fbpx

ג'וקר: על דמותו של בוריס ג'ונסון // דמות אחת בחודש מאת גדי להב

0

"בעניין העוגה, אני בעד לאכול אותה ובעד להשאיר אותה שלמה" בוריס ג'ונסון 

"בוריס ג'ונסון הוא טראמפ הבריטי". זוהי המסקנה הראשונית של לא מעט אנשים. וזוהי מסקנה בעלת היגיון כלשהו רק אם אתה ניזון, כמו 95% מאוכלוסיית העולם, מדיאטת ביג מק של התקשורת העולמית: חדשות בטלוויזיה, כמה תוכניות סאטירה, והגדלה מתבקשת בשקל תשעים באמצעות קטעים שרצים בווטסאפ. במבט מרושל, לא מתעכב על פרטים, כך זה נראה: שניהם ליצנים, שניהם לא שומרים על הפה, שניהם בעלי פריזורה יוצאת דופן, שניהם מדברים "בשפת העם". הנה הציר האנגלוסקסי המחודש של העולם. הגרסה האח־גדולית ל"יחסים המיוחדים" של אמריקה והממלכה המאוחדת.

בטור הזה כבר נפרשה התיאוריה שמנהיגינו, באמריקה כמו בבריטניה כמו בישראל, הם דמויות בסדרת הטלוויזיה הארוכה והפופולרית ביותר בעולם, 'המציאות'. אנו פוגשים אותם מדי ערב בשעה קבועה, זוהי היכרותנו הבלעדית איתם, בסדרה שנמשכת עד אין קץ. ובהתאם, טראמפ הוא גיבור ריאליטי. הוא הגיע משדות 'המתמחה' והפך את הסדרה 'מציאות' לריאליטי: אימפולסיבי, ילדותי, נעלב בקלות, נוקם בשמחה ומשתדל ככל האפשר להימנע משימוש ברציונל. טראמפ הוא א־אינטלקטואל גאה. הוא כנראה לא קרא אף ספר מימיו (אולי רק את ספריו שלו, שאחרים כתבו במקומו). ג'ונסון לא רק קרא, אלא גם כתב כמה. הדונלד בז להשכלה הגבוהה, ג'ונסון הוא תוצר מובהק של מערכת חינוך פרטית וקפדנית. הוא יודע לטינית ומצטט את צ'רצ'יל מתוך שינה. ההתחכמויות הלשוניות שלו, כולל הגסות והפוגעניות ביותר, הן כולן פרי יכולת ורבלית כמעט וירטואוזית. אוצר המילים שלו גדול בהרבה מ"Great" ו"Sad". להניח שהוא בור, לא מתוחכם או בלתי מחושב, זו טעות בסדר גודל קולוסאלי.

יש רק דבר אחד שבו ג'ונסון דומה לטראמפ ולפליטי ריאליטי: כמוהם הוא חי ונושם על בסיס דבר אחד: אהבת ושנאת הקהל.

"There was a young fellow from Ankara
Who was a terrific wankerer
'Till he sowed his wild oats
With the help of a goat
But he didn't even stop to thankera".
(חמשיר של בוריס ג'ונסון על נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן)

הטעות השנייה המתבקשת היא לחשוב שג'ונסון הוא ליצן. מין מנחה שעשועונים א־לה דודו טופז, שקפץ בטעות מתוך ההיבריס של עצמו לבריכה הפוליטית הגדולה עליו בתשעה מספרים. או לחלופין לחשוב שהוא איזה סיינפלד, או לואי, או קרמר. ושוב, הטעות האופטית קצת מתבקשת. אחרי הכל, מדובר באדם שזכה בתחרות "החמשיר הכי מעליב על ארדואן" עם שורות המחץ הנ"ל. זהו פוליטיקאי שמסתובב עם כרבולת על הראש, במדינה שבה מנעד התסרוקת נע בין בלורית מרשימה לשביל בצד; שקרא למוסלמיות חובשות בורקה "תיבות דואר מהלכות"; שכינה את הצרפתים, שאיתם הוא אמור לנהל מו"מ על הברקזיט "חתיכות קקי"; ושעשה קריירה בתור עיתונאי מהוצאת (ולפעמים המצאת) כותרות מופרכות מדיונים של האיחוד האירופי בבריסל. איך אפשר לומר על אדם כזה שהוא לא ליצן?

אבל כמו בעניין הריאליטי, לפטור את ג'ונסון כליצן יהיה זלזול בלתי ראוי ומסוכן ביכולות שלו, כפי שגילו לאחרונה כמה מיריביו הפוליטיים. אכן יש לו משיכה לדרמה, ולעיתים הוא הופך את האמצעי למטרה. אבל ברוב המקרים הוא אינו מתבלבל: ההומור, הגסות, חדות הלשון – כל אלו הם אמצעים. כדי להבין מהי המטרה שלשמה דרושים האמצעים, וכדי לרדת לעומקו של ראש ממשלת בריטניה, אנחנו זקוקים לפורמטים טלוויזיוניים אחרים.

הפורמט הראשון הוא אופרת סבון. לאחר בחירתו לראש הממשלה ביולי פורסמה ב'גרדיאן' תמונה יוצאת דופן: משפחת ג'ונסון, האב סטנלי, האם שרלוט וילדיהם הבלונדיניים בואכה פלטינה בשנות ה־70: בוריס, בתספורת קארה ארוכה, ליאו, רייצ'ל וג'ו. מאחוריהם מציצה הנני, וכולם נראים כאילו הרגע הצטלמו לשער של 'טאטלר', מגזין האפר־קלאס הבריטי לחיים הטובים.

בוריס ג'ונסון נולד לתוך המעמד הגבוה הבריטי. לומר עליו שהוא פריבילגי זה כמו לומר על טראמפ שהוא "אמיד". הוא חונך במשובחים שבבתי הספר: ב'בית הספר האירופי' בבריסל (כמה אירוני); איטון קולג', בית הספר מהעתיקים בבריטניה, הוגוורטס של האצולה, המקום שבו חונכו מלכים ונסיכים, כולל אלה הנוכחיים, וויליאם והארי; וכמובן אוקספורד. באיטון למד עם בן דודו מדרגה שמינית – אחד, דיוויד קמרון; שם שניהם, על פי הדיווחים, היו עסוקים בתחרות פנימית מתבקשת בחבורה של ילדים פריבילגיים והישגיים.

אביו ייעד אותו, כמו גם את אחיו, לגדולה. לקפוץ לחיים הפוליטיים והעסקיים בבריטניה היה רק מתבקש. אבל אופרת הסבון של ג'ונסון, בחסות אישיותו, עשתה את כל העניין קצת פחות חלק. הוא היה עיתונאי ב'דיילי טלגרף' ושימש כשליח העיתון בבריסל. חיבתו לדרמה והווירטואוזיות המילולית שלו גרמו לו לבחור לסקר את האיחוד האירופי כגוף בירוקרטי עד כדי אבסורד. הכל בשביל עוד כותרת שתביא לו את אהדת הקהל. עורכו באותה עת, מקס הייסטינגס, אמר עליו: "הוא לא יזהה את האמת גם אם הייתה עומדת מולו במסדר זיהוי". לא יהיה זה מוגזם לומר שהדיווחים שלו היו תחילתה של הדייסה שבישל 20 שנה מאוחר יותר: ברקזיט.

מלב השמרנות הבריטית, כמו מהלך בלתי מוסבר בעלילה של אופרת סבון, הוא החליט לרוץ במפתיע לראשות עיריית לונדון, מעוז הלייבור, וכנגד כל הסיכויים – לא רק לזכות בתפקיד, אלא גם להתחבב על הקהל הליברלי־אורבני־פרוגרסיבי. ההומור והחיבה לאהבת הקהל עשו את שלהם. כשג'ונסון חזר שמונה שנים לאחר מכן לזירה הארצית, הוא נראה כמו חיזוק לאגף המרכזי המודרני של הטורי'ז.

קמרון עמד בראשות המפלגה והממשלה. ג'ונסון, המיועד לגדולה מינקות, כמו באופרת סבון, התקשה לראות את החבר/יריב שלו מהתיכון עוקף אותו בסיבוב. כמה שבועות לפני משאל העם על יציאה מהאיחוד, החליט לתמוך בברקזיט – מהלך שהתקבל כשוק טוטאלי בקרב תושבי עיר הבירה שניהל רגע לפני כן. השמועה אומרת שג'ונסון התלבט עד הרגע האחרון, וכתב שני נאומים – אחד בעד יציאה מהאיחוד ואחד בעד הישארות. עוד נחזור לזה.

וכך, קצת באיחור, ואחרי יריבו המיתולוגי מימי התיכון, הגיע ג'ונסון למרחק נגיעה מהגביע הקדוש – ראשות הממשלה. אבל אז הוא נבגד על ידי חברו הקרוב, מייקל גוב, שהחליט להציג את מועמדותו לתפקיד לאחר התפטרות קמרון. התוצאה הייתה כישלון של שניהם ובחירתה המפתיעה של תרזה מיי. ג'ונסון נאלץ לחכות עוד שלוש שנים לתפקיד. וכל התקופה הזו, יש לציין, שזורה בדיווחים על בגידותיו, מאהבותיו ושתי נשותיו.

הפורמט הטלוויזיוני המתאים ביותר לג'ונסון הוא הדרמה האיכותית של המסך ב־20 השנה האחרונות. אותה דרמה שמציבה מולנו גיבור פגום: טוני סופרנו, וולטר ווייט, פרנק אנדרווד. אם נרצה לתמצת את דמותו של ג'ונסון לתכונה אחת, תהיה היא זו: תשוקה בלתי נשלטת לכוח. ההומור, אלף הפרצופים, הליצנות, היחסים הבלתי מחייבים עם האמת, לכל אלו מטרה אחת – שלטון. כמו פרנק אנדרווד, אידיאולוגיה לא סתם איננה הצד החזק של ג'ונסון, היא איננה קיימת כלל. לכן הוא יכול היה לזפזפ בין שמרנות בבריסל, ראשה הגאה של העיר הקוסמופוליטית בעולם – ונער הפוסטר של הברקזיט.

לכן הטענה כי כתב שני נאומים לפני שתמך במהלך נשמעת אמינה. לכן אין שום סתירה בין היותו אובר־פריבילג ובין הטיקט שעליו רץ לראשות הממשלה כנציג האותנטי של העם, שבא להציל את רצון העם (ברקזיט) מידי "האליטה". לכן נאמר לי על ידי עיתונאי בכיר בבריטניה: "יש רק אדם אחד בצמרת הממשלה שלא באמת מאמין שעתידה של בריטניה יהיה טוב יותר מחוץ לאיחוד: בוריס ג'ונסון. אבל זה לא מבטיח לנו שהוא לא יוציא לפועל גרסה קיצונית במיוחד של ברקזיט".

הדבר היחיד שעמד בינו לבין השגת מטרתו עוד קודם הוא אישיותו. הקמפיין שניהל בחצי השנה האחרונה היה חסר עכבות כפי שניתן לצפות ממנו, ונטול טעויות באופן מפתיע. כעת, כשהשיג את ייעודו, אין לדעת מה יהיה הפרק הבא בסדרה שלו. לג'ונסון אין עקבות אידיאולוגיים שיסייעו לנו לפצח את העתיד. אבל יש לנו מצפן אחר: כמו טוני סופרנו, כמו טייווין לאניסטר, כמו ארדואן, כמו נתניהו: הדבר היחיד שינחה את ג'ונסון הוא שימור כוחו ושלטונו. או במילים אחרות: אהבת ושנאת הקהל.

טורים נוספים מאת גדי להב:

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook