באתר הבית הצבעוני של רשת בתי הספר "שלהבות חב"ד", מוזמנים המבקרים להתרשם משורת המלצות, פרי עטיהן של אימהות מרוצות לתלמידי הרשת בסניפים ברחבי הארץ. לכל המלצה כזו מצורפת תמונה מחויכת של התלמידים לצד הוריהם הגאים. באופן מפתיע, רוב המצולמים נטולי כל סממן דתי. את ההסבר למבולבלים מספקת הרשת בעמוד השאלות הנפוצות: "בתי הספר פונים לכלל האוכלוסייה הישראלית המעוניינת בחינוך ערכי ואיכותי. מרבית האוכלוסייה משתייכת לציבור החילוני והמסורתי".
ב"שלהבות חב"ד" מבטיחים שאין מצידם כל ציפייה לשינוי אורח חייהן של משפחות התלמידים. הבנות אומנם מחויבות ללבוש בחצאיות, אבל ברשת מרגיעים ש"גם בכנסת ישראל יש קוד לבוש מכובד וערכי". עוד מדגישים שהלימודים מתקיימים בהפרדה בין בנים לבנות "בהתאם למחקרים מקצועיים בתחום הפניוּת ללמידה".
צילום: AP Photo/Ben Curtis, File
"אנו מאמינים שחינוך ערכי ויהודי החדור באמונה בהשם, מעניק לנפש הילד חוסן ומשמעות בהווה ובעתיד", מסבירים להורים המתלבטים, וצמד המילים הללו, "ערכי" ו"יהודי" יחזור עוד פעמים רבות בטקסטים באתר ובכתבות היח"צ המסקרות את הרשת.
גם בהמלצות ובתגובות של ההורים ברשתות החברתיות עולים שני המושגים הללו שוב ושוב. "זכיתי שהבת שלי סיימה מחזור ראשון בבית הספר הכי ערכי בעיר", כותבת אם נרגשת. "בית הספר מיישם את כל מה שנכון וטוב בחינוך ילדים בכלל ובחינוך היהודי בפרט", משבחת אם אחרת.
בעיני רבים מההורים האלה, המונח "ערכיות" נתפס כנחלתו הבלעדית של הציבור האמוני, ולביטוי "זהות יהודית", משמעות אחת – זהות דתית־אורתודוקסית.
אלא שעל אף ההיצע האטרקטיבי של מסגרות חינוך אמוניות, רוב המשפחות החילוניות עדיין בוחרות לשלוח את ילדיהן לבתי ספר ממלכתיים. במטרה להגיע גם לתלמידים אלה, הוקם מערך מרשים של ארגונים דתיים הפועלים באמצעות בנות שירות לאומי בבתי הספר הממלכתיים. כזה הוא ארגון "זהות", המאגד 40 עמותות הפועלות ביותר מ־1,300 בתי ספר ברחבי הארץ.
כדי לגייס את בנות השירות למשימה, מנהלי עמוד הפייסבוק של "זהות" מפעילים מאמצי שכנוע אדירים. בסרטון קצר שהעלו מספרת אחת המתנדבות: "עתיד המדינה באמת מונח לנו על הכתפיים. אנחנו שואפות שאופי המדינה יהיה יהודי, וזה לא מובן מאליו כי יש בורות מאוד גדולה בעניין היהדות בקרב ציבור גדול במדינה".
בסרטון אחר מופיעה הפעילה הפוליטית רוני ססובר, שהתמודדה בעבר ברשימת "ימינה" לכנסת. ססובר, חילונית המתגוררת בצפון תל אביב, מפצירה במתלבטות: "בלעדיכן, הילדים בבתי הספר הממלכתיים פשוט לא יֵדעו כלום. אתן הצינור שדרכו הם יקבלו את השורשים שלהם".
ככל שהתעמקתי בתפיסות הללו, הבנתי שיש בהן כדי להשיב על שאלה שעומדת במרכז השיח הציבורי הסוער שבעיצומו אנחנו נתונים בימים אלה – מדוע הציבור החילוני־מסורתי, שעדיין מהווה רוב בישראל, מפסיד במאבק על המרחב הציבורי, ונכשל כישלון חרוץ בכינון סדר יום פוליטי ליברלי?
הנתונים והציטוטים בפסקאות הבאות מלמדים על כך שאין זו יד המקרה. גורמים פרטיים וממסדיים משקיעים כבר עשרות שנים מאמץ אינטנסיבי בעיצוב התודעה הציבורית בישראל, נראה כי המטרה היא הנחלת תפיסה ציבורית, שעל פיה העולם האורתודוקסי אידיאליסטי, רוחני ועמוק, ומולו העולם החילוני חומרי ודל.
לצד חיזוק אמונתו של הציבור הדתי־חרדי בצדקת דרכו, הביא המאמץ הזה ליצירת דיכוי שהופנם (Internalized Oppression) בקרב הציבור החילוני־מסורתי. במילים אחרות, האינדוקטרינציה שמאדירה את שומרי המצוות לא רק גורמת לחילונים ומסורתיים לראות עצמם נחותים, אלא גם מביאה את חלקם לחבוש "כיפות שקופות", ולהתגייס בעצמם לביצור והנצחת המצב.
מפריחי השממות
במקביל לעבודה המאומצת במערכת החינוך, שליחים עם מטרות ושיטות דומות פועלים גם במסגרות הקהילתיות. בולטים מכולם הם אנשי הגרעינים התורניים, שמארגנים משפחות דתיות לכדי קבוצות התיישבות באזורים שונים בארץ. נכון להיום, פועלים בישראל יותר מ־80 גרעינים תורניים, ומרביתם מתמקדים בחיזוק הזיקה לדת בקרב התושבים לצד עשייה חברתית.
בשנים האחרונות, נראה כי לגרעינים התווספה מטרה נוספת – ביסוס מעמדם של בני הציונות הדתית כאליטה החלוצית החדשה.
לצד גרעינים תורניים רבים בפריפריה החברתית או הגיאוגרפית, בחרו מייסדים אחרים להתיישב דווקא בשכונות מבוססות במרכז הארץ, המאופיינות באוכלוסייה שרובה חילונית־ליברלית. לדוגמה, ישיבת "מעלה אליהו" שעלתה לכותרות לאחרונה בעקבות התקוממות של חלק מתושבי שכונת הצפון הישן בתל אביב.
המחלוקת הנוכחית אומנם נסובה סביב כוונתה של הישיבה להעתיק את מיקומה למבנה אחר באזור, אבל נראה שמשקעים נוספים בין האוכלוסיות רק חיכו להזדמנות לפרוץ. ראשי הישיבה טוענים שמיעוט קטן מתנכל להם, בזמן שרוב השכנים מרוצים מנוכחותם ומתרומתם לקהילה. "רוב הציבור החילוני שעוין את הישיבה לא עבר את הגדר ולא התעניין מהי התורה שגורמת לאנשים להיות מאירים", אמר ראש הישיבה, הרב חיים גנץ, בריאיון ל"כאן 11". בנאום שנשא לפני כשנה בפני הורי תלמידיו, אמר גנץ: "הישיבה רוצה להיות נשמה לכל העוצמה המעשית שמתרחשת ונבנית כאן, כי גוף בלי נשמה זה נבלה. זו טומאת מת".
ההתבטאויות הללו, שמתיישבות עם הסיסמה שמעטרת רבים מפרסומי הישיבה – "תל אביב עולה קומה", משקפות תפיסה דומה לזו של "מפריחי השממה", רק שאת השממה הפיזית שמיוחסת לפריפריה מחליפים בתל אביב רִיק וחושך רוחניים.
הטובים לתקשורת
בעוד במישורים החינוכיים והקהילתיים פועלים בעלי אינטרסים לעיצוב התודעה הישראלית כבר עשרות שנים, עולם התקשורת גויס למשימה בשלב מאוחר יחסית. בעבר, לאור המתאם הגבוה בין אדיקות דתית לבין הימנעות מחשיפה לתקשורת הכללית, מיעטו אנשי תקשורת חרדים להופיע בטלוויזיה, וכתבו בעיקר בעיתונות המגזרית. גם בציבור הדתי־לאומי לא נהו אחרי מדורת השבט עד לסוף שנות ה־80, אז פורסם מאמרו של אורי אורבך ז"ל, "הטובים לתקשורת".
זהו טקסט מכונן, בעיקר כי הוא ממחיש היטב את הבוז שרוחשים חלקים בציבור הדתי לעולם החילוני־מסורתי. "בדרך כלל זה כלי ריק אבל די אינטליגנטי שעולמו הרוחני רחוק כמטווחי קשת מכל מה שאתה, חברי השמיניסט, מאמין ומחונך על ברכיו", תיאר אורבך את התקשורת הישראלית לצעיר הדתי שעומד בפני גיוס לצבא. "אין סיבה אפוא שאנשים כמוך, שהחינוך שלהם טוב יותר, שהם מלאים, יחסית, בתורה, שיודעים מה זה קידוש, שבת וכשרות, לא יהיו אלה שיושבים מול מיקרופון".
לקריאה זו נענו צעירי הציונות הדתית מעל ומעבר למצופה. על השתלבותם בערוצי המיינסטרים נכתב לא מעט, אבל לאחרונה פושטת תופעה לא פחות מסקרנת – אנשי תקשורת שקיבלו על עצמם להדהד את המסר שהציב אורבך בדבר עולמו הרוחני המלא של האדם הדתי אל מול הריקנות החילונית, שעה שהם מזדהים כחילונים בעצמם. כך, למשל, עירית לינור בטור שפרסמה ב"ישראל היום" בחודש אפריל: "ישראל היא מדינה יהודית, כי זו בחירתם של אזרחיה. נכון, חוק החמץ עורר מחאות ילדותיות כמו מסיבת פיצות בשולי בית החולים תל השומר, נשות הכותל ממשיכות להטריד במסירות מדי ראש חודש את המתפללים בכותל המערבי… אבל מדינת ישראל הוקמה בין היתר כדי שיהודים יוכלו לחיות את היום־יום שלהם כיהודים". מי הם יהודים לתפיסתה? דתיים־אורתודוקסים בלבד.
הדיסוננס של לינור נשמע חריף, אבל הוא מתגמד אל מול זה שהדגים לאחרונה שותפהּ לנבחרת ערוץ 14, שי גולדן, כשנשא בתוכנית הבוקר בהגשתו מונולוג ארוך בגנות מי שדורשים להחיל לימודי ליבה על כולם. גולדן כופר בהנחה שלפיה "השתלבות במרחב המערבי הקפיטליסטי היא משאת נפשה של ישראל"; מכריז ש"אין לחם בלי תורה, ואין סטארט־אפ ניישן בלי תלמידי ישיבה"; ומקנח בהטחת עלבונות בציבור החילוני שממנו הגיע: "הבינוניות החולה של הישראליות החילונית בהחלט כרוכה בעובדה שהתלמיד החילוני לא יודע להתפלפל על דף גמרא… תוודאו שילדיכם יודעים לפחות לדבר עברית שם, בחברה החילונית. בואו נתחיל בשפת אימנו ומשם נתקדם לאנגלית".
המניפסט הזה מדהים לא רק כי גולדן אדם חילוני, אלא כי מדובר בלמדן סדרתי – בוגר שני תארים ראשונים, תואר שני ותעודת הוראה. אילולא נפל בחלקו המזל להיחשף כבר כילד להשכלה המערבית שהוא בז לה כל כך, ספק אם בבגרותו היה זוכה לחזור שוב ושוב לאקדמיה ולהתפרנס מכתיבה ספרותית ועיתונאית.
כיפת ברזל רוחנית
בשונה מאנשי חינוך ותקשורת, לנבחרי הציבור יש כוח לא רק לעצב תודעה ציבורית, אלא גם להקצות משאבים שיאפשרו לחזק ולשמר אותה. בסרטון תדמית שהפיצה לאחרונה עמותת "ראש יהודי" העוסקת בהחזרה בתשובה, מופיע שר האוצר (אז ח"כ) בצלאל סמוטריץ' כשהוא מצהיר: "לא תהיה תפארתה של הציונות הדתית, אלא להפוך את כולנו לשליחים שאומרים הנני ומפסיקים לגמגם ולהרגיש לא נעים, ופשוט הולכים להחזיר את עם ישראל בתשובה".
עוד צוטט סמוטריץ' מנאומו באותו אירוע, כשפנה לנוכחים ושאל, "כמה מאיתנו קמים כל בוקר ואומרים: עכשיו תורנו לבנות את קומת הרוח?" כדי לבנות את קומת הרוח נדרש לא מעט כסף, ובשנים האחרונות סייעה המדינה לעמותה ביותר מחצי מיליון שקלים.
גם בחזית הפוליטית בולטת במיוחד התגייסותם של נבחרי ציבור חילונים לטובת האדרת עולם הערכים הדתי. כך למשל השרה לשעבר, איילת שקד, סיפרה כי נחשפה לבני הציונות הדתית כששירתה בגולני, ונפשה נקשרה בנפשם, עד כי בזמן שהיא מנהלת אורח חיים חילוני, היא התבטאה נגד תחבורה ציבורית בשבת ונישואין אזרחיים.
לנעלי חובשת הכיפה השקופה נכנסה בממשלה הנוכחית שרת ההסברה, גלית דיסטל אטבריאן. לאחרונה, בעקבות ביקורת ציבורית רחבה כלפי אורח החיים החרדי, התגייסה דיסטל ללמד עליו סנגוריה, השיטה – יצירת משוואה מובהקת בין יהדות מוצלחת לחרדיות. "סיירת המטכ"ל של הזהות היהודית", "הנר הדולק של העם היהודי" ו"כיפת הברזל הרוחנית שלנו", הם חלק מהכינויים שהמטירה על הציבור החרדי.
ההתנהלות של דיסטל, שקד ודומיהן בפוליטיקה ובתקשורת מעוררת תהיות באשר לאורח החיים שבחרו. אם הדרך האמונית היא הנשגבת מכולן, למה לא לאמץ אותה? אם תורתנו הקדושה היא אמת צרופה, איך אפשר שלא לשמור שבת? ניתן להניח, אם כן, שלא אמונה דתית היא הכוח המניע כאן.
ניכר שחלקים בציבור החילוני־מסורתי הפנימו את התפקיד שיועד להם, וממש כמו במשל העתיק שהציג החזון איש בפני דוד בן גוריון, החלו לראות בעצמם עגלות ריקות שמחובתן לפנות את הדרך בפני העגלות המלאות במשא כבד. ישראלים חילונים ומסורתיים שומעים כבר מילדות ולכל אורך חייהם שהם לא מספיק ערכיים ולא באמת יהודים. יש מי שמאמצים את האמונה וחוזרים בתשובה; יש מי שמצליחים לסנן את רעשי הרקע ולהתגאות במורשת שהנחילו להם בבית הוריהם; ויש את הכיפות השקופות.
אלו נושאים עימם כל העת את תחושת הדיכוי ואת הרצון להיות חלק מהמחנה האחר, או כמו ששיתפה עירית לינור ברגע של גילוי לב: "אני הייתי "כולם", עד שהכרתי ישראלים אחרים והתברר לי שישראל הרבה יותר יהודייה ממני. וכיוון שאני ישראלית, רציתי להיות יהודייה כמו ישראל. כמו הכולם שלי".
