הם שברו את הכלים, שינו את עולם הקומדיה וקבעו סטנדרטים חדשים של נונסנס קטלני. חבורת מונטי פייתון חוגגת 50 שנה להיווסדה, ו'ליברל' מגיש את התכולה המלאה של עולמם המטורלל: השחקנים, המערכונים, הסרטים, המופעים, הרגעים העצובים בדרך ועד הפעם האחרונה יחד

מנחה: "שלום וברוכים הבאים לתחרות תמצות ספרו של מרסל פרוסט, 'בעקבות הזמן האבוד'. ואיתנו המתמודד הראשון שלנו, הארי באגט. אז ספר לנו, מה הם התחביבים שלך?"
מתמודד: "בוא נראה… חניקת חיות, גולף ואוננות".
קריין ברקע: "מאכזב. הוא קצת נפל עם התחביבים… גולף כבר לא פופולרי היום".

באוקטובר 1969 פתחו הבריטים את הטלוויזיה ולא האמינו למראה עיניהם. על המסך הופיעו בזה אחר זה מערכונים קיצוניים, בשפה בוטה, חלקם חסרי כל הקשר, עם תכנים בלתי מתקבלים על הדעת: כמרים חרמנים, אנימציה אלימה, שופטים בלבוש דראג, התעללות בילדים, אנשים מתפוצצים וריקוד מוזר של שניים שמכים אחד את השני עם דג.

המכתבים זרמו אל המערכת. קהל שמרני קרא לפסול את התוכנית. צופים טענו שהם לא מבינים מה מצחיק פה. אחרים כעסו שהם בכלל לא מבינים כלום. אזרחים ותיקים התלוננו שככה לא מדברים. מפיקי ה־BBC דרשו מהפייתונים לצנזר את עצמם. למתן את הטקסט. להיות ברורים יותר. בקיצור, להירגע. אבל השד כבר יצא מהמסך. עולם הקומדיה יעבור את אחת מרעידות האדמה הגדולות של המאה, ואת גלי ההדף מרגישים עד היום, 50 שנה אחרי שהסדרה 'הקרקס המעופף של מונטי פייתון' עלתה לאוויר.

איש ברחוב: "שוטר! שוטר!"
שוטר: "כן? מה קרה?"
איש: "ישבתי פה על ספסל והנחתי את המעיל בצד, וברגע שקמתי גיליתי שהארנק נגנב".
שוטר: "אוי. ראית מי עשה את זה?"
איש: "לא, זאת הבעיה. לא ראיתי אף אחד".
שוטר: "אני מצטער, אדוני, אבל אין הרבה מה לעשות".
איש: "אוף".
שוטר: …
איש: …
שוטר: …
איש: "אז אולי נלך אליי?"
שוטר: …
איש: …
שוטר: "כן, בוא".

להטריל את הקונספציה

הם היו שישה: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס ומייקל פיילין. על הנייר היה אפשר לחשוב שמדובר בבחורים הטובים הגנריים ביותר שאוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג' יכולות להציע. בפועל, הם היו בעלי מוחות יוצאי דופן וחשיבה קומית מוטרפת ומבריקה, והגו את הרעיון המטורלל ביותר שאפשר להעלות על הדעת באותן שנים: תוכנית טלוויזיה, שבוגדת בכל קווי המתאר של פורמט טלוויזיוני עשוי כהלכה: מערכונים מוגשים ללא פאנץ'־ליין ברור; דמויות ממערכון אחד מתבלבלות ומתערבבות במערכון אחר; דיאלוגים שמתחלפים ללא סיבה באנימציה סוריאליסטית שכמעט ואינה ניתנת להבנה; כתוביות סיום שמופיעות בהתחלה; כתוביות פתיחה שנדחפות באמצע. הפייתונים, למעשה, ביצעו טרור קומי מול הקהל הבריטי קפוץ הישבן, שהיה רגיל לתוכניות מערכונים קלאסיות עם הצגת דמויות, הופעת קונפליקט וסיום עם פתרון מצחיק ויבשושי בדרך כלל. בפעילות הגרילה הזאת, חבורת מונטי פייתון הוציאה להורג פורמטים קודמים והפכה אותם ארכאיים. הטרלה של המסך, לפני שהמונח הזה בכלל הומצא. לא עוד נונסנס מחמד, אלא קומדיה שמחבלת ממש ביחסי הטלוויזיה והצופים, מפרקת את הסדר הישן ומציעה עולם קרנבלי, רב־אפשרויות, שלא ניתן למשטור.

על המקורות

חברי מונטי פייתון מספרים בהנאה שהמקור הגדול להשראה שלהם היה תוכנית הרדיו 'The Goon Show', ששודרה בשנות ה־50 ב־BBC. התוכנית, שהתנהלה בטירוף הדעת ועל טהרת הסוריאליזם, נכתבה ובוצעה על ידי פיטר סלרס (מגדולי הקומיקאים בכל הזמנים. גילם בין היתר את המפקח קלוזו המקורי בסרטי 'הפנתר הוורוד'), ספייק מיליגן (שותפו של סלרס שנים רבות) והארי סיקומב. כמו כן, הפייתונים קיבלו השראה גם מהסאטירה החריפה של חבורת 'Beyond the Fringe' שהורכבה מדאדלי מור (שהפך בהמשך לכוכב בהוליווד), פיטר קוק, אלן בנט וג'ונתן מילר. השילוב בין הביזאר של ה־Goons לבין הסאטירה העוקצנית של ה־Fringe היה מנוע רב־עוצמה, ואת טביעות אצבעותיהם אפשר לראות לכל אורך הדרך.

זה לקח קצת זמן, ולמרות ההתנגדות הטבעית, העסק תפס. מתוך הפרינג' הזה פרצה הבשורה והחבורה הפכה תוך שנים ספורות לשם דבר. את המזימות הקומיות שלהם תרגמו גם למסך הגדול, למופעים, לתקליטים וגם איחוד אחד ענק, שאליו הגיעו 160 אלף איש. עכשיו, עם חגיגות ה־50 לחבורה, הגיע הזמן לפשפש בכל האימפריה הפייתונית ולעשות קצת סדר. הנה כל מה שמכיל את העולם הפסיכוטי והמענג של חבורת מונטי פייתון.

החבורה

גרהם צ'פמן / כוכב סרטי החבורה. בין היתר גילם את המלך ארתור בסרט 'הגביע הקדוש' ואת בריאן ב'בריאן כוכב עליון'

הוא למד רפואה, אבל לאחר שקיבל את ברכתה של המלכה בכבודה ובעצמה כשביקרה בקיימברידג', החליט להצטרף יחד עם חברו ג'ון קליז למסע הופעות של מועדון ה'פוטלייטס', ועולם הקומדיה נפרש בפניו. למרות מראה פרצופו הנורמלי להחריד, חבריו לכנופיית פייתון הגדירו אותו כמטורף מכולם. היכולת שלו ליצור דברים מוזרים הייתה בלתי מוגבלת. למשל, הוא זה שהחליט שהחיה המתה במערכון חנות החיות תהיה תוכי נורווגי. למה נורווגי לעזאזל? אין תשובה. צ'פמן היה גם ההומו היחיד בחבורה, והוא זה שהוסיף אלמנטים הומואיים לתוך המערכונים, למבוכתם של רוב צופי ה־BBC ולהנאת הקהל הצעיר.

דרכו של צ'פמן אבדה לו אחרי התפרקות החבורה. ניסיונותיו ליצור ולככב בסרטים נוספים לא עלו יפה. כמו בסרט 'The Odd Job', שכלל לא טרחו להקרין בישראל, כמו גם הסרט 'צהוב הזקן' עטור הכוכבים (דיוויד בואי, מרטי פלדמן, צ'יץ' וצ'ונג) שהיה יצירה בינונית. לאחר כמה ניסיונות נוספים להופיע פה ושם, התמקד צ'פמן בהרצאות בקולג'ים, שם סיפר את סיפור חייו ועבודתו עם הפייתונים. בתקופה זו הוא נעשה אלכוהוליסט, עד שנגמל כדי שיוכל להשתתף בסרט 'בריאן כוכב עליון'.

בסוף שנות ה־80 חלה צ'פמן בסרטן הגרון (לטענת הקרובים לו, ייתכן שעישון המקטרת גרם לכך), והוא מת ב־4 באוקטובר 1989, כשהוא בן 48 בלבד. ג'ון קליז ספד לו: "הייתם מצפים שאגיד כמה עצוב זה שאדם כל כך מוכשר הולך מאיתנו בגיל כה צעיר. אני אומר שזה שטויות. ברוך שפטרנו מהמנוול הזה ואני מקווה שיישרף בגיהינום".

ג'ון קליז / הבחור הגבוה. בין היתר גילם את האביר הצרפתי ב'הגביע הקדוש', הפך לכוכב המוכר מכולם

האייקון הקומי הגדול של החבורה. הוא היה אמור להיות עורך דין, אחרי שסיים לימודי משפטים בקיימברידג', אבל הפגישה עם גרהם צ'פמן הורידה אותו מהמסלול למשהו שונה לגמרי. אחרי שהופיעו יחד במועדון האוניברסיטה, התגלה על ידי איש הטלוויזיה דיוויד פרוסט והוזמן לכתוב מערכונים ולהשתתף בתוכניתו. ההצלחה הגיעה מיד, והוא הוזמן לכתוב לתוכניות נוספות. עד 1969 כבר הפך להיות פנים מוכרות יחסית בשטח הקומדיה. כשהפייתונים החליטו להציע תוכנית קומית לטלוויזיה הבריטית, קליז שימש כנכס המוכר של החבורה, עד כדי כך שהיה בין המפיקים מי שחשב לקרוא לה 'הקרקס המעופף של ג'ון קליז'.

לאחר העונה השלישית של 'הקרקס המעופף' החליט קליז לפרוש בטענה כי המערכונים חוזרים על עצמם והוא רוצה לגוון. מאז פרץ בקריירה עצמאית עשירה ומגוונת והפך, יותר מכל הפייתונים, לאייקון קומי בקנה מידה עולמי, חוצה תרבויות ויבשות. הוא פיתח את הסיטקום המיתולוגי 'המלון של פולטי', שם הציג מלון קטן ונידח המנוהל על ידי האיש החצוף ביותר עלי אדמות – בזיל פולטי, שמאמין שהכל היה עובד כשורה אם רק לא היו נכנסים לבית המלון הזה אורחים. בכך ניסח את טכניקת ההומור האישית שלו שתהפוך אותו לקומיקאי אגדי, כזו שאומרת שמאחורי כל ליצן לא עומד בהכרח אדם עצוב – אלא איש כועס. הזעם המודחק והאנאליות הבריטית תורגמו אצלו להומור מתפוצץ ומלא אדרנלין. "לבריטי הממוצע קשה מאוד להיכנס לחנות ולהגיד, 'סליחה, מה שמכרת לי לא תקין'", הוא נוהג להסביר. "בעיקרון, חלומו של כל בריטי ממוצע מסתכם ברצון להגיע אל הקבר בלי רגע אחד של מבוכה".

מאוחר יותר יצר וכיכב בקומדיה הקטלנית 'דג ושמו וונדה', שהוגדרה על ידי מבקרים רבים כאחד הסרטים המצחיקים ביותר שנוצרו אי פעם (למעשה, יש לסרט תעודת כבוד מוזרה בנושא: בשווייץ נמצא אדם שרוע על מושבו בבית הקולנוע כשהוא מת אחרי התקף צחוק). מעבר לעבודות הטלוויזיה הרבות והופעות האורח בשוברי קופות ('הארי פוטר', 'ג'יימס בונד' ועוד ועוד), קליז הפך להיות יוצר פרסומות מבוקש. הוא כתב וכיכב ביותר מ־100 פרסומות בכל רחבי העולם (גם אצלנו, פעמיים). לאחר גירושים מתוקשרים מזוגתו, אולץ לשלם לה כ־21 מיליון דולר ונשאר מרושש יחסית למעמדו הקודם. כתוצאה מכך, יצא לסדרת הופעות בשם 'מסע דמי המזונות', שבו הוא מסביר לקהל שהוא על הבמה רק בשביל הכסף, תוך הצגת תמונות של גרושתו ליד כספומט. ב־2019 הופיע גם אצלנו במסע ההופעות 'Last Time to See Me Before I Die'. כל הכרטיסים לשלוש ההופעות בהיכל התרבות נחטפו תוך שעות.

טרי גיליאם / אנימטור, במאי פורץ דרך, וגם האמריקאי שבחבורה – לכן הפייתונים מציעים לדבר איתו "יותר לאט"

גיליאם החל את דרכו כצייר קומיקס. כשעבר לבריטניה, החל לאייר סרטוני אנימציה לתוכנית הילדים 'Do Not Adjust your Set', שם פגש את מייקל פיילין, טרי ג'ונס ואריק איידל. עם הקמת חבורת מונטי פייתון, גיליאם היה אמון על סרטוני האנימציה שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתוכן המשוגע של הסדרה. בתחילה לא הוצג שמו בקרדיטים, אבל לאחר זמן קצר כבר הוכר כבשר מבשרה של החבורה.

האנימציה של גיליאם מחוכמת: מעבר לסיפור המעשה בכל סרטון, היא פותחת נקודות יציאה וכניסה למערכונים שמקיפים אותה ויוצרת מעין זרימה שמשרתת מצוין את הקונספט של מערכוני הפייתונים – מערכון ללא פאנץ'. למעשה, העבודה של גיליאם ארזה את התוכנית במעטפת של רצף תודעה, במובן מסוים בדומה למה שעשתה הספרות של ג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף ואחרים.

גיליאם שימש כבמאי שותף בסרט 'הגביע הקדוש', אבל בהמשך החליט לזוז הצידה ולהשאיר את התפקיד לטרי ג'ונס. הוא עצמו הסתפק בעיצוב האמנותי בסרט 'בריאן כוכב עליון'.

בהמשך ביים כמה יצירות מופת קולנועיות, ביניהן 'ברזיל', 'פישר קינג', '12 קופים' ו'פחד ותיעוב בלאס וגאס'. הוא היה הבמאי האחרון שזכה לעבוד עם השחקן הית' לדג'ר, שמת באמצע הפקת הסרט 'מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס'. גיליאם שבור הלב נאלץ לשנות את כל התסריט כדי להתאים אותו לחומרי הגלם שנותרו מהשחקן המנוח. אחרי שנים של בעיות וקטסטרופות הפקתיות, הצליח להשלים את יצירת הסרט 'האיש שהרג את דון קישוט', שעליו חלם במשך שנים. מעבר לעובדה שביים גם פרסומות, גיליאם מביים לא מעט מחוץ למסך הגדול – בין היתר אופרות ומופעים מיוחדים. ב־2006 הגיע לישראל על מנת לביים את המופע 'דיאבולו' של הליצן סלאבה פולונין.

אריק איידל / המוזיקלי בחבורה. גילם בין היתר את סר רובין הפחדן ב'הגביע הקדוש' והבחור הגס במערכון 'Nudge Nudge'

כמו קליז וצ'פמן, גם איידל למד בקיימברידג' והבין בקולג' היוקרתי שדווקא הבמה היא בשבילו. הוא הצטרף לצוות הכותבים של דיוויד פרוסט, וכשהוקמה החבורה בלט בכישרונו המוזיקלי. מעבר למערכונים הרבים שכתב, איידל יצר וביצע את רוב השירים המפורסמים של החבורה כמו 'Always Look on the Bright Side of Life' ('בריאן כוכב עליון'), שיר הנושא של 'טעם החיים', 'שיר הגלקסיה' ועוד ועוד.

פניו של איידל הפכו מוכרות עוד יותר בעולם אחרי שכיכב בלהיט 'נזירות ממין זכר' עם רובי קולטריין (1990). הוא יצר את הסרט המשעשע 'ירושה במחלוקת' (עם תפקיד אורח לג'ון קליז), הופיע בתפקידים קטנים בלהיטים קולנועיים לכל המשפחה כמו 'קספר' ודיבב דמויות בסדרת סרטי 'שרק'. בשנות האלפיים החליט להפוך את הסרט 'הגביע הקדוש' למיוזיקל. יתר החבורה הרימה גבה, אבל נתנה לו את הסכמתה. איידל התאים את התסריט, הוסיף קטעים מוזיקליים, והמחזמר 'ספאמלוט' הפך לאחד המופעים המצליחים והרווחיים ביותר בברודוויי וזכה בשלל פרסים, כולל פסלון הטוני למחזמר הטוב ביותר – מה שהפך את איידל לעשיר ביותר מבין כל הפייתונים החיים.

טרי ג'ונס / במאי החבורה. גילם בין היתר את אמו של בריאן ב'בריאן כוכב עליון' ואת האיש השמן ב'טעם החיים'

הוא למד באוקספורד והתעניין במיוחד בהיסטוריה. את ההזדמנות הראשונה להופיע הוא קיבל בתוכנית 'Twice a Fortnight' יחד עם ג'ונתן לין (מי שלימים ייצור את סדרת המופת 'כן, אדוני השר').

למרות המראה התמים, ג'ונס גילם כמה מהדמויות הקיצוניות ביותר של החבורה: נגן האורגן העירום, הכומר שתוקף נשים, ומזכיר המדינה לנושאי חקלאות שמפליא בסטריפטיז הכולל טלטול כיסויי פטמות. הוא זה שכתב יחד עם מייקל פיילין את מערכון האיש השמן, את מערכון המסעדה המגישה רק 'ספאם' (מכאן, אגב, הכינוי לדואר זבל), את חוטב העצים הגיי ועוד ועוד.

ג'ונס הוא שביים את שלושת הסרטים המשמעותיים של החבורה: 'הגביע הקדוש' (יחד עם גיליאם), 'בריאן כוכב עליון' ו'טעם החיים'. הגישה הקולנועית שלו היא אפית – הוא דגל בשימוש רב בנופים, בדמויות היסטוריות וגם בהופעות אקסטרווגנטיות, כמו בקטע המיוזיקל 'כל זרע הוא קדוש' בסרטם האחרון. במובן הזה, הוא היה שונה לחלוטין מג'ון קליז השכלתני, שביקש היגיון מתמטי בכל מערכון, לעומת ג'ונס שביקש ויזואליה פומפוזית ורומנטיזם. לכן, רוב הוויכוחים בין הפייתונים התחוללו בקרב השניים, עד שימוש ברהיטים לצורכי אלימות. אבל בסופו של דבר, הם השלימו זה את התכנים של זה.

מחוץ לגבולות הפייתוניים, ג'ונס ביים את הסרט 'אריק הוויקינג', בכיכובו של טים רובינס (והופעה נהדרת של קליז), את 'שירותים אישיים' שעסק במנהלת בורדל בלונדון, וגם גרסה אנושית לאגדה האהובה 'הרוח בערבי הנחל', שם הופיעו כמעט כל הפייתונים החיים, למעט גיליאם. הוא כתב והגיש מספר סדרות דוקומנטריות שעוסקות בהיסטוריה כמו 'הצלבנים', 'ימי הביניים' ועוד. סרטו האחרון 'Absolutely Anything' כלל את קולם של כל חמשת הפייתונים בדמותם כחייזרים.

ב־2015 נודע כי טרי ג'ונס סובל מדמנציה שפגעה ביכולת הדיבור שלו. מאז הידרדר מצבו וכיום הוא כלל אינו מסוגל לדבר עם הסובבים אותו.

מייקל פיילין / האיש הנחמד ביותר בחבורה. גילם בין היתר את חוטב העצים העליז ואת פונטיוס פילאטוס ב'בריאן'

החביבות הכובשת של פיילין לא הופכת אותו לפחות מטורף. להפך. מאז שחבר לעמיתו לספסל הלימודים באוקספורד טרי ג'ונס ובהמשך לשאר החבורה, פיילין לא מפסיק ליצור קומדיה עד להגעתו לדרגה של 'National Treasure' של אנגליה. הוא היה האיש שפתח כל תוכנית עם המילה הבודדת "It's", הנחה את השעשועון האכזרי 'סחיטה' וגילם את האבא ששולח את עשרות ילדיו לניסויים רפואיים כדי להרוויח כסף.

למרות שלא זכה לככב בתפקידים הראשיים בסרטי החבורה, הוא זכה לכך מחוצה לה – הוא גילם את הדמות הראשית בסרטו של גיליאם 'ג'אברווקי' (על פי שירו של לואיס קרול), בסרט 'מיסיונר ולא קדוש' שכתב בעצמו, ב'חגיגה פרטית' לצד מגי סמית וגם בסרט 'חברות מאמריקה' שיצר. הוא הפך להיות מר 'מסע עולמי' של בריטניה, כשערך והגיש תשע סדרות שונות ומצליחות של טיולים בכל רחבי הגלובוס: 'מסביב לעולם ב־80 יום', 'מקוטב לקוטב', 'מסע בסהרה' ועוד. לאחרונה זכה בתואר אבירות, וכעת תואילו לקרוא לו סר מייקל פיילין.

הסדרה

'הקרקס המעופף של מונטי פייתון' 1969–1974

מפיק ב־BBC: "אז במה הסדרה שלכם תעסוק?"
קומיקאים: "אהה… חשבנו לעשות תוכנית קומית ש… יהיה בה הומור… קומדיה ו… דברים מצחיקים".
מפיק: "יהיו בה אורחים?"
קומיקאים: "מממ… לא חשבנו על זה, למען האמת…"
מפיק: "יהיו בה קטעים מוזיקליים?"
קומיקאים: "אהה… עוד לא דיברנו על זה".
מפיק: "יהיו קטעי סרטים? צילומי חוץ?"
קומיקאים: "אההה… יכול להיות, עוד לא…"
מפיק: "ואיך יקראו לסדרה?"
קומיקאים: "שמע… אהה…"
מפיק: "טוב, לא יודע מה להגיד לכם. לא אוכל לתת לכם יותר מ־13 תוכניות"

לא, זהו לא עוד מערכון, אלא פחות או יותר הסיפור האמיתי. כך הציגה חבורת מונטי פייתון את הרעיון שלה לתוכנית מול האיש החשוב של רשת הטלוויזיה הבריטית הממלכתית. כך, בחופזה ובלי בקרה, נולדה הסדרה הזו שהתפרשה על פני ארבע עונות ו־45 פרקים.

כאן הכל התחיל. המערכונים, הדמויות והשיגעון הגדול, שיתורגם אחר כך ליתר מפעל חייהם של ששת החברים. עשרות מערכונים הפכו לקאלט, כמו 'התוכי המת', 'מועדון הוויכוחים', 'חוטב העצים העליז', 'המשרד להליכות מטופשות' (ר' המערכונים הגדולים). וכמובן משפטי מפתח שמצוטטים כבר 50 שנה, ובראשם: "ועכשיו למשהו שונה לגמרי". שני פרקים נוספים, אגב, הופקו לטלוויזיה הגרמנית. לצורך הפקת אחד מהם למדו הפייתונים את השפה באופן פונטי, וזה מצחיק כמו שזה נשמע.

לאחרונה זכו מעריצי הסדרה להפתעה משמחת: החברה שמנהלת את הפייתונים שקדה במשך תקופה ארוכה על חיפוש חומרים שנפלו על רצפת העריכה במהלך הכנת התוכנית. ב־BBC דאגו למחוק חומרי גלם כדי לבצע שימוש חזור בקלטות, שהיו יקרות מאוד באותן השנים, אך באורח פלא נמצאו עשרות דקות של חומרי גלם, פספוסים וטייקים שונים מפרקי הסדרה. כמו כן, בוצע טיפול חסר תקדים באיכות התמונה ובקטעי האנימציה (חלקם נסרקו מחדש באישורו של טרי גיליאם) והתוצאה היא מארז בלו־ריי מפואר שכולל בתוכו את כל הטוב הזה. המחיר לא זול – 450 שקל – אבל בהחלט שווה לכל פייתוניסט נלהב.

הסרטים

'ועכשיו למשהו שונה לגמרי' (1971)

בעקבות ההצלחה של 'הקרקס המעופף' הוחלט לנסות להפיק סרט במתכונת מערכונים מתוך שתי העונות הראשונות. את היוזמה הזו הציג להם יו"ר חברת פלייבוי בבריטניה, בעיקר מתוך כוונה להכיר את הפייתונים לקהל האמריקאי. הפייתונים לא זוכרים את יצירת הסרט כחוויה נעימה במיוחד, בעקבות היחסים המתוחים עם המפיק. הם לא מייחסים חשיבות רבה לסרט ולא רואים בו יצירה שוות משקל לאלו שיבואו אחריו. ולמרות זאת, יש בו כמה ביצועים פנומנליים לאותם מערכוני טלוויזיה, הפעם בהפקה מושקעת יותר. 'התוכי המת', 'חוטב העצים העליז', 'המילון ההונגרי המעוות' ועוד, מוצגים באופן משופר ומצחיק עד דמעות.

'הגביע הקדוש' (1975)

סרטם העלילתי (אם אפשר לקרוא לזה כך) הראשון של החבורה. מבוסס על המיתולוגיה המפורסמת על אודות המלך ארתור וחיפושיו אחר הגביע הנכסף שממנו לגם ישו בסעודה האחרונה. ההזדמנות של הפייתונים ללעוג לכל האנתולוגיה הספרותית, התיאטרלית והקולנועית שעסקה במלך ארתור, אבירי השולחן העגול, הקרבות, ההרואיקה וכל הבבל"ת הנלווה. כמה מהסצנות הנפלאות ביותר בתולדות הקריירה הפייתונית נמצאות כאן: הקרב עם האביר השחור (ר' המערכונים הגדולים), האבירים שאומרים "ני!", הקברט המשונה בקמלוט ועוד, מה שמשכנע לא מעט ממעריצי החבורה להאמין שזהו הסרט הפייתוני הטוב ביותר.

הסרט הופק בתקציב נמוך של כ־400 אלף דולר, במימונם של חברי הלהקות פינק פלויד, לד זפלין, ג'נסיס ואלטון ג'ון. פרט משעשע נוסף: ב־2001 הופק די.וי.די שמכיל לא מעט חומרי בונוס מעולים, ובין היתר גם "כתוביות למי שלא אוהב את הסרט", המבוססות על מחזות שייקספיריים. כן, הפייתונים הטרילו כבר אז את האופציה הדיגיטלית.

'בריאן כוכב עליון' (1979)

הטייק־אוף הידוע ומטריף הפנאטים הנוצרים על חייו של ישו. יהודה העתיקה תחת שלטון הרומאים, בחור ושמו בריאן מזוהה בטעות כמשיח וסוחף קהל מאמינים עיוור שנוהר אחריו. הוא לא מסוגל להיפטר מהם, למרות שהוא מנסה להבהיר את הנקודה:

בריאן: "אתם לא צריכים ללכת אחריי. אתם לא צריכים ללכת אחרי אף אחד! אתם צריכים לחשוב באופן עצמאי. אתם כולכם אינדיווידואלים".
קהל המאמינים: "כן! אנחנו אינדיווידואלים!"
בריאן: "אתם כולכם שונים".
קהל מאמיניו: "כן! אנחנו כולנו שונים!"
אדם בודד בקהל: "אני לא".

וכך, באופן מתוחכם, הצליחו הפייתונים להעביר ביקורת ארסית ופופולרית כלפי הממסד הדתי. הסרט עורר תסיסה שהובילה להישג חסר תקדים: איחוד נציגים של שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות נגדו. כתוצאה מכך, 'בריאן' צונזר בכמה מדינות. אבל הפייתונים ידעו היטב כיצד לנצל את המומנטום, ובקמפיין היח"צ השתמשו באותם ציטוטים כדי לקדם את הבכורה. כך למשל, הפוסטר לווה באמירה של בישופ בכיר: "כל מי שנהנה מהסרט – לוקה בנפשו". הברדק הגדול הגביר עוד יותר את הבאזז, והסרט הפך ללהיט קופתי גדול יחסית לסרטיהם הקודמים.

מי שעמד מאחורי ההפקה היה לא פחות ולא יותר החיפושית ג'ורג' הריסון, שמימן את כולו (לאחר שגופי הפקה אחרים נבהלו וברחו). הריסון הסביר את הצעד ההרואי במשפט אחד: "פשוט רציתי לראות את הסרט", והוא משכן רכוש כדי להקים חברת הפקה משלו לטובת העניין. ג'ון קליז מאמין עד היום שמדובר בסרט הטוב ביותר של החבורה, "מכיוון שיש בו מסר חשוב, שנשאר עם הצופה זמן רב אחרי הצפייה בו". רבים מסכימים איתו.

'טעם החיים' (1983)

סרטם האחרון של החבורה, ולמעשה גם הפרויקט המשמעותי האחרון שבוצע על ידם בהרכב מלא. מורכב משורת מערכונים שעוסקים בשלבים השונים של מעגל החיים: מהלידה, דרך בית הספר, גיל העמידה ועד המוות.

אחת ההברקות של הסרט היא הדיון הממזרי ביומרה לנסות להגדיר את משמעות החיים. "מהי משמעות החיים?" היא שאלה שנשאלת לאורך כל הסרט, בכל מיני נוסחים מבלבלים, ולצופה ניתנת התחושה שעוד רגע תופיע המסקנה המהדהדת. אלא שבסוף הסרט (ספוילר) מופיע לו מייקל פיילין, לבוש בדראג ומכריז על משמעות החיים מתוך כרטיסייה של מנחי טלוויזיה: "תהיו טובים, תעשו ספורט, תקראו ספר טוב מדי פעם ותנסו לחיות בשלום ובשלווה עם כל בני האנוש". תמצית אנגלית יבשושית, בהפוך על הפוך מכל מה שייצגו הפייתונים.

אמנם כל סרטיהם בוטים, אבל הפעם נדמה שהחבורה החליטה לבחון את הקומדיה שלהם ולמתוח את הגבולות עד לאזורי ההלם והדחייה: כמו במקרה האיש השמן המקיא במסעדה (ר' מערכונים), ניתוח הוצאת כבד ללא הרדמה ועד לעג רעיל כלפי הממסד הקתולי, באמצעות המחזמר המרושע 'כל זרע הוא קדוש'.

וגם: 'הגביע הקדוש 2' (הסרט שלא קרה)ב־1998 הציע אריק איידל ליצור סרט המשך לאותו סרט פולחן מצליח. הרעיון: האבירים המבוגרים חוזרים אל המסע, כשקולו של גרהם צ'פמן המנוח יושמע מתוך הקלטות ישנות שנותרו על רצפת חדר העריכה, וכך יהיה איחוד מושלם של כל ששת הפייתונים למרות היעדרו של האחרון. למרות הסכמה ראשונית, התסריט בסופו של דבר לא יצא לדרך, מה שגרם לאיידל להתרחק, לתקופה קצרה, מיתר החברים.

המערכונים הגדולים. רשימה חלקית ביותר

'התוכי המת' 

אי אפשר לדמיין את ההומור הבריטי בלי המערכון הענק הזה. ג'ון קליז מגיע אל חנות החיות עם כלוב ובו תוכי שוכב חסר תנועה. הוא מתלונן על כך שהמוכר, מייקל פיילין, גרם לו לרכוש תוכי מת. "לא, הוא פשוט עייף", עונה פיילין. קליז מוציא את הפגר המסכן מהכלוב ומתחיל להוכיח שמדובר בגופה. הוא צורח לתוך אוזנו של התוכי וקורא לו להתעורר. הוא חובט בו, מכה בו ומתעלל בו. כשזה לא עוזר, הוא מגייס את כל התזאורוס האנגלי כדי להסביר למוכר שמדובר בפגר:

"He's passed on! This parrot is no more! He has ceased to be! He's expired and gone to meet his maker! He's a stiff! Bereft of life, he rests in peace! If you hadn't nailed him to the perch he'd be pushing up the daisies! His metabolic processes are now history! He's off the twig! He's kicked the bucket, he's shuffled off his mortal coil, run down the curtain and joined the bleeding choir invisible!! THIS IS AN EX-PARROT!!

המערכון הוא שיקוף גאוני של הטבע הבריטי שמחייב איפוק, נימוס ושמירה על טעם טוב מול מצב בלתי אפשרי של עבודה בעיניים. היופי באמנות הקומית הזאת הוא באסקלציה של רמת הטיעונים של קליז, כמו גם המימיקה שהולכת ומאבדת שליטה ככל שהמוכר מסרב לקבל את הטיעון שיש להחליף לו את החיה האומללה. הפינג פונג המילולי, הטיימינג הקומי והצלילים של הטקסט הם מלאכת מחשבת של פעם בדור. המערכון הפך כל כך מפורסם עד שראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר בכבודה ובעצמה השתמשה בטייטל כדי לחבוט במפלגה היריבה הלייבור, אותה כינתה 'תוכי מת'. ב־2004 הוא נבחר על ידי ה־BBC למערכון הטוב ביותר בתולדות הממלכה בכל הזמנים.

'המכון לוויכוחים' 

הקליינט מייקל פיילין נכנס לקליניקה שבה מציעים ויכוח בתשלום. הוא דופק על דלתו של ג'ון קליז ושואל אותו אם זה המקום הנכון להגיע לוויכוח. קליז עונה לו: "כבר עניתי לך על זה". פיילין משיב: "לא, לא ענית". קליז עונה ב"כן, דווקא כן" וכך המערכון נמשך לוויכוחים בלתי אפשריים, עם כמה טוויסטים שנונים במיוחד. המערכון כל כך אייקוני עד שהפך לכותרת השחוקה ביותר לסיקור הדיונים בפרלמנט הבריטי.

'ריקוד סטירות הדגים'

יש קונצנזוס בין הפייתונים – זהו המערכון האהוב עליהם ביותר. קשה לתאר את המערכון במילים אבל ניתן לומר שמדובר בשני אנשים שרוקדים באופן טיפשי לצלילי מוזיקה אווילית, תוך שאחד מהם מכה את השני בדגים קטנים. איך זה נגמר? אתם חייבים לראות בעצמכם, אם עוד לא ראיתם. חפשו בגוגל The Fish Slapping Dance

'האביר השחור'

לא ניתן לספור את כמות הממים שבוצעו לסצנה הנפלאה הזו מתוך הסרט 'הגביע הקדוש'. המלך ארתור מגיע לצומת דרכים שבו הוא פוגש באביר שחור שלא מאפשר לו לעבור. למרות תחינותיו של המלך והצעתו להצטרף אליו למסע לחיפוש הגביע, האביר השחור בשלו ואינו זז. לפיכך שולף המלך ארתור את חרבו והקרב ביניהם מתחיל. ארתור משסף את ידו ומכריז על ניצחון. אלא שהאביר טוען שלא קרה דבר: "זה בסך הכל פצע חיצוני" וממשיך להילחם. אחרי שגם ידו הימנית נקטעת על ידי חרבו של ארתור האביר לא פוסק. הוא עובר לבעיטות, תוך השמעת סיסמאות קלושות בסגנון "אני אראה לך מה זה, פחדן". וכך כל האיברים נכרתים עד שהאביר השחור מכריז: "טוב, נקרא לזה תיקו". משמע, האגו גדול יותר מהביולוגיה. מיצירות המופת של הקומדיה האנגלית בכל הזמנים.

'המשרד להליכות מטופשות' 

מערכון טיפשי להפליא, שבו פיילין מגיע למשרד שקליז נמצא בו והוא מבקש ממנו מימון ממשלתי להעצמת הליכתו המטופשת. אידיוטי כמו שזה נשמע. הצחוק טמון באופן שבו קליז מסגל לעצמו הליכה מעוותת באופן בלתי הגיוני ובכל זאת שומר על מבט רציני. דוק השמרנות לצד תנועה ג'ירפית אפילפטית. וכך, גופו של קליז (המתנשא לגובה של 1.96 מטר) המרים את רגלו אל על, הפך לאייקון בריטי מונומנטלי שניתן למצוא בכל חנות מזכרות בלונדון. קליז, אגב, ממש לא סובל את המערכון הזה וטכנית הוא כבר לא מסוגל לבצעו, לאחר שעבר ניתוח להחלפת הברך.

'האיש השמן במסעדה'

הפייתונים מאוד גאים במערכון הזה, שלדבריהם מצליח לזעזע את הצופים עד היום (וזה לא קל). טרי ג'ונס הוא איש עשיר ושמן בעל ממדים בלתי נתפסים. הוא מגיע למסעדה צרפתית והמלצר (קליז) מעמיס על שולחנו את כל תפריט המסעדה. אחרי שהוא מלא עד אפס מקום, קליז משכנע אותו לבלוע עוד עלה מנטה אחד. למרות התנגדותו הוא משתכנע. לאחר הבליעה הוא מתנפח, מתפוצץ כמו בלון – וכל תוכן המעיים שלו מושפרץ לכל עבר. זהו מחזה מעורר פלצות שנחרט במוחו של כל מי שצופה בו. אבל כמה מגעיל, ככה מצחיק. הסאבטקסט של המערכון נוגע כמובן בדו־פרצופיות של המסעדות המפונפנות, שבהן הכל מסודר ואסתטי, המילים גבוהות והצילחוּת מרשים, אבל בסופו של דבר – אוכל זה אוכל. מה שנכנס בצורה יפהפה – בסופו של דבר יוצא כמו שהוא, גם אם יש לך מבטא צרפתי. גשו ליוטיוב הקרוב וצפו על בטן ריקה.

המופעים

על מנת להתפרנס (בעיקר) החליטו הפייתונים להעלות את המערכונים השונים אל הבמה. ההצלחה הובילה אותם למסע הופעות בכמה וכמה מדינות. ספורות מהן תועדו. 'Live at the City Center' וגם 'Live at Drury Lane' הוקלטו באודיו בלבד והפכו לאלבומים, אבל היו גם כאלו שצולמו:

Pleasure at her Majesty’s, 1976

החבורה הצעירה התבקשה על ידי ארגון אמנסטי להשתתף בסדרת הופעות להרמת תרומות לארגון. חמישה מהפייתונים הסכימו והם הופיעו יחד בהתנדבות עם כמה מהמערכונים הטובים ביותר (כולל ביצוע אלים במיוחד של 'התוכי המת'). זו ההזדמנות שלהם לסגור מעגל ולהופיע יחד עם אחד ממקורות ההשראה: חבורת 'Beyond the Fringe' שמתאחדת איתם במספר מערכונים. במשך השנים עלו מופעים נוספים של אמנסטי שבהם הופיעו הפייתונים בהרכבים חסרים.

'מונטי פייתון חוגגים בהוליווד' (1980)

הפייתונים מגיעים לסדרת הופעות ענקית ב־Holywood Bowl, מול 8,000 איש בכל ערב, עם מיטב המערכונים וכמה הפתעות שטרם נראו קודם, כמו ביצוע חי לשיר 'Sit on my Face', שבו ארבעה מהם חושפים את עכוזיהם. המופע צולם והוקרן בקולנוע כשנתיים לאחר מכן בגרסה מקוצרת.

ריאיון מיוחד באספן (1998)

שנה לפני אירועי 30 השנים להקמת מונטי פייתון, התכנסו חמשת הנותרים לריאיון מצולם על הבמה באספן. אלא שריאיון עם הפייתונים הוא לא דבר רגיל ועד מהרה הפך למופע לכל דבר. תחילה הם צירפו את כד האפר של גרהם צ'פמן לשיחה. בשלב מסוים הופל הכד והאפר נשפך כולו על הרצפה. מאוחר יותר הוענק להם פרס ה־AFI של המכון האמריקאי לקולנוע. כאות תודה, קליז נשא דברים ואמר בין היתר: "אז, כשהתחלנו את התוכנית, פרס כזה היה יכול לעזור לנו. אבל לא קיבלנו כלום. עכשיו זה סיפור אחר, אה? אתם רק מחכים להתחכך בנו ולכן מזמינים אותנו לקבל פרס ששווה לתחת". לקול צחוקו המתפקע של הקהל, הוא סולק מהבמה על ידי חבריו ומאוחר יותר חזר ואמר: "בעצם אני חוזר בי. זה מאוד מרגש".

האיחודים

1989 – האיחוד העצוב 

לציון 20 שנה להקמת החבורה, התכנסו ששת החברים לספיישל טלוויזיוני בהנחיית סטיב מרטין. באותם הימים, גרהם צ'פמן נאבק במחלת הסרטן והיה מרותק לכיסא גלגלים. מערכון שלם בהשתתפותו צולם, אך בגלל התוצאה, שלא עמדה בציפיות החבורה – נגנז. מהאיחוד כולו נותרו כמה שניות שבהן סטיב מרטין פותח ארון ומוצא את החבר'ה שם. ניתן להבחין בצ'פמן, כשהוא יושב על כיסא.

השניות הספורות הללו היו הפעם האחרונה שבה נראתה החבורה יחד. יום לפני מועד החגיגות מת צ'פמן. טרי ג'ונס הגדיר זאת: "הדרך הכי מחורבנת לקלקל מסיבה". מאז הפצירו בפייתונים להתאחד וליצור עוד סרטים ולהופיע, אבל הם סירבו בעקביות.

1999 – ספיישל 30 שנה למונטי פייתון (כמעט איחוד)

ה־BBC הקדיש כמעט ארבע שעות שידור לחבורת מונטי פייתון בערב שעיקרו תוכניות דוקומנטריות מושקעות על פועלם. חמשת הפייתונים החיים השתתפו בו וגם ביצעו כמה מערכונים קצרים. בעקבות סכסוך בין אריק איידל ליתר, סירב הראשון להגיע לבריטניה לצילומים והסכים להשתתף רק בצילומי חוץ ששלח ממקום מושבו בארה"ב, כך שלא ניתן היה לראותו יחד איתם על המסך. אחד הבונוסים השווים של הספיישל היה מערכון קצרצר שנגנז מהסדרה המקורית ונראה פה בפעם הראשונה. החומר הארכיוני הישן כלל פסקול משובש ולכן הפייתונים דיבבו אותו מחדש לכבוד החגיגות.

2014 – הקאמבק האחרון:
Monty Python Live (Mostly): One Down, Five to Go

אף שהצהירו כי לעולם לא יתאחדו באופן רשמי בלי צ'פמן, הפייתונים הכריזו על סבב הופעות ראשון מאז 1980. מבקרי התרבות שפשפו את עיניהם (כולל כותב שורות אלו) ולא האמינו שהחבורה המבוגרת (כולם מעל לגיל 70) יחזרו להשתולל על הבמה. לאורך עשרה מופעים ומול 160 אלף איש במצטבר, הופיעו הפייתונים באולם O2 הידוע בלונדון עם המיטב שבמיטב: 'התוכי המת', 'מועדון הוויכוחים', 'האינקוויזיציה הספרדית' וגם ביצועים לשירים המפורסמים מ'טעם החיים'. המופע, בבימויו של אריק איידל, זכה לביקורות משבחות. הערב האחרון הוקרן בשידור חי במאות בתי קולנוע ברחבי העולם, שם יכלו לראות את הפייתונים מעניקים את ההשתחוויה האחרונה בהחלט.

2015 – 'בפעם האחרונה בהחלט'

לכבוד חגיגות 40 שנה ליציאת הסרט 'הגביע הקדוש', התכנסו הפייתונים לשיחה על הבמה. זו הייתה הפעם האחרונה שניתן היה לראות אותם יחד, מכיוון שזמן קצר לאחר מכן התגלה כי טרי ג'ונס סובל מדמנציה. סימנים ראשונים לכך אפשר היה לראות כבר בהופעות האיחוד שנה קודם לכן, כשהוא נראה קורא מכרטיסים ומבצע את תפקידיו באופן איטי לעומת היתר. תיעוד השיחה המשותפת האחרונה מופיע במארז הבלו־ריי שיצא לחנויות.

וזה עוד לא הכל

הפייתונים משאירים אחריהם גם ספרים קומיים שכתבו (למשל 'Big Red Book', שצבעו הוא, איך לא, כחול), אלבומים שכוללים חומרים מקוריים, משחקי מחשב, משחקי קלפים ועוד. ואם זה לא מספיק לכם, ישנם כ־30 ספרים ועוד עשרות תוכניות דוקומנטריות שהופקו על פועלם.

הקונגלומרט הפייתוני מנוהל היום על ידי בתו של טרי גיליאם – הולי. היא זו שדאגה להתאים את עולמם לרשתות החברתיות, והעמוד הרשמי בפייסבוק ובאינסטגרם פעילים ופופולריים מאוד. אם הגעתם עד לכאן ואתם לא יכולים להפסיק – שווה לעקוב אחריהם. מדי פעם צצות להן הפתעות מהארכיון ודרישת שלום מהחברים הנותרים.