fbpx

העולם מצחיק, אז בוחרים – ההיסטוריה של שיגור בדרני ישראל אל שדה הקרב הפוליטי | מאת יונתן גת

מקרב האדירים בין הגשש החיוור לספי ריבלין, דרך הכישלונות של רמי הויברגר ופליטות הפה של דודו טופז ותיקי דיין.

0

מקרב האדירים בין הגשש החיוור לספי ריבלין, דרך הכישלונות של רמי הויברגר ופליטות הפה של דודו טופז ותיקי דיין, כך נראתה ההיסטוריה של שיגור בדרני ישראל אל שדה הקרב הפוליטי. וגם: מי הקומיקאי המוכר שכיכב בתשדירים שנגנזו ולא שודרו מעולם?

"הוא עשה עליי קריירה – ואני הפסדתי בגללו קריירה" (שמעון פרס על ספי ריבלין, 1997)

בשנת 1984 החליטו אנשי מפלגת המערך שנמאס להם. לא רק שהמערך הפסיד לליכוד בשתי מערכות הבחירות הקודמות הפסדים כואבים וטראומטיים (מהפך אחד ב־77' ומפלה לחלוטין בלתי צפויה ב־81', ראו כתבתה של שרה ליבוביץ־דר בגיליון זה), אלא שהגוף הזה גם ספג התעללות אכזרית וחסרת רחמים מקומיקאי אחד, שהפך לקמע של המפלגה המתחרה.

אותו קומיקאי הגיע דווקא משורות הפועל. הוא היה כדורגלן בסגל הבוגרים של הפועל ראשון לציון, אבל לאחר משחק כושל מול בית"ר רמלה הואשם על ידי ההנהלה במכירת המשחק ליריב. מתוך עלבון קרע את חולצת הקבוצה והודיע להם: "אני עוד אנקום". הקשר בין קבוצות הפועל המקומיות של אז לבין מטה ההסתדרות האימתני ברחוב ארלוזורוב בתל אביב עוד היה הדוק, והכל היה תחת הדגל האדום של מפא"י.

ספי ריבלין אכן קיים את אותה הבטחה. ב־1977 הוא התגייס לטובת הליכוד, תמורת תשלום הוצאות הנסיעות בלבד. ערב־ערב שחט את המערך בתשדירי תעמולה לגלגניים שהפכו את המפלגה, ובעיקר את העומד בראשה שמעון פרס, לבדיחה. הוא היה פרצוף מוכר בכל בית בישראל. כוכב 'ניקוי ראש' עבור המבוגרים, ו'רגע עם דודלי' ו'הבית של פיסטוק' עבור הילדים. הגֵגים שלו על חשבון המערך ומנהיגו שמעון פרס ישתכללו בשתי מערכות הבחירות שאחרי לדרגה קטלנית. בין היתר עם פרס "כן… ולא", שנצמד לפרצופו של הפוליטיקאי והפך לשם קוד של מנהיג חלקלק, הססן, זגזגן וחסר אמינות.

הפעם, החליטו במפלגה המוכה והחבולה שלא יושבים בשקט. מול ריבלין יש להשתמש בתותחים הכבדים ביותר שיש לעולם הבידור להציע. ולא היה ספק במי מדובר – החבורה האהובה ביותר בכל בית בישראל. לא פחות ולא יותר, 'הגשש החיוור'. באופן מפתיע, המו"מ מול האמרגן של החבורה אברהם דשא (פשנל) לא היה ממושך. אולי בעיקר כי המערך שילם לגששים הון עתק. אלה בתמורה סיפקו מקבץ תשדירים שהיה אמור לחסל לליכוד את הבחירות. הזכור שבהם נוסח כך:

שייקה: "אני הייתי ליכוד. אשכרה ליכוד. אבל מה… טעיתי".
גברי: "טעה".
פולי: "טועים".
שייקה: "טעיתי".
גברי: "טעה".
פולי: "טועים".
שייקה: "מה לעשות, הבן אדם לפעמים טועה… אתה הבנת את זה, ברוך?"

הגשש החיוור, 1984

הגשש החיוור, 1984

במערך חיככו כפותיהם בהנאה. עם הפרפראזה הזו על המערכון 'חסכו ואמצו' (שבו שייקה מפקיד 1,500 לירות בבנק ודורש אותן בחזרה בטענה ש"טעיתי, טעות" וכו' – ביטוי שלא היה איש בישראל שלא דקלם בעל־פה), אין ספק שהגששים יעשו את העבודה. בכל זאת, מדובר בחבורה שהיא השפיץ של הישראליות, זו ששמה את האצבע על הדופק של הטמפרמנט הישראלי, שהטמיעה אינספור מושגים לתוך הז'רגון הקולקטיבי של כלל בית ישראל. יחד עם כישלונות הליכוד המהדהדים, מהבוץ הלבנוני ועד האינפלציה הרצחנית המשתוללת, וכשבראשה עומד מנהיג חדש – יצחק שמיר – שאין לו קמצוץ מהכריזמה של מנחם בגין שפרש, מדוכא ומובס; עם כל הנתונים האלה, המערך היה אמור להביס את הליכוד בפער עצום.

אלא שלמחרת בערב הופיע ספי ריבלין עם חיוך גדול על פניו ואמר את הדברים הבאים:

"ראיתי אתמול שתי שלישיות. האחת גשש והשנייה… חיוורת.
אני מעדיף את השלישייה הראשונה. חברים שלי, אשכרה.
גם אני הצבעתי ליכוד. אני גם אצביע ליכוד. לא, לא, לא טעיתי, לא טעה, לא טועים, לא טועות. פעם ליכוד – תמיד ליכוד! אתה הבנת את זה, שייקה?"


קרב הבדרנים בתשדירי התעמולה, שהיו להם קרוב ל־100 אחוזי רייטינג, לא היה הפקטור המכריע היחיד. באותם תשדירים זכור סוס מנצח בדמות הילדה ליסה פרץ מקריית שמונה (לימים עיתונאית מוכרת), שסייע לליכוד לצמצם פערים. כך או כך, בניגוד לכל התחזיות (כמו תמיד), הבחירות הסתיימו ללא הכרעה. אמנם המערך זכה ב־44 מנדטים אל מול 41 של הליכוד, אבל בין הגושים התקיים שוויון. הצדדים נאלצו להמציא את ממשלת האחדות הרוטציונית.

יש הסבורים עד היום כי הסיבה הגדולה לבלימת תעמולת הגשש נעוצה בעובדה שחלק ניכר מבוחרי הליכוד פשוט לא האמינו שהגששים באמת מצביעים למערך. או, לכל היותר, לא מופיעים מתוך תחושת שליחות או אידיאולוגיה צרופה. כלומר, שמדובר במערכון לשם מערכון. הצגה של בדרנים להשכיר (שוב, בהרבה). זאת לעומת ספי ריבלין שהתפקד, נשם וחי ליכוד לאורך השנים (בערוב ימיו אפילו ניסה להתמודד ברשימה לכנסת אך נכשל). כשריבלין הופיע היה ברור שהוא מגויס בכל נשמתו למשימת השכנוע, בעוד שבשביל הגשש – זו חלטורה.

והיו גם כאלה ברחוב הליכודי שממש זעמו על הגששים, עד אז שם נרדף לקונצנזוס ישראלי. במקומות מסוימים אפילו שרפו קלטות טייפ שלהם. גברי השיב: "שורפים לנו את הקלטות? אז יקנו חדשות". ואכן כך היה. בסופו של דבר, המוניטין של השלישייה לא נפגע במיוחד. אולי גם בעזרת המערכון 'מגרש השדים' שביצעו בתוכנית שלאחר הבחירות (בבימויו של מוטי קירשנבאום). במערכון מוכר שייקה לפולי מכונית משומשת ואומר לו:

"בחייאת פולי, כמה קיבלתם בבחירות?"
פולי: "לא עשינו את זה בשביל הכסף".
שייקה: "לא עשיתם את זה בשביל הכסף" (מתגלגל מצחוק ואיתו כל הקהל).

המהפך שלפני המהפך

מאז ומתמיד ניסו אנשי הפרסום שנשכרו במערכות הבחירות יחד עם אחראי התעמולה של המפלגות השונות, לבצע המרה של הון אמנותי להון פוליטי. מתוך מחשבה שכאשר מוהלים את המדמנה הפוליטית על מימיה העכורים במים חיים של רוח ויצירה, ניתן יהיה לשכנע את ציבור הבוחרים שהביצה אינה מלוכלכת כל כך ושווה לקחת ממנה לגימה. למוסס מעט את האנטגוניזם המובנה ואת החשדנות במעט בידור או בקורטוב של תרבות ורוח.

מיטב אמני ישראל צעדו שם. מהסופרים הנחשבים ביותר שלנו (עמוס עוז, א"ב יהושע), דרך כמה מהזמרים הפופולריים (שרית חדד, אריאל זילבר, מאור אדרי) ועד שחקני תיאטרון וקולנוע (דודו דותן, יהודה ברקן ועוד).

אבל אלה שמשכו את מרב תשומת הלב היו אמני הבידור וההומור. ההומור, כפי שלימדו אותנו גדולי המומחים לשיווק משדרות מדיסון ועד שדרות רוטשילד במאה הקודמת – הוא התכסיס האלגנטי והאפקטיבי ביותר להעביר מסרים. והדבר נבדק בכלים מחקריים על ידי מיטב החברות המסחריות ברחבי העולם, שהעדיפו להשתמש בקומיקאים גדולים כדי לשווק מוצרי צריכה. מבאסטר קיטון שפרסם שמפו ודלק, ועד ג'ון קליז שהופיע בפרסומות לבייגלה ושתייה קלה.

זה קורה מכיוון שההומור, מטבעו, מוריד הגנות. מסר שעובר עם חיוך אצל הצופה, מסוגל לרכך אצלו את ההתנגדות, וכשהוא מעורר לפעולה פיזית בסיסית כמו צחוק – הוא גם גורם להזדהות כמעט בלתי רצונית. בספרו 'הצחוק' תיאר אנרי ברגסון כיצד אותה פעולה היא אקט שמתרחש רק למראה של פעולה אנושית צרופה (למשל, לא נצחק מחפצים דוממים אלא אם כן הם יבצעו פעולות אנושיות לפתע, כמו ריקוד הלחמניות של צ'רלי צ'פלין). זאת אומרת שכשהקהל צוחק מפעולה מסוימת, הוא למעשה מזהה את האלמנטים האנושיים שנמצאים אצלו, ומכאן באה תחושת הקרבה וההסכמה. מומחה גדול אחר להומור, הסאטיריקן אפרים קישון, טען: "אני אומר אמת. אם צחקת ממה שאמרתי – סימן שצדקתי".

להבנה הזו הגיעו בישראל באיחור, כמובן – ב־1977, תשע שנים אחרי שהוקמה הטלוויזיה הישראלית. ומי שהבין זאת ראשון היה הליכוד, המותג הטרי יחסית של מיזוג החרות והליברלים, שהחלק הראשון והעיקרי שבו היה האנדרדוג הפוליטי המובהק של ישראל במשך קרוב לשלושה עשורים. בהנהגת שניים, ראש מטה הבחירות האלוף במיל' עזר ויצמן והפרסומאי אליעזר ז'ורבין, בעלי הפירמה המובילה דאז 'דחף 1', הגיעו למסקנה כי יש לבצע תפנית ולאמץ גישה נועזת יותר לשעתה. שהרי לליכוד לא היה מה להפסיד. לכן לבחירות הללו גויס כאמור אותו משרד פרסום תל אביבי מוביל, שאימץ את הגישה האוניברסלית – תעמולה פוליטית היא תעמולה פרסומית־שיווקית־צרכנית לכל דבר. "למכור את הליכוד כמו שמוכרים קוקה קולה", אמר אז עייזר.

וכמו שמשרדי פרסום גייסו כוכבים שיפרסמו מוצרי צריכה, כך בחר המשרד לגייס את ספי ריבלין. ריבלין היה כוכב תוכנית הסאטירה 'ניקוי ראש'. תוכנית שהכתה ללא רחם בשלטון המערך בשנים 74'–76'. ההופעה שלו, שצולמה כפי שצולמו המערכונים בתוכנית, נתפסה כהמשך ישיר לקו של התוכנית הפופולרית שהמציא מוטי קירשנבאום ושינתה את פני ההומור והטלוויזיה בישראל. המערך היה גוף מדוכא. ממשלת רבין הראשונה חרקה רוב ימיה, פרשיות שחיתות העיבו על המפלגה, וכך גם טראומת יום כיפור שטרם חלחלה לחלוטין. עם התפטרות רבין בעקבות פרשת חשבון הדולרים, נבחר שמעון פרס להוביל. אבל ללא חדווה. כולם ידעו שהמוריש (רבין) מתעב ובז ליורש (פרס). ובעוד שבמערך המשיכו בתשדירי הנאומים הפומפוזיים, הדידקטיים והמטיפים, הליכוד הצליח לבדר, לסקרן ולמשוך אליו את תשומת הלב הגדולה של הקהל המרכזי. והסוף, בדמותו של חיים יבין ואותה מילה שחוקה בת ארבע אותיות בליל הבחירות, ידוע.

ספי ריבלין 1981

ספי ריבלין 1981

נקמת השין־גימלים

בשנת 1981 ביקש המערך להצטרף לחגיגה. למרות השלום עם מצרים או תוכנית שיקום השכונות, הכלכלה הייתה בצניחה חופשית וממשלת בגין הייתה רווּית קלקולים. הסקרים צפו למערך ניצחון סוחף. כולם העריכו כי הפעם שמעון פרס יביס את מנחם בגין ובפער משמעותי. "הציבור התפכח", חשבו היועצים של פרס. "ארבע שנים של הליכוד הספיקו לעם הזה". הקמפיין הניב תוצאות. הבחירות היו רוויות אלימות בשטח והרבה מתח בין־עדתי.

קחו את כל אלה, וקבלו את ההחלטה האומללה הבאה. אנשי הקמפיין של המערך החליטו לאמץ את הדפוסים של הליכוד ושל הקמפיין המודרני, והזמינו לעזרתם בדרן צעיר ופופולרי, מנחה השעשועונים דודו טופז. בעצרת בחירות שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב חשב טופז שיהיה מצחיק ושנון מאוד לומר את הדברים הבאים: "הצ'חצ'חים של הליכוד הם שין־גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא".

למחרת עלה על אותה הבמה ראש הממשלה מנחם בגין, ציטט את דבריו ואמר: "אודה ואתוודה בפניכם – עד הבוקר לא שמעתי את המילה צ'חצ'חים ולא ידעתי מה פירושה (…) אבל שִמעו. כאשר אותו, מה שמו? דודו טופז (במלעיל) אמר את האיוולת, את דברי ההבל ורעות הרוח שלו – כל הקהל שעמד אמש פה הריע. עכשיו אני אספר לדודו טופז למי הוא התכוון. בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים. גם במחתרת (…) משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה, לאחר שנידונו למוות והיו צריכים בבוקר להוליך אותם לתלייה, והרב התעקש ואמר שהוא יבוא להוביל אותם והם לא רצו לפגוע ברב – הם לקחו בליבותיהם רימון יד! לחצו! אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!". הקהל היה באקסטזה, השד העדתי ריחף מעל שמי ישראל כענן גשם אימתני, והליכודניקים חזרו הביתה.

פרס, שהיה משוכנע שהוא מסיים את ליל הבחירות כמנצח, נאלץ לצפות במנחם בגין מנצח אותו שוב וחובט בו: "מר פרס הכריז על עצמו כראש ממשלה. אבל הוא הקדים עם ההודעה הזו. אינני יודע מה דחף אותו". מומחים מעריכים ששני אלמנטים חיסלו את יכולתו של המערך לחזור לשלטון ב־1981: הפצצת הכור העיראקי רגע לפני הבחירות וכמובן נאום הצ'חצ'חים של טופז.

השמאל גילה שיש שני צדדים לבדרן. הוא יכול להיות אפקטיבי, ליצור אמפתיה, להטמיע מסרים בקרב המתנדנדים שבקבוצה היריבה ולהיות זכיר. אבל מצד שני הוא יכול להיות קטלני. לעורר אנטגוניזם כמעט ללא תחרות. הבדרן יכול להיות הימור מסוכן.

דודו טופז בנאום הצ'חצ'חים, 1981

ב־1999 אהוד ברק נסק בסקרים מול ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו. הקמפיין שלו תחת הסיסמה "ישראל רוצה שינוי" המריא בניגוד לחוזי השחורות, בדרך לניצחון. חלק מאנשי ארגון אמני ישראל יזמו עבורו כנס תמיכה. בשלב מסוים באירוע עלתה השחקנית תיקי דיין על הבמה ואמרה את הדברים הבאים:

"חבר'ה, אנחנו מדברים על עם אחר, אתם לא מבינים? אנחנו מדברים על אנשים שעשו אותם לאנשים הכי חשובים פה. לאנשים בשוק, לאספסוף. לאלה שאומרים: 'בוא'נה, גם אם הוא יהיה ערפאת אני מצביע ביבי, מה קרה לך?'. זה היה בטלוויזיה, זה לא המצאנו. ככה הם חושבים וככה הם מדברים. דברו אליהם כמו שהם מבינים".

ואז, מהומת אלוהים.

ההקלטה של דיין פתחה את כל מהדורות החדשות. דיין (שהיא בכלל ממוצא סורי) עלתה לשידור ברדיו והגיבה: "אני מצטערת על המילה 'אספסוף'. אבל מה זאת אומרת – אני בעצמי פרענקית גאה ובכל ההופעות שלי אני מתייחסת לזה".

אבל בניסיון לשחזר את 81', הפכו דבריה מיד לשפיץ בחניתו של קמפיין הליכוד. נתניהו עט על המציאה: "שמענו אתמול בכינוס של תומכי מפלגת העבודה וברק – כל מי שלא נמצא שם זה חלק מהאספסוף", אמר בכנס בחירות שנערך למחרת. "אתם יודעים מה זה 'אספסוף'? איך אני אתרגם את זה? 'שבאב'? 'ג'מעה'? זה אספסוף! זה למטה. זה נחות. אז אני רוצה להגיד לכם – אני אספסוף גאה! אני אספסוף ספרדי גאה! אני אספסוף רוסי גאה! אני אספסוף דתי גאה! אני אספסוף מתיישבים גאה! אספסוף הם קוראים לנו?".

בד בבד עם נאום נתניהו הפכו דבריה של דיין באופן מיידי לתשדיר בחירות של הליכוד, עם התסרוּט הבא: "זוהי ההתבטאות המעליבה והשחצנית של תיקי דיין בכנס תמיכה בברק בנוכחות אהוד ברק. אלו הן מילים מזעזעות. שוב השמאל חושב שהוא יותר טוב מכולנו. ברק היה שם. ברק מחא כפיים. ברק צחק (ויז'ואל של ברק צוחק. בפועל זה היה צחוק מבדיחה של דודו דותן, יו"ר אמ"י דאז). איש כזה לא יכול להיות ראש ממשלה".

אלא שלברק הוכנה תוכנית קמפיין מבצעית מדוקדקת ומוקפדת על ידי שלושת היועצים שליוו אותו, והיו יבוא יקר ויעיל מהקמפיינים המנצחים של ביל קלינטון: ג'יימס קרוויל, רוברט שרום וסטנלי גרינברג. צוות החלומות בנה לו "חדר מלחמה", שמדמה סכנות ומארבים בקמפיין. התוכנית כללה גם אמירות ופליטות פה בסגנון דודו טופז, וכן תדרוך מושלם בכל הקשור לנטרול מקרים דומים.

הדרך המתוחכמת והפשוטה למדי שהגה עבורו צוות הקמפיין האמריקאי, בשיתוף עם מנהלי הקמפיין הישראלים משה גאון וטל זילברשטיין, הייתה כמעט להתעלם מהמתרחש. להגיב בביטול ולהרחיק את המועמד מכל דיון בנושא. אהוד ברק הגיב רק פעמיים באותו היום – פעם אחת ברדיו ועוד כמה שניות בטלוויזיה, ואמר: "אלה דברים חמורים שאין להם מקום, שנאמרו על ידי שחקנית נרגשת. היא התנצלה ואני קיבלתי את ההתנצלות שלה".

הגששים ופשנל // צילום באדיבות שירלי דשא

נתניהו, לעומת זאת, ניסה לעשות הכל כדי להשאיר את הנושא בכותרות. מטה הליכוד הנפיק עשרות אלפי סטיקרים עם הסלוגן "אני אספסוף גאה". ראש הממשלה התרוצץ מאולפן לאולפן וחזר על דברי דיין. תשדירי התעמולה נגדה שודרו שוב ושוב, בתוספת תשדיר של מצביעת ליכוד, יוצאת עדות המזרח, שמביעה תרעומת על האשכנזיות המתנשאת של מפלגת העבודה ("אני מצביעה בין היתר לליכוד בגלל הנושא החברתי. כי הליכוד זה בית חם לכולם").

מטה ברק הכין רק תשדיר אחד ששודר פעם אחת בלבד באותו הערב. בתשדיר הופיע גבר כבן 50, עם ח' וע' דגושות היטב, שאומר את הדבר הבא: "אסור לשכוח למה אנחנו הולכים לבחירות האלה! אלה בחירות חשובות. יש בעיות בוערות. ועל מה ראש הממשלה מדבר במשך 20 דקות בטלוויזיה? רק על מה תיקי דיין אמרה באיזה מקום. זה רציני? אני מרגיש שיש פה עדר פילים משתולל, ונתניהו מצביע על תיקי דיין ואומר 'הנמלה צייצה!'".

התשדיר הזה סתם את הגולל על קמפיין האספסוף של הליכוד ורוקן את התחמושת האחרונה שלו. מבדיקות שערך סטנלי גרינברג, אחראי הסקרים, נמצא שלפרשת האספסוף לא הייתה כל השפעה אמיתית על הקמפיין – גם בגלל ההתנערות המהירה מדיין וגם בגלל אי־ההתעסקות והתגובה של ברק מעבר לכך. הניסיון של נתניהו להיתלות בפרשה נתפס על ידי הציבור כמאולץ ולא טבעי. ברק סיים בניצחון גדול, בפער של 12% בבחירות שהיו ישירות לראשות הממשלה.

קמצנים, נמאסתם

בחזרה לספי ריבלין. אחרי 15 שנות שלטון, לבדרן הוותיק קצת נמאס. בשתי מערכות בחירות הוא עבד בחינם. במערכת השלישית כבר קיבל תשלום. אבל ב־1992 הוא החליט שהגיע הזמן לקבל תגמול משמעותי. בכל זאת, כאשר אמן מזדהה עם צד במפה הפוליטית, הוא לוקח סיכון.

ריבלין לא נפגע כלכלית מההתגייסות לליכוד, אבל בהחלט חש חרדה לאורך השנים שקהלים רבים ינטשו אותו, ושקנייני הופעות (כמו בקיבוצים, למשל) יפנו לו עורף. במקביל, מצבו של הליכוד היה בכי רע בסקרים. יצחק רבין שב אל הזירה אחרי 15 שנה כנמסיס הטוען לכתר של שמעון פרס הנצחי. השנים השכיחו את מגרעות הקדנציה הראשונה, פרשת הדולרים וההתקוטטויות עם פרס. הוא הביא איתו את הילת רמטכ"ל ששת הימים ואת המענה הביטחוני הדרוש, בתקופה שבה האינתיפאדה הפכה לטרור סכינאים ברחובות ישראל.

במטה ההסברה של הליכוד ביקשו שוב את עזרתו של ריבלין. הוא נרתם להופעה אחת בכנס השקת קמפיין הליכוד. כשעלה לבמה שאל את הקהל בחיוך: "האם אי פעם בשלטון המערך עלה כל כך גבוה מפלס הכנרת?" (זה היה בשלהי חורף 91'–92', מהגשומים ביותר בתולדות ישראל). שם, בכנס, ריבלין נתן את הבדיחה הזו, בדיחה ראשונה – בחינם. אלא שאז החליט לעשות קופה ודרש סכום שמוערך בכמיליון שקל. רחוק מאוד מהחזרי הנסיעות של 1977. הליכוד, שהיה תחת עננה של מקרי שחיתות רבים ודו"ח מבקר מדינה קטלני בנושאים האלה ממש, ספג קמפיין השחרה תחת הכותרת "מושחתים נמאסתם". כך שמלבד תג המחיר הגבוה, היה כאן עניין תדמיתי. הליכוד לא היה יכול להרשות לעצמו את העסקה.

במקביל הציע דודו טופז את עצמו בחינם למפלגת העבודה לקמפיין תיקון. טופז אמנם שיקם עצמו במהרה יחסית אחרי תקרית הצ'חצ'חים, ועם השנים הפך לאישיות הבידור הפופולרית בישראל, אבל במפלגת העבודה החליטו נכון וויתרו על התענוג.

בסופו של דבר, כאמור, ריבלין לא הופיע על המסך. הליכוד שקל מה לעשות בגזרת הפרזנטור, שעבדה כל כך יפה במשך ארבע מערכות בחירות (במקביל לקריינית הסמכותית שלהם רותי פרמינגר, שהפכה עם הזמן ללוביסטית). ערב תשדירים אחד, בהפתעה, הופיע על המרקע של הליכוד השחקן זאב רווח. במונולוג אישי הוא הסביר מדוע החליט לשבור שתיקה ולהתייצב: "אנשים אמרו לי: עזוב, מה אתה צריך את זה? לא ראית מה קרה לחברים שלך? זו הייתה הנקודה שבה החלטתי להפסיק להתלבט. תגידו, כל כך רע לנו במדינה?". רווח האהוב, שציטוטי הבורקס שלו שגורים בפיו של כל עולל ישראלי, לא עזר לשמיר וחבורתו. הבחירות, כידוע, הסתיימו בניצחון מהדהד של רבין.

זחיחות קאמרית

"אני אסטרולוג וקורא בקפה, והרבה תומכי ליכוד שואלים אותי מה ביבי יחשוב מחר. אבל זה קשה לדעת. כי גם ביבי לא יודע מה יחשוב מחר" (רמי הויברגר, קמפיין העבודה, 1996)

לאחר רצח ראש הממשלה רבין, והתזזית שבה הוחלט להשאיר את הבחירות במועדן ואז דווקא להקדימן לאמצע 1996, התכוננה מפלגת העבודה לנצח בפעם הראשונה עם שמעון פרס. ראש מטה ההסברה של המפלגה, חיים רמון, יחד עם אנשי הקמפיין בראשותו של הפרסומאי מושיק תאומים, החליטו לגייס את השחקנים רמי הויברגר ודב נבון לתשדירים. 'החמישייה הקאמרית' בכיכובם הייתה אז בשיא הצלחתה. הם סיימו עונה שנייה מוצלחת בערוץ 2 ועברו במהלך מפתיע לערוץ הראשון (אז עוד מתחרה כבד משקל ועתיר רייטינג). החמישייה עצמה למעשה ליוותה את השידור הציבורי במערכונים לאורך ערב הבחירות ההוא, מה שלא הפריע להויברגר ולנבון להתפרנס מתשדירי תעמולה עבור מפלגת העבודה. בתשדירים אלה נראה הויברגר בשלל תפקידים: סייד, נהג מונית, רוחניק ועוד. באחד התשדירים הוא מחופש לגברת שאומרת: "אם דני רופ היה רץ לכנסת הייתי מצביעה בשבילו, כי הוא מה זה חתיך! אבל הוא לא רץ אז אני מצביעה בשביל ביבי… כי גם הוא שבשבת כזה". 

תשדירים נוספים מלווים בקריינות של דב נבון הציגו את נתניהו כבובת בבושקה שבתוכה נמצאה בובת ביבי קטנה יותר וכן הלאה עד לבובה גמדית. נבון אומר: "הוא יגדל ויתבגר… ואולי לא?". ובשלב זה הקריין הכריז: "ישראל גדולה על ביבי".

שר החוץ דאז אהוד ברק, ששימש כראש המטה האישי של פרס (ונאבק מאחורי הקלעים קשות ברמון), טען בזמן אמת כי התשדירים הללו לא אפקטיביים. יועצו, משה גאון, התריע שהקמפיין כושל. והם צדקו. הויברגר ונבון הצליחו לכל היותר לשכנע את המשוכנעים משמאל. לפי יוסי שריד, גם לשכנע את המשוכנעים זו משימה חשובה. אבל במקרה של הבחירות שהלכו והפכו צמודות עד להכרעה – זו הייתה קטסטרופה. במקום למשוך קולות מהימין הרך – הם נדחפו חזרה הביתה, בין היתר גם בגלל תחושת האליטיזם וההתנשאות. ההופעות של הויברגר נתפסו כזחוחות כמו קמפיין העבודה כולו. הרוח של 'החמישייה' לא חרגה מגבולות רוטשילד־שינקין ולא השפיעה על מצביעי הליכוד בפריפריה.

רמי הויברגר, קמפיין העבודה 1996

פרט שכמעט אינו ידוע על בחירות 1996 הוא שמפלגת העבודה ביקשה לשכור את שירותיו של טל פרידמן, אז עדיין קומיקאי צעיר בצמד 'טל ומשה' (עם משה פרסטר, שיחד יצרו את תוכניות הטלוויזיה 'צפדינה מארחת' ו'המופע של טל ומשה' בעקבות הצלחת המופע 'עלילות משה בעיר הגדולה'). בסדרת תשדירים, שצולמו והיו מוכנים לשידור, גילם פרידמן את יועצו של נתניהו ואמר לו כך:

פרידמן: "ביבי, אתה לא יכול לדבר על השלום ולהגיד שתבנה עוד התנחלויות".
ביבי: "אני לא מבין למה זה לא טוב".
פרידמן: "זה סותר!!!"
ביבי: "ממתי? אנחנו ליכוד, לא? אז תזכיר לי – אנחנו בעד התנחלויות או לא?"
פרידמן: "היינו".
ביבי: "ועכשיו?"
פרידמן: "עכשיו אנחנו בלב בעד התנחלויות. הרבה התנחלויות".
ביבי: "ובטלוויזיה?"
פרידמן: "אנחנו בעד השלום".
ביבי: "זו לא 'העבודה' בעד השלום?"
פרידמן: "השאלה היא איזה שלום. אנחנו נעשה שלום כמו שצריך".
ביבי: "שמע, זה רעיון מצוין. תוכנית מצוינת. פרס בחיים לא יחשוב על זה".
אבל התשדירים בכיכובו של פרידמן נגנזו.

יש סוף לכל בדיחה

מאז בחירות 1996 נמנעו המפלגות הגדולות מלהעסיק בדרנים וקומיקאים מקצועיים בקמפיין הבחירות בישראל. בעוד שבארה"ב הקומיקאים מתקבלים בברכה וגם מופעלים היטב בשירות המועמדים לנשיאות – כמו שרה סילברמן שלקחה חלק בקמפיין של ברק אובמה, ורוזאן בר שתמכה בדונלד טראמפ – אצלנו הדלת סגורה בפני אלה.

למעשה, נעשו ניסיונות רבים לסתום להם את הפה ולהעלים אותם, לבל יקלקלו הכל, כמו במקרה של האמן והסאטיריקן יאיר גרבוז בבחירות 2015, שנשא את "נאום מנשקי הקמעות". רבים האמינו כי נאומו העליב רבים ממצביעי הימין והיה האפיזודה האלקטורלית הכי אפקטיבית עבור הליכוד מאז נאום הצ'חצ'חים.

את הקומיקאים המקצועיים היה אפשר למצוא פה ושם במפלגות הקטנות. לא שזה עזר להן במיוחד. גיל קופטש, סטנדאפיסט ואיש טלוויזיה, הפך ב־2009 לראש רשימת עלה ירוק ואף התבדח על נושא השימוש האישי בגראס, כשהוא מתיישב על קברו של דוד בן־גוריון ומנהל איתו דיאלוג על הפרחת הוויד בנגב. מפלגתו זכתה ב־13 אלף אלף קולות בלבד.

כיום תופסים את מקומם של אנשי הבידור בתעמולה כוכבי רשת קומיים ויוצרי סרטונים ויראליים. המפלגות, בפרט הליכוד, רואות בהם את סוכני השינוי האפקטיביים של ימינו והמרעננים הגדולים שיכולים להוסיף עניין והומור לתוך מערכות הבחירות שמעייפות את הציבור. ראש הממשלה בעצמו מככב בתשדירים הומוריסטיים מעין אלו, כמו "הביבי־סיטר", ביבי כמציל בשפת הים, כמדריך טיולים ועוד. זה לא אומר שיוצרי הסרטונים לא מועדים בעצמם לסקנדלים כמו קודמיהם בתפקיד – כמו זה שראינו בשנה שעברה, בבחירות הראשונות של 2019, בדמות סרטון הקברים שהוצג ברשת בשם הליכוד ושהמגיש שלו פוטר מתפקידו. לא מן הנמנע שאת השערורייה הקומית הפוליטית הבאה נפגוש אולי בטיק טוק.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook