כשנכנס ברק אובמה לבית הלבן לפני שמונה שנים הוא החליט להוציא משם את פסלו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר ווינסטון צ'רצ'יל, ולהחליפו בזה של מרטין לותר קינג. על אף הכבוד לו ראוי קינג, גם הנלהבים שבתומכיו של הנשיא השחור הראשון יכולים לתהות מדוע הוצב קינג בבית הלבן דווקא על חשבונו של צ'רצ'יל. בוריס ג'ונסון, שר החוץ של בריטניה, אמר בזמנו שלאובמה יש "בעיה עם המורשת הבריטית", ברמזו לצבע עורו ולמוצאו החצי־קנייתי. ב־20 בינואר הושבע דונלד טראמפ לנשיא – ומיד החזיר את פסלו של האיש והסיגר אל הבית הלבן, לקולותיו הצוהלים של עוד פוליטיקאי בריטי, נייג'ל פראג', מנהיג מפלגת UKIP. פראג' וג'ונסון הם האנשים שעל שמם רשום הברקזיט: במשך שנים תמכו פראג' ומפלגתו ביציאת בריטניה מהאיחוד והביאו למעשה למשאל העם. ג'ונסון החליט ברגע האחרון לתמוך במחנה העוזבים, הטה את הכף – והשאר הוא ההווה שבו אנו חיים.
לגמרי במקרה, או בעצם לא לגמרי במקרה, עלתה בנטפליקס 'הכתר', סדרה על בית המלוכה הבריטי בזמנה של המלכה אליזבת השנייה. אליזבת תהיה ללא ספק הגיבורה של הסדרה כולה, אבל כל מי שצפה בעונה הראשונה לא יכול היה שלא להתרשם שהדמות המרכזית, המשמעותית והמעניינת ביותר בה איננה אליזבת, אלא ווינסטון צ'רצ'יל. בעזרת 'הכתר', אנחנו פוגשים את צ'רצ'יל שלוש פעמים.
–
בפעם הראשונה אנו פוגשים את ווינסטון לאונרד ספנסר־צ'רצ'יל, הדמות ההיסטורית. ואין זה עניין של מה בכך. צ'רצ'יל, יחד עם רוזוולט, הוא הגיבור החשוב ביותר של המאה ה־20. כל אדם החי בעולם המערבי חייב לו את חייו, ואם לא את חייו – את אורח חייו הליברלי והחופשי. האלטרנטיבה הייתה ברית המועצות, כיבוש נאצי, או עבור היהודים, נו, אתם יודעים לבד.
כשמביאים את כל זה בחשבון, מדהים כמה מעט אנשים מחוץ לבריטניה יודעים דבר־מה על צ'רצ'יל, ואם הם יודעים – מדהים כמה מעט הם יודעים. 'הכתר' היא הזדמנות נהדרת לפגוש את צ'רצ'יל האיש: את גינוניו, מהסיגר שבפיו ועד השנינות ויכולת הביטוי יוצאת הדופן. את השקפת עולמו האימפריאליסטית, לטוב ולרע. ואת חייו האישיים, כמו יחסיו יוצאי הדופן עם אשתו קלמנטיין, שהייתה שותפת סוד שלו לכל דבר ועניין, כולל סודות מדינה. קלמנטיין ישנה לצידו בבונקר במהלך מלחמת העולם השנייה. נוגע ללב במיוחד היה הפרק שבו מצייר צ'רצ'יל שוב ושוב את מאגר המים שמזכיר לו את מותה של בתו הצעירה. רק עבור המפגש הזה עם גיבור היסטורי אמיתי היה שווה לצפות ב'הכתר'.
בפעם השנייה אנו פוגשים את צ'רצ'יל כמטאפורה לאימפריה הבריטית כולה. במשפט אחד: שקיעתו של צ'רצ'יל היא שקיעתה של בריטניה כמעצמה עולמית. צ'רצ'יל הוא תוצר של האימפריה הבריטית ואחד ממעצביה. הוא נולד ב־1874, כשבריטניה הייתה המעצמה החזקה בעולם, עם שטחים ונקודות אחיזה בחמש יבשות. הוא תוצר של מערכת החינוך של המעמד העליון הבריטי: פנימייה, קשר רופף עם ההורים וכבוד מקודש, דתי כמעט, לכתר הבריטי.
צ'רצ'יל גם היה מנהיגה של האימפריה במבחנה הקשה ביותר: מלחמת העולם השנייה. והוא הוביל אותה לניצחון. אבל ניצחונה של בריטניה היה גם האות לנפילתה. שתי מלחמות העולם רוששו את בריטניה, אילצו אותה להיפרד משטחיה מעבר לים ולפנות את הבמה לשתי מנצחות אחרות ורעננות יותר של המלחמה: ארצות הברית וברית המועצות. מלחמת העולם השנייה חתמה סופית את העידן הבריטי, וגם הביאה לנפילתו של צ'רצ'יל, שניצח במלחמה אך הפסיד בבחירות ללורד אטלי, מנהיג הלייבור.
'הכתר' מלווה את צ'רצ'יל עם חזרתו לכהונה נוספת ב־1951, והיא עושה הכל כדי שנבין שהוא אדם מחוץ לזמנו. סוס בעידן המכונית. טלפון חוגה בעידן האייפון. הוא מתעניין ביחסי חוץ כאילו בריטניה עדיין מובילה את העולם, ומתעלם מענייני פנים כאילו העם אינו חשוב. והוא מתייחס לכתר הבריטי, למלך ולמלכה הצעירה בחרדת קודש. צ'רצ'יל מתקשה לקבל את הפורטרט שלו כיוון שהוא נראה בו זקן – ובאותה מידה הוא מסרב לקבל את פרפורי הגסיסה של האימפריה שלצילה ולאורה גדל ושאותה הוביל.
אבל בריטניה של צ'רצ'יל מתה סופית עם פרישתו, ותחתיה נולדה בריטניה, מדינת הלאום – לא עוד מעצמה עולמית, אלא דמוקרטיה ליברלית בינונית שוויתרה עם הזמן על כמעט כל מושבותיה ושעיקר עניינה הוא רווחת תושביה. והמייצגת הטובה ביותר שלה היא הדמות שליוותה אותה לכל אורך שנותיה עד כה: המלכה אליזבת השנייה. העידן של בריטניה המודרנית ייזכר בהיסטוריה בתור "התקופה האליזבתנית". לכתו של צ'רצ'יל היא בואה של אליזבת, כשם שלכתה של האימפריה היא בואה של מדינת הלאום.
–
המפגש השלישי עם צ'רצ'יל מתרחש עם ההווה, עם 2016, שנת הברקזיט וטראמפ, כפי שניתן להבין מהפתיח לטור הזה ומהציטוט שמעליו. אין זה מקרה שצ'רצ'יל משותף לבוריס ג'ונסון (שכתב עליו ביוגרפיה ומעריץ אותו), נייג'ל פראג' ודונלד טראמפ, גם אם לא בטוח שהיה נהנה במיוחד מחברתם. כי צ'רצ'יל, ירצה או לא ירצה, מייצג עבורם את העבר שאליו יש לחזור.
האיחוד האירופי נולד פחות או יותר בזמן שצ'רצ'יל ירד מהבמה. בריטניה הצטרפה אליו כמעט 20 שנה מאוחר יותר. מדיניות ההגירה של בריטניה השתנתה והביאה גלים של מהגרים לא לבנים בשנות ה־60. כך גם מדיניות ההגירה של אמריקה, שעד שנות ה־50 הייתה פתוחה בעיקר למהגרים מאירופה. צ'רצ'יל מייצג את בריטניה וארה"ב, לפני כל השינויים הליברליים הבזויים האלה: מדינות הומוגניות, לבנות, ששולטות בעולם. עולם חדש עדי יסוד נחריבה. ואין דמות טובה יותר להזדהות איתה מאשר גיבור בלתי מעורער כמו צ'רצ'יל. לו היו יכולים ג'ונסון ופראג' לשאול את הסיסמה של טראמפ למשאל העם בבריטניה, הם היו עושים זאת בלי למצמץ: "לעשות את בריטניה נהדרת שוב" היה אומר שלט החוצות – עם תמונה של צ'רצ'יל לצידו.
השאלה המרכזית היא אם ניתן להחזיר עטרה ליושנה. אם ארה"ב של טראמפ, בריטניה אחרי הברקזיט, המערב אחרי המשב באיחוד האירופי והעולם כולו יכולים לחזור אחורה בזמן אל עידן צ'רצ'יל. אם זהו סופו של העולם הדמוקרטי־ליברלי, של מדינת הלאום המערבית הרב־גזעית, של בריטניה האליזבתנית. האינסטינקט הראשוני אומר שנוסטלגיה היא ערך חסר תועלת. ו'הכתר', כך נראה, אומרת לנו משהו דומה: צ'רצ'יל יכול לשרוף את דיוקנו. דבר לא יעלים את קמטי הזמן. דבר שאבד עליו הכלח, סופו מוחלט. אבל ראשית, כל כך הרבה אינסטינקטים התבררו כשגויים בשנה האחרונה, כך שהאופציה הזו נותרת פתוחה. שנית, כשם שעל עידן צ'רצ'יל אבד הכלח, האם גם אבד הכלח על העידן הליברלי? אחרי הכל, המייצגת שלו בסדרה ובמציאות היא המלכה אליזבת, אישה בת 90.
–
- הכתר, עונה 5,000 // מאת אורן נהרי
- תיירות סדרתית // אם צופים מגיעים למקומות נפלאים // מאת רותה קופפר
- על קורונה, ברקזיט ועתידה של יבשת // הטור של אלעד שמחיוף
