מצד שני- נתניהו ואוחנה דורשים את הכבוד הזה, כאילו מדובר בחוק שנחקק בצורה שונה ומיוחדת, ומדברים על "הנורמה של כיבוד חוקי יסוד". ובכן, השיטה בישראל לא מונעת במפורש מבג"ץ לפסול חוקי יסוד. ומה לגבי "נורמות"? דיבורים כאלה די משעשעים מצד האיש שהתעקש לכהן כראש ממשלה בזמן שהוא עומד למשפט בגין שוחד. החוק איפשר גם את זה, אבל זה בהחלט לא היה "הנורמה".
נראה שהממשלה מעוניינת מאוד ברפורמה משפטית, ולא נעים לשלול ממנה לחלוטין את ההזדמנות. רוצים רפורמה משפטית? בבקשה: תתקנו את השיטה האווילית של חוקי היסוד, כך שכדי לחוקק אותם יידרש רוב גדול שמשקף הסכמה יוצאת דופן, המתאימה לעוצמה המוענקת לחוקים כאלה.
כך נוכל גם לקבל רפורמה משפטית וגם לתקן את הליך החקיקה, מבלי להפוך את ישראל לרוסיה.
דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון. לשעבר יו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל
