ב־17 ביוני 1996, חודש בדיוק לאחר שהדהים את המדינה ונבחר לראשונה לראשות הממשלה, נערך בנימין נתניהו לסיים את הרכבת ממשלתו החדשה ולקבל את אמון הכנסת. בבוקר אותו היום הוא נדהם לשמוע ברדיו מסיבת עיתונאים קצרה של שר החוץ המיועד שלו, דוד לוי. לוי הכריז שאם נתניהו לא יצרף לממשלתו את אריאל שרון, הוא יישאר בחוץ. במלאכת תפירה גסה מיהר נתניהו לארגן לשרון תיק חדש – משרד התשתיות הלאומיות – ונכנע למעשה לאולטימטום של לוי. בליכוד של היום, תסריט כזה אינו יכול לקרות. לא רק בשל היעדר הקולגיאליות של הליכודניקים זה לזה, בעידן שבו שר לשר זאב, אלא מכיוון שאיש מהם לא מחזיק בעוצמה הפוליטית שהייתה אז ללוי או לשרון.
המותג 'ליכוד' עבר שחיקה מתמדת ומכוונת ב־12 השנים האחרונות. את הקמפיינים מאז 2009 מנהל נתניהו לבדו. הוא היחיד שעומד במרכז התעמולה, בעוד שבמקביל מותג המפלגה הלך והתעמעם. אם מצרפים לכך את כל המהלכים הפוליטיים שעשה נתניהו ב־12 השנים האלה כדי להעצים את שליטתו, הוא הפך את הליכוד למפלגה של איש אחד. העובדה שהוא גם דואג להופיע כל יום באירוע פומבי שמסוקר בכלי התקשורת, יחד עם פעילותו הבולטת ברשתות החברתיות, גרמה למותג 'בנימין נתניהו' להפוך לחזק ועוצמתי יותר מזה של הליכוד. פעם נחשב המותג המפלגתי לדבר הפוליטי הכי חזק בסביבה. הוא אמנם עוד לא מת, אבל יחי המלך החדש.
אידיאולוגיה? על פי הצורך
היו בליכוד שרים אידיאולוגים, כאלה שהאמינו בדרך, לא במנהיג. גדעון סער, ציפי חוטובלי, בני בגין, זאב אלקין וגלעד ארדן, כל אלו כיהנו בתקופות שונות בממשלות נתניהו מאז 2009. די באזכור קצר של שמותיהם כדי להבין שתקופת האידיאולוגיה במפלגת השלטון פסה מן העולם. ועתה המחויבות היא לאיש, ולא לדרך.
יו"ר הכנסת יריב לוין, שנחשב בעיני רבים לאידיאולוג, הבין לאן הרוח נושבת, ועבר בשנים האחרונות טיפולי המרה פוליטיים. היום כל כולו מושקע בפרויקט ששמו נתניהו. המהפך שעבר לוין איפשר לו להישאר בעמדת מפתח, בניגוד לאחרים. אבל כבר מזמן אין בליכוד ויכוחים אידיאולוגיים. המוסדות הפוליטיים מתו. אין מצע שמתעדכן, וממילא לא חשוב מה כתוב בו. נתניהו יכול להחליט לבד על סיפוח שטחי יהודה ושומרון, ובאותה מהירות על ביטול הסיפוח. לבד יחליט אם להעביר כסף לחמאס ולשמר את שלטונו בעזה. הליכוד כיום הוא מפלגה של איש אחד. איש אינו פוצה פה. כל מי שניסה, מצא עצמו בחוץ.
הליכוד הנהיג בחירות במרכז המפלגה, כשהמערך עדיין התבוסס בוועדה המסדרת. אחר כך פתחו שתי המפלגות את שורותיהן עוד יותר, והחלו לקיים פריימריז לרשימה לכנסת וליו"ר התנועה. אלה היו ימים שבהם למקום ברשימה נודעה השפעה. התחרות הייתה כוחנית, יצרית. צמרת הרשימה, העשירייה הראשונה, נחשבה תמיד כמועמדת להיכלל בממשלה. לא עוד. אמיר אוחנה הגיע לכנסת ב־2015, לאחר שנבחר כנציג מחוז תל אביב ושובץ במקום ה־32 ברשימה. בסבבי הבחירות של 2019–2020 שובץ רק בקצה העשירייה השנייה ובתחילת השלישית. נאמנותו המוחלטת לנתניהו הקפיצה אותו מעל כולם, מעל כל מי שראו עצמם מועמדים לשדרוג. הוא חלף מעליהם בטיסה לתפקיד היוקרתי של שר המשפטים, ולאחר מכן לביטחון הפנים. נתניהו אותת למפלגתו שהפריימריז מתו ואין להם חשיבות מכרעת. אחרי בחירות אפריל 2019 כבר לא נערכו יותר פריימריז, והרכב הרשימה הונצח וקוּבע. נתניהו פועל עכשיו לפי הכלל הפשוט: "מה שווים הפריימריז, אם אנחנו לא שולטים בהם?".
משל אחר לעומת אוחנה הוא של שר האוצר ישראל כ"ץ. הוא בנה את כוחו הפוליטי בשקדנות ובהתמדה משנות ה־80, עת כיהן כעוזרו של שר המסחר והתעשייה דאז, אריאל שרון. הוא נחשב לשר חרוץ ופעלתן בעשר שנותיו כשר תחבורה. עד שהגיע למשרד האוצר. שם גילה שמכהן מעליו "שר אוצר־על" בדמות נתניהו. כ"ץ, שאימץ בדרכו הפוליטית את האסטרטגיה של מורו שרון, סבר לתומו שאם יישאר על הגלגל תוך שמירת כוח מנגנוני חשוב בתוך המפלגה, יזכה לעמוד בראשות הליכוד, ובהמשך בראשות הממשלה. אבל הוא גילה שאין יותר תעודת ביטוח ששמה "כוח מפלגתי". נתניהו שאב הכל. שר האוצר גם הבין, באיחור, שאין יותר מנגנוני מפלגת הליכוד. גם הם רוקנו מכל תוכן.
מפלגת אווירה
כמעט מבלי לשים לב הופכת מפלגת השלטון למפלגת אווירה. כזו שבנויה על איש אחד. כמו קדימה בשעתו (סביב שרון) או כחול לבן (סביב גנץ). אין בה מחנות, אין בה בריתות, אין כיפופי ידיים, אבל גם אין בה דם חדש. מי שמקים מחנה (סער, כחלון), סופו שמוצא את עצמו בחוץ. בליכוד יש מקום רק למי שנשבע אמונים למנהיג. אין לשרים זכות קיום פוליטי עצמאי, והיא נגזרת רק מהאופן שבו רואה אותם ראש הממשלה. ברצותו ירומם, ברצותו יבטל. כך מצא את עצמו ח"כ ניר ברקת, שכיהן עשור בתפקיד הבכיר של ראש עיריית ירושלים ונבחר לצמרת רשימת הליכוד, בירכתי המערכת הפוליטית. ברקת הוא ח"כ מן המניין, לא מאוד חשוב או משפיע. מי שראה עצמו מועמד לראשות הממשלה, ושוּוק בקמפיין כשר האוצר המיועד, נשאר מאחור. מבחינת נתניהו, ברקת עשה את שלו וברקת יכול ללכת.
למה הדבר דומה? לחברי הקבינט של הנשיא האמריקאי, שרי הממשל בארה"ב. הם חייבים את מינויָם ואת עצם קיומם לאדם אחד – לנשיא. זה בדיוק המודל של שרי הליכוד תחת נתניהו כיום. הכוח הוא בידי מי שמציית למנהיג. ומי שלא – יישאר מחוץ למעגל ההשפעה, או ינדוד למפלגה אחרת. נתניהו הוא עץ שאינו מצמיח לידו שתילים חדשים. מותר להזכיר בהקשר זה שגם פרס ורבין לא בדיוק גידלו את הדור הבא במפלגתם, אבל המפלגה לא התרוקנה בתקופתם כמו הליכוד כיום.
אם פעם דיברו בליכוד על היום שבו נתניהו יסיים, הרי שתרחיש כזה אינו חלק מהחישובים הפוליטיים של אלה שנותרו במפלגה. כמו קבוצת כדורסל שבה משחק שחקן וירטואוז אחד המוקף שחקני נבחרת נוער. לשחקן המרכזי אין עניין במאמן או בהנהלה, והוא נישא אך ורק על כתפי האוהדים, בוחריו. ברגע שהשחקן הזה יעזוב, עלולה קבוצתו להתרסק. זו גם הבעיה של מפלגות האווירה שקמו בישראל בעבר. הן נעלמו כשיושב הראש נעלם, או כשתדמיתו התרסקה (אולמרט). הליכוד שאחרי נתניהו צפוי למלחמת הכל בכל, כשכולם יתחרו על הירושה.
ולמרות כל האמור לעיל, אם יצליח נתניהו בבחירות הקרובות להגיע לחוף 61 המנדטים המיוחלים, עשויה להיות זאת שעתם החזקה של שרי הליכוד, אם יעזו. לאחר בחירות 2015 הרכיב נתניהו ממשלה בת 61, וגילה שהשר המיועד סילבן שלום מאיים שלא לתמוך בממשלה. שלום חילץ אז מנתניהו שני תיקים ואת תואר המשנה לראש הממשלה. זה קרה חמש דקות לפני שהממשלה הוצגה בפני הכנסת. גם נפתלי בנט ידע לסחוט את תיקי החינוך והמשפטים למפלגתו באותן בחירות, כשנתניהו היה לחוץ. הצייתנים הכנועים עשויים להיות גם סחטנים ברגע הנכון, אם למי מהם יהיה האומץ. במהלך השנים דואג נתניהו, כמובן, לעקר את התכונה הזו משריו.
–
- הים אותו ים, והקמפיין אותו קמפיין // הטור של ירון דקל
- שונאים, סיפור אהבה // מסע בתוך הליכוד // מאת שרה ליבוביץ־דר
- ביבילנד // מסע לאורכו ולרוחבו של הליכוד לקראת הפריימריז והבחירות הכלליות
