fbpx

עשרה סרטים ששינו מציאות // מאת רון פוגל

מסך החיים: זכויות השחורים, מזון מהיר, התעללות בבעלי חיים, איידס, המרוץ הגרעיני וההתחממות הגלובלית. על עשרה סרטים ששינו את המציאות

0

מהמאבקים נגד גזענות, דרך שינוי התפיסה של מגפת האיידס, מרוץ החימוש הגרעיני ומשבר האקלים, ועד מזון מהיר והיחס לבעלי חיים, לקולנוע תמיד היה תפקיד מכריע בשינויים היסטוריים משמעותיים

 הקולנוע, כאמנות של אשליה, מתאר את המציאות דרך עדשת מצלמה ויוצר בעיני הצופים מציאות אחרת, חלופית ומבדרת לזמן קצר. אולם מעבר לתפקידו העיקרי כאמנות מבדרת, ישנם לא מעט סרטים שלא רק משפיעים על הפרט עם מסרים עוצמתיים, אלא יכולים לשנות מציאות אמיתית. זו המתרחשת מחוץ לאולם הקולנוע.

באחת מהקרנות הראינוע הראשונות שערכו האחים לומייר, באולם 'גרנד קפה' בפריז ב־1896, הצופים נסו על נפשם כשצפו ברכבת המגיעה אל המסך. הם היו בטוחים שהרכבת תצא ממנו ותדרוס אותם. הצגת הכריש אוכל האדם בסרט 'מלתעות' (סטיבן ספילברג, 1975) הביאה לירידה ניכרת בכמות המתרחצים בחופי ארה"ב. צופים רבים גרסו אחרי הצפייה, כי ברגע שהתקרבו למים חשו בכריש ענק שמשחר לטרף. דמותה של הסוכנת קלריס סטרלינג ב'שתיקת הכבשים' (ג'ונתן דמי, 1991), כאישה אמיצה בודדה שהצליחה להתמודד עם סביבה גברית מאיימת של מפקדים קשוחים ורוצחים סדרתיים מופרעים, הביאה לעלייה גדולה במספר הבקשות של נשים להתגייס ל־FBI, שעד אז כלל פחות מחצי אחוז סוכנוֹת נשים.

אלה רק כמה דוגמאות שלא נכנסו לרשימה. עשרה סרטים ששינו מציאות. לא בטוח שזו הייתה כוונתם הראשונית, אבל השינוי שחוללו מהווה עד היום מופת לכוחה של אמנות הקולנוע, שאינה רק בידור לשמו, אלא אף כר נרחב להפצת מסרים חברתיים ופוליטיים, הנחלת דעות מתקדמות ואפילו אקטיביזם. קולנוע, שתרם לשינוי ההיסטוריה.

'במבי' (מפיק: וולט דיסני, 1942) – ירידה דרסטית בציד בעלי חיים

'במבי' של דיסני הוא קלאסיקת אנימציה שכולם מכירים. סיפור התבגרותו של עופר צעיר הגדל ביער, משחק עם חבריו הארנב והבואש, מאבד את אמו ובסוף הופך לאייל בוגר ולנסיך היער.

הסרט שאולפני דיסני ביקשו שידמה חיות בצורה המדויקת ביותר, כולל את אחת הסצנות שהפכו לסיוט קולקטיבי של דורות של ילדים. בסצנה (הקצרה מאוד אגב: דקה ו־20 שניות) רודפים ציידים אחרי במבי ואמו. במבי נמלט והצופה מבין כי אמו נהרגה על ידי יריות הציידים. במבי קורא לשווא לאמו, עד שאביו מגיע ומבשר לו: "אמך לא תחזור לעולם". במבי מתקשה לעכל את הבשורה המרה. זו הייתה הפעם הראשונה שמוות הוצג בסרט של דיסני.

במאמרו "במבי ואתוס הצייד" סוקר החוקר גארי פולקוביץ' את שאירע בארה"ב בעקבות הקרנת הסרט ומה שמכונה 'אפקט במבי'. פולקוביץ' מציין ירידה של קרוב ל־50% בציד בעלי חיים בארה"ב בשנים שלאחר יציאת הסרט, כתוצאה מההזדהות שהוא עורר עם בעלי החיים המוצגים בו בכלל ועם דמותו של במבי בפרט. 'אפקט במבי' מוסבר בכך שהאנימטורים של דיסני הצליחו ליצור האנשה כמעט מוחלטת של החיות שהופיעו על המסך. האנשה זו (שכללה גם איור של אישונים מוגדלים וריסים מוגזמים) הביאה להזדהות של הצופים הצעירים עם במבי, ולכן הזעזוע מהרג אמו בידי בני אדם היה כה גדול.

מעבר לרגשנות שנגרמה לצופים על ידי הצגת מוות בסרט ילדים באופן כה ברור ומשמעותי, חלחלה לתודעת הצופים ההכרה כי מה שהם רואים על המסך חורג מגבולות הפנטזיה של סרט לילדים וכי חיות אכן ניצודות בטבע, גם למטרות שעשוע. על פי כתב העת 'האנטרס ג'ורנל', הביא 'אפקט במבי' לא לרק להתנגדות לציד אלא להתנגדות להרג חיות בכלל. במאמר מצוטטת סטודנטית שסיפרה שהפכה לצמחונית בגיל תשע. לאחר שנודע לה כי אביה הגיש לשולחן בשר אייל, היא אמרה לו: "במבי… הרגת את במבי…".

'אפקט במבי' שמהדהד עד היום ביחס האנשים לחיות, מוכיח את כוחו של המדיום הקולנועי בהשפעה על התרבות, גם אם יוצרי הסרט לא התכוונו לכך. הם פשוט ניסו ליצור דמויות שהילדים יוכלו להתחבר אליהן, מתוך הנחה שהדבר ישתלם בקופות.

במבי

'במבי'

'אל תיגע בזמיר' (במאי: רוברט מאליגן, 1962) – הגיבור השקט של המאבק על זכויות האזרח

בתחילת האלף הנוכחי ביצע מכון הקולנוע האמריקאי סקר מקיף ששאל מיהו הגיבור הקולנועי הגדול בכל הזמנים. הבחירות בג'יימס בונד ובאינדיאנה ג'ונס במקומות השני והשלישי בהתאמה לא הפתיעו. אבל המקום הראשון הכה רבים בתדהמה של ממש. הגיבור הקולנועי הגדול בכל הזמנים, על פי הנשאלים, היה אטיקוס פינץ', גיבור ספרה של נל הרפר לי 'אל תיגע בזמיר' (1960) שזכה בפרס פוליצר, וליתר דיוק, דמותו הקולנועית בעיבוד שנעשה שנתיים לאחר מכן, עם גרגורי פק כאטיקוס, הפרקליט המוסרי והעניו. אטיקוס מסמל את כל מה ש(יכול להיות) טוב בדמותו של פרקליט – שאיפה בלתי מתפשרת לצדק ולתיקון עוולות חברתיות.

אטיקוס לוקח על עצמו לייצג בחור אפרו־אמריקאי שנחשד באונס אישה לבנה בדרום העמוק והגזעני של ארה"ב, בשנות ה־30 של המאה הקודמת. מתברר שהאישה התאהבה בנאשם, וכדי להסתיר זאת בדתה את סיפור האונס. למרות הופעתו ההרואית של אטיקוס בבית המשפט גורל מרשו לא שפר עליו, ובעוד הנאשם ממתין בכלא לפסק הדין מגיע אספסוף לבן, מבצע בו לינץ' והורגו.

הספר, שיצא בתקופה שבה התעצם המאבק למען זכויות האזרח בארה"ב, הפך במהרה לטקסט חובה ללימוד בבתי הספר. הסרט, שיצא ב־1962 וזכה בשלל מועמדויות לאוסקר (ושלוש זכיות, ביניהן לשחקן הטוב ביותר), הדגיש את המסר: יש לבער גזענות ודעות קדומות באשר הן.

עיבוד הספר למסך הגדול סיפק לצופים את מה שנחשב על ידי רבים לנאום הקולנועי הגדול בהיסטוריה, נאום ההגנה של אטיקוס פינץ'. נאום שמאז צאת הסרט נלמד לא רק בבתי ספר לקולנוע אלא גם בפקולטות למשפטים ברחבי העולם, כאות ומופת להופעה משפטית. הוא השפיע גם על סרטים שהגיעו לאחר מכן. כך, נאום הסיכום של מתיו מקונוהיי ב'עת להרוג' (1996) מהדהד בתוכו את הנאום שנשא גרגורי פק.

כשספד הנשיא ברק אובמה לנל הרפר לי ב־2016, הוא ציין כי "הספר, ובמיוחד העיבוד הקולנועי שלו, שינו את אמריקה לנצח, ולטובה. סרט אחד היה חזק יותר מכוחם של מאות נאומים. לי שינתה את הדרך שבה תפסנו את עצמנו, ודרך אטיקוס פינץ' למדנו שעלינו לחפש צדק בחיינו, בקהילות שלנו ובאומה שלנו".

שנה לאחר יציאת הסרט, ב־1963, הפך מרטין לותר קינג לדמות המוכרת בכל בית באמריקה והוביל מחאות ענק, ובראשן המצעד בוושינגטון שבו נשא את נאום "יש לי חלום". ב־1964 עבר החוק לזכויות האזרח וב־1965 חוק תיקון זכויות ההצבעה. המאבק לשוויון זכויות באמריקה התקדם בצעדי ענק קדימה, ול'אל תיגע בזמיר' היה חלק לא קטן בזה.

'אל תיגע בזמיר'

'היום שאחרי' (במאי: ניקולס מאייר, 1983) – שינוי היחס למרוץ החימוש הגרעיני

בנובמבר 1983 שודר ברשת ABC סרט הטלוויזיה 'היום שאחרי'. הוא הציג מתקפה גרעינית על ארה"ב והתמקד בתוצאות הרות האסון של המתקפה על עיר אחת במדינת קנזס. למרות חששות רבים של הרשת מרתיעה של הצופים, הפך 'היום שאחרי' לסרט הטלוויזיה המדובר בכל הזמנים, סנסציה של ממש, עם שיא שלא נשבר מאז: למעלה מ־100 מיליון אמריקאים צפו בו בעת שידורו.

לכל אורך הפקת הסרט נאבק הבמאי ניקולס מאייר עם רשת השידור, כדי לשמור על הצגה בלתי מתפשרת ומעוררת חלחלה של תוצאות פגיעת טילים גרעיניים על אדמת ארה"ב. הסרט משדר תחושת "יום דין" אפוקליפטי מתחילתו ועד לסופו המאיים, שבו קורבנות נגועי רדיואקטיביות שאיכשהו ניצלו מהטילים, משוטטים חסרי כיוון באדמה חרוכה ומחכים לסופם הבלתי נמנע.

לוקח לסרט כשעה תמימה להגיע למתקפה הגרעינית, ועד אז הוא מתנהל די בכבדות כשהצופה לומד להכיר את הרופא המקומי, את החוואי ואת אשתו שבתם אמורה להתחתן, ואת החייל המשרת ביחידה המפקחת על אתר שיגורי הטילים הבליסטיים בפאתי העיר לורנס. רוב השחקנים בסרט, למעט ג'ייסון רוברדס וג'ון ליתגו, לא היו כוכבים גדולים. מאייר ליהק בכוונה שחקנים אלמונים, כדי שהקהל יוכל להזדהות איתם ביתר קלות.

'היום שאחרי מחר'

'היום שאחרי מחר'

במחציתו השנייה הסרט פותח במתקפה על כל חושי הצופה המבוהל ומציג בפניו ללא עכבות ופילטרים את התוצאות האיומות של מתקפה גרעינית. אובדן עצום של חיי אדם והרס בל יתואר, והכל בצורה כמעט תיעודית ללא סצנות סוחטות דמעות כמקובל בסרטי אסונות. המראה של אם המחזיקה בילדה הקטן והופכת יחד איתו לשני שלדים זוהרים המתנדפים בשנייה, הצליח לגרום לי גם בצפייה חוזרת, לצורך כתבה זו, לתחושת מועקה גדולה.

רונלד רייגן, הנשיא דאז ותומך נלהב במרוץ החימוש, כתב בזיכרונותיו כי "הצפייה בסרט הותירה אותי מתוסכל ומדוכא". רייגן, שבעצמו הגיע מעולם הקולנוע ומבין את כוחו, שינה כיוון יחד עם כל ממשלו אחרי הסרט. הקו השליט הפך להיות חיפוש פתרונות לצמצום מרוץ החימוש והאפשרות שתפרוץ מלחמה גרעינית. במאמר שפורסם ב'וושינגטון פוסט' לרגל 25 שנה לצאת הסרט, נכתב כי רייגן אמר ליועציו יותר מפעם אחת ש"אסור שמה שראינו ב'היום שאחרי' יקרה על אדמת אמריקה". ב־1987 חתם רייגן עם מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב על אמנה לפירוק משמעותי של כלי נשק גרעיניים.

'עשה את הדבר הנכון' (במאי: ספייק לי, 1989) – דיון אמיץ ביחסים בין־גזעיים

1989 הייתה שנה שבה נדמה היה שהעיר ניו יורק תיקרע לגזרים בשל מתחים בין־גזעיים. באביב של אותה שנה הורשעו חמישה צעירים שחורים באונס בחורה לבנה בסנטרל פארק (על לא עוול בכפם, כפי שהתברר מאוחר יותר); ארבעה חודשים לאחר מכן, המון זועם של צעירים ממוצא איטלקי הרגו צעיר שחור בשם ג'וזף הוקינס בעת שהלך לו לתומו בברוקלין. סרטו של ספייק לי שיצא באותה שנה הכריח את האמריקאים להיישיר מבט למציאות של אי־צדק גזעני, שהוצגה על המסך אבל הייתה גם נוכחת בכל שכונה ובכל רחוב.

הסרט מתאר יום קיץ חם אחד בשכונת בדפורד־סטייבסנט, שהיוותה אז את ריכוז האוכלוסייה השחורה הגדול בעולם מעבר לאפריקה. בלב השכונה שוכנת הפיצרייה של סאל ובניו, אמריקאים ממוצא איטלקי, המהווים בעצם מיעוט בתוך מיעוט. לאחר שהמתח עולה וגואה בין המרכיבים האתניים השונים בשכונה הכל מתפוצץ, כש"רדיו ראחים", בחור תימהוני־משהו שמסתובב עם טייפ ענק, נהרג על ידי שוטר שחונק אותו. כשספייק לי מדבר על סרטו כרלוונטי גם היום, אי אפשר שלא לחשוב על ג'ורג' פלויד הנחנק למוות על ידי שוטר לבן במיניאפוליס במאי 2020, לאחר שהוא ממלמל "אני לא יכול לנשום" ומתחנן על חייו לשווא.

בעקבות מותו של ראחים, גיבור הסרט מוקי שליח הפיצה (המגולם על ידי לי עצמו) זורק פח אשפה על חלון הפיצרייה של סאל, ובכך נותן את האות למהומות ולביזה בשכונה. בבוקר שאחרי חוזר מוקי לפיצרייה ודורש מסאל את המשכורת שלו. למרות הכל, נדמה שבעל הפיצרייה האיטלקי והשליח האפרו־אמריקאי מבינים שאם רצונם בעתיד טוב יותר, עליהם לפעול יחד להגשמתו.

מבקרת הקולנוע ג'ואל מוניק, במאמרה "איך 'עשה את הדבר הנכון' שינה את הקולנוע", מציינת כי "מעבר לכך שהסרט הציג נרטיב שחור מובהק שעוסק ביחסים בין־גזעיים, התחכום שבו והבימוי הסוחף של לי הצליחו לחדור לליבם ולמוחם של אמריקאים רבים שאינם שחורים. הסרט הותיר רושם עז על אומה שהבינה כי אתוס כור ההיתוך הינו לא יותר מפיקציה ושכדי לתקן את החברה יש לפעול ובמהרה".

הבמאית אווה דוברניי, שביימה את הסרט 'סלמה' (על מאבקם של מרטין לותר קינג והתנועה לזכויות האזרח), ציינה במאמר שפרסמה לרגל 30 שנה לצאת 'עשה את הדבר הנכון', כי "חשיבות הסרט היא בכך שהוא הוליד דור שלם של יוצרי סרטים שאמרו שקולנוע אינו רק של הלבנים, ורצו להציג כפי שעשה לי את הגרסה שלהם למציאות האמריקאית". במשאל שערך לאחרונה האתר 'וורלד אוף ריל', נבחר 'עשה את הדבר הנכון' לסרט הטוב ביותר של האייטיז. מאז צאתו הוא זכה וזוכה עד היום לשבחי הביקורת, וגם לנוכחות בולטת בדיונים אקדמיים.

וטריוויה מעניינת לסיום: כשמשפטן ורכז קהילתי צעיר הזמין לדייט ראשון עורכת דין מבריקה אחת, הם הלכו לצפות ב'עשה את הדבר הנכון'. לו קראו ברק ולה קראו מישל. בני הזוג אובמה ציינו אינספור פעמים את ההשפעה המכוננת שהייתה לסרט על שניהם.

עשה את הדבר הנכון

'עשה את הדבר הנכון'

'תלמה ולואיז' (במאי: רידלי סקוט, 1991) – שנת האישה

'תלמה ולואיז' מספר את סיפורן של שתי חברות היוצאות למסע, והופכות לנרדפות על ידי החוק כשאחת מהן הורגת גבר שמנסה לאנוס אותה. רידלי סקוט רקח סרט מסע המשלב אקשן ודרמה יוצאי דופן, שהוא גם סיפור על חברות ("באדי מובי"), אולם החידוש היה בליהוק נשים לתפקיד הגיבורות, נשים שאינן מוכנות להתפשר ולסבול מדיכוי גברי. חוסר ההתפשרות אף מוביל לסופו המרהיב והטרגי של הסרט, כששתי הגיבורות נוסעות עם ידיים האוחזות אחת בשנייה, אל מעבר לצוק ולמותן, והעיקר לכתוב את סופן בעצמן ולא להיתפס בידי המשטרה.

זמן קצר לאחר יציאת הסרט הופיעו השחקניות הראשיות ג'ינה דיוויס וסוזן סרנדון על השער של 'טיים מגזין', בכתבה שהחלה דיון נרחב בשאלה עד כמה מדובר בסרט פמיניסטי. ויכוחים סוערים התמקדו בשאלה האם שוויון לנשים יכול לקרות לעיתים רק באמצעים אלימים, כפי שהוצגו בסרט, ומהצד השני, האם מדובר בשנאת גברים "הכרחית" לעיתים, בעקבות האלימות וחוסר השוויון כלפי נשים.

התסריטאית קאלי ח'ורי זכתה באוסקר בטקס שנערך ב־1992, שנה שבה נבחר מספר משמעותי של נשים לקונגרס האמריקאי. כל אלה יחד הכתירו את 1992 בתקשורת האמריקאית כ"שנת האישה". 'מבחן בקדל' הוא מדד הבוחן את רמת הייצוג הנשי בסרטים, והוא דורש שלושה תנאים: יש בסרט לפחות שתי דמויות של נשים, הן משוחחות ביניהן ונושא השיחה אינו בהכרח גברים. 'תלמה ולואיז' עבר את המבחן בהצטיינות יתרה, ועיקר כוחו בהצגת שתי דמויות נשיות חזקות וממגנטות.

הצלחת הסרט והדיון בו ובמסריו גררו גל של סרטי מסע נשיים, כ'הולכת רחוק', 'טראקס', 'גברים בצד' ו'מלכת המדבר', שכולם עסקו בנשים היוצאות למסע לחיפוש עצמי.

30 שנה אחרי צאתו, 'תלמה ולואיז' היה ונותר יצירה מאתגרת וחמקמקה, טעונה באנרגיה אדירה ובעיקר פורצת דרך באופן שבו הציגה דמויות נשיות חזקות ובלתי מתפשרות. דמויות שהפכו למודל לחיקוי בהרבה מובנים, בואכה האלף השלישי.

'תלמה ולואיז'

'תלמה ולואיז'

'פילדלפיה' (במאי: ג'ונתן דמי, 1993) – להסתכל לאיידס בעיניים

בתקופת יציאתו של 'פילדלפיה' לקולנוע, נחשבו חולי ונשאי האיידס באמריקה ללא פחות ממצורעים. ממשל רייגן מנע מחקר אפקטיבי בשנות ה־80 והתייחס למחלה דה פקטו כאל "עונש הראוי לסוטים". הסנאטור ג'סי הלמס התראיין ל'ניו יורק טיימס' ואמר ש"מי שחלה באיידס ראוי לסבול בשל התנהגותו הפוגענית והמחליאה". כמרים כינו את האיידס "מחלת החוטאים".

עשור וקצת לאחר פרוץ המגפה בארה"ב, הסרט 'פילדלפיה' היה התוצר הקולנועי "המכובד" הגדול הראשון שהתייחס במישרין ולא ברמיזה לנושא האיידס ולהומופוביה. בארגוני הלהט"ב והמאבק באיידס, כמו גם באקדמיה האמריקאית, משבחים מאז ועד היום את הסרט על תרומתו לשיח שקול לגבי המחלה, האנשת הנפגעים ממנה ושינוי היחס אליה.

הסרט עוסק בעורך דין צעיר ומבטיח (טום הנקס, שזכה באוסקר על משחקו). הפרקליט המוכשר מקודם לדרגת שותפות במשרד היוקרתי (המבוגר והלבן, כמובן, ברובו המכריע), אולם ברגע שמעסיקיו חושדים בו כי הוא חולה באיידס, הוא מפוטר בפתאומיות ומואשם בהתנהגות לא מקצועית שעלולה הייתה לחבל בעבודת המשרד שבו עבד. בצר לו הוא שוכר דווקא את שירותיו של עורך דין הומופוב (דנזל וושינגטון, מצוין כתמיד) שלאט אבל בטוח מתחיל להבין את הסבל של מרשו. הפרקליט זוכה במשפט עבור לקוחו הגוסס מאיידס והצדק נעשה.

ג'ונתן דמי, שביים את הסרט כשהוא כבר כוכב בתעשייה (אחרי 'שתיקת הכבשים' שיצא שנתיים לפני כן), החליט ללהק לתפקיד הראשי שחקן שהוא סמל קונצנזוס אמריקאי כמו הנקס. דיקנית אוניברסיטת דרקסל, מרלה גולד, אמרה כי "הבחירה בשחקן כה אהוד ומפורסם כהנקס לתפקיד הראשי, הפכה את הסרט לכזה שכבש את לבבות הצופים. אין דין סרט עם הנקס כדין עלון על איידס שאתה מוצא בתיבת הדואר שלך. הנקס הוא הדבר האמיתי, והוא הופך את העיסוק באיידס לנגיש".

הסרט שידר מסר ברור כנגד אפליית חולי איידס, בכך שבהחלטה מושכלת הועסקו על הסט להט"בים רבים, חלקם חולי איידס. הוא הפך את הוליווד לחוד החנית במאבק נגד המחלה ונגד האפליה והסטיגמות של החולים בה. ראיה מוצקה הייתה השנים הארוכות שבהן כל באי טקס האוסקר עטו סרט אדום על דש החליפה, סמל המאבק באיידס.

למרות טענות על הצגה מיופייפת ואולי אף סטריאוטיפית לעיתים של המציאות, הרי שהתסריט, הבימוי המדויק ובעיקר הקאסט ה"מיינסטרימי", שנבחר במודע לספר עלילה שנסבה בעיקר על תיקון עוולות, הוכיחו את עצמם. הדיון באיידס התקדם למרכז הבמה ול'פילדלפיה' יש בכך חלק נכבד; ולא רק בעיסוק באיידס, אלא גם באהבת גברים.

'פילדלפיה'

'פילדלפיה'

'רוזטה' (בימוי: האחים דארדן, 1999) – הסרט שהביא לחקיקה פורצת דרך

האחים לוק וז'אן פייר דארדן נולדו בעיר אנגיס בבלגיה, בשנות ה־50 של המאה הקודמת. עיר סוציאליסטית מובהקת, שבשנות ה־60 שימשה מוקד להפגנות פועלים על תנאי העסקתם. כיוצרי קולנוע צעירים, תיעדו האחים את המהפכה הכלכלית שעברה על בלגיה בשנות ה־70. בשנות ה־80 החלו האחים ליצור קולנוע עלילתי, שאופיין במינימליזם צורני ובעיקר בריאליזם נוקב. מאז ועד לימינו הפכו האחים דארדן לאבירי המחאה החברתית הקולנועית, כשסרטיהם מתריעים שוב ושוב על מצוקה כלכלית ומעמדית שמאיימת לפורר את המרקם החברתי. דוגמה בולטת הייתה 'השבועה' (1996), שהוקרן בפסטיבל קאן והציג תמונה קשה של סחר בעובדים לא חוקיים.

כהמשך ישיר ל'השבועה' חזרו האחים לקאן ב־1999 עם סרטם 'רוזטה'. יצירת מופת מטרידה ומצמררת, העוסקת בנערה בת 18 הגרה עם אמה בקרוואן עלוב ומפרנסת לבדה את משפחתה. לשחקנית הראשית נבחרה בחורה אלמונית, שהדגישה את דרכם של האחים ליצירת אותנטיות על הסט: בחירה בשחקנים לא מוכרים. הסרט הפתיע את כל המבקרים וזכה בפרס הגדול של הפסטיבל, 'דקל הזהב'. אמילי דקאן, חסרת הניסיון וההכרה, זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר.

'רוזטה' נחשב גם היום לאחד הסרטים החשובים של שנות ה־90. בתעוזה שלו ובמסר החברתי שבו, הוא הזכיר לצופים כי לאמנות הקולנוע יש תפקידים נוספים מעבר לבדר.

עוד לפני יציאת הסרט לאקרנים החלו ניסיונות בבלגיה לחוקק חוק שיבטיח תשלום שכר מינימום לקטינים, אולם התקדמות החקיקה מוסמסה. לאחר יציאת הסרט נהנה המאבק הזה מרוח גבית חזקה, ובסופו של דבר החוק עבר ואף כונה "החוק של רוזטה".

האחים דארדן, בראיונות שנתנו לאורך השנים, הצטנעו לגבי השפעתם בעניין. פגשתי אותם לפני כמה שנים, כאורחי פסטיבל הסטודנטים בתל אביב. הם אמרו לי כי הם בהחלט מלאי גאווה על תרומתם לאישור החוק. כל אותם בני נוער בלגים שזכו מאז ועד היום לתשלום הוגן, יכולים להודות לשני האחים הלוחמניים ובעלי התודעה החברתית, שרתמו את אמנותם הקולנועית לטובת החברה.

'רוזטה'

'רוזטה'

'לאכול בגדול' (במאי: מורגן ספרלוק, 2004) – הסרט ששינה את תעשיית המזון המהיר

בשנת 2004 יצא היוצר התיעודי מורגן ספרלוק למסע יוצא דופן. במשך חודש הוא אכל רק דבר אחד: ארוחות של ענקית המזון המהיר מקדונלד'ס, עם דגש על הארוחות המוגדלות (ה"סופר סייז", ומכאן שם הסרט במקור: 'Super Size Me'). לאחר חודש של ההתנסות הקולינרית המתועדת הזו, העלה הבמאי למעלה מ־12 קילוגרמים, רמות הכולסטרול שלו הגיעו לגבהים מבהילים, ורופאו הסביר לו שהכבד שלו במצב של אלכוהוליסט מושבע.

הסרט, שזכה בפרסים רבים ברחבי העולם, הצית שוב את הדיון בשאלת הנזק של המזון המהיר לסוגיו, שאליו מכורה אמריקה עשרות בשנים. דיון נוסף שהתעורר, הוא באופן השיווק האגרסיבי של המזון המהיר לילדים.

לאחר יציאת הסרט והדיון האינטנסיבי שהוא עורר, החליטה מקדונלד'ס לוותר על מנות הסופרסייז שלה, הפחיתה עד העלימה את השימוש בשומן טרנס, החלה לפרסם את מרכיבי האוכל שהיא מגישה, ובהמשך גם פנתה לכיוון של הכנסת אוכל בריא יותר לתפריטיה, כולל סלטים. בעקבותיה הלכו ונקטו צעדים דומים ענקיות מזון מהיר אחרות כבורגר קינג. ולא רק מזון מהיר, גם ענקית הממתקים קדבורי הסירה מהמדפים את חטיפי ה"קינג סייז" שלה. האפקט הזה לא נוצר רק בגלל דיון מוסרי־בריאותי, אלא בגלל ירידה משמעותית ברווחי ענקיות המזון המהיר בתקופה שאחרי צאת הסרט וההייפ האדיר סביבו.

למרות הכחשות נמרצות של מקדונלד'ס וחברות דומות, רוב המומחים בעניין תמימי דעים לגבי העובדה שסרטו (הצנוע עד מאוד) של ספרלוק, הוא זה שגרם לתאגידי הענק להחליף את התפריטים שלהם לבריאים יותר. נשיא הפקולטה לבריאות הציבור ברויאל קולג' בלונדון ציין אז כי "אנו רואים, גם בעקבות הסרט, כי המסר של מזון בריא יותר מתחיל לחלחל גם אצל אלו שלא היה להם בכלל אכפת מבריאות הלקוחות שלהם".

'לאכול בגדול' הוא דוגמה מצוינת לכוחו של המדיום הקולנועי, שיכול אפילו באמצעים דלים וללא רעש וצלצולים לגרום לשינוי מציאות. ומעניין לציין כי הסיבה שבגללה בכלל יצא ספרלוק למסעו הקולנועי היא תביעה שהגישו שתי ילדות נגד מקדונלד'ס, בטענה כי אכילה שגרתית שלהן ברשת פגעה בבריאותן. למרות ההדים שעורר הסרט, התביעה של אותן ילדות נדחתה. אולם בקרב הגדול ניצח ספרלוק, וחברות המזון ביצעו פליק פלאק מרהיב לאחור, שניכר עד היום.

'לאכול בגדול'

'לאכול בגדול'

'אמת מטרידה' (תסריט והגשה: אל גור, במאי: דיוויס גוגנהיים, 2006) – המאבק בהתחממות הגלובלית קופץ קדימה

ב'אמת מטרידה' מציג הבמאי דיוויס גוגנהיים את מסעו של אל גור, סגן נשיא ארה"ב לשעבר ומי שנגזל ממנו הלכה למעשה ניצחון בבחירות לנשיאות בשנת 2000 (על ידי ג'ורג' בוש הבן). גור, הפוליטיקאי הבכיר ביותר באמריקה שהכניס לדיון הפוליטי את נושא האקלים, יצא למסע הזה כדי להתריע בפני כמה שיותר קהלים מפני ההתחממות הגלובלית, הנגרמת על ידי בני האדם ומקרבת את כדור הארץ לכליה. לפי הסרט, ברגע שהוא מודה בהפסדו בבחירות מחליט גור לחזור למאבק רב־השנים שניהל למען איכות הסביבה. גור יוצא, מצויד במצגת מרהיבה, להסביר בצורה ברורה ונגישה לקהלו את חזונו ואת דאגתו לעתיד העולם שמתחמם והולך. גור בסרט הוא פרזנטור למופת. מחויך, אף מתבדח על עצמו.

בסיום הסרט מופיעות עצות שונות לגבי מה בכוחו של הצופה לעשות כדי לתרום במאבק למען כדור הארץ: "מומלץ למחזר", "סע בתחבורה ציבורית", "השתמש במכונית היברידית" ועוד. זוהי קריאה לפעולה אבל בצורה נעימה וידידותית למשתמש.

הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, והיה גורם מרכזי לזכייתו של גור בפרס נובל לשלום ב־2007 (יחד עם 'הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים'). 'אמת מטרידה' נחשב לאחד האירועים המכוננים בתחום איכות הסביבה והקרב כנגד ההתחממות הגלובלית. מעבר להיותו אחד מארבעת סרטי התעודה הרווחיים בכל הזמנים, הוא הצליח למשוך את תשומת הלב הציבורית ודחף אנשים רבים להירתם למאבק הזה. במחקר שנערך באוניברסיטת אוקספורד ב־2007, טענו יותר משלושת רבעי מהנשאלים כי לאחר הצפייה בסרט שינו מרכיב כלשהו בהתנהגותם הנוגע לאיכות הסביבה.

לאחר הצלחת הסרט ייסד גור את 'פרויקט המציאות האקלימית', שכלל 1,000 פעילים שהוכשרו להעביר את המצגת של גור בקהילות שלהם. ב־2010 נוסד פרויקט 'הצעירים המוטרדים', שהכשיר בני נוער להפוך למשפיעים בנושא איכות הסביבה. במדינות רבות, כמו ניו זילנד, בריטניה ובחלק ממדינות ארה"ב, אף שולבה המצגת של גור כחלק מתוכנית הלימודים.

ב־2017 יצא לאקרנים סרט ההמשך, 'אמת מטרידה יותר', המתאר את המשך מסעו של אל גור במאבקו הבלתי נלאה. שיאו של הסרט הוא בחתימה על הסכם פריז, הסכם שחתמו עליו 196 מדינות במטרה להילחם יחד בהתחממות הגלובלית.

במהלך כהונתו הכריז הנשיא דונלד טראמפ על פרישת ארה"ב מההסכם, אחד הצעדים שהתקבלו באופן הקשה ביותר אצל הקהל הפרוגרסיבי בארה"ב, וכמובן בקהילה הבינלאומית. ג'ו ביידן, הנשיא הנוכחי, הודיע ביומו הראשון בתפקיד על חזרת ארה"ב להסכם, ועל כך שישקיע מאמצים ומשאבים רבים במאבק להתמודדות מול שינויי האקלים.

אמת מטרידה

'אמת מטרידה'

'בלאקפיש' (במאית: גבריאלה קאופרת'ווייט, 2013) – הלווייתן שהרג את פארקי המים

בשנת 2015 הכריזה הנהלת פארק המים הענק SeaWorld שהיא מסיימת את הופעת האורקס (המכונים "לווייתנים רוצחים") בפארקים שלה. הכרזה זו נבעה בעיקר כתוצאה מההשפעה האדירה של סרט תיעודי בשם 'בלאקפיש', שהופק שנתיים לפני כן וזעזע את העולם. הסרט עסק בסכנות שבהחזקת האורקס בשבי – הן לחיות והן למאמנים שלהן. הסרט תיעד את סיפורו של טיליקום, לווייתן שגרם למותם של שלושה אנשים בהיותו בשבי. ביבשושיות מקפיאה מספרים (וגם מכים על חטא) עובדים של פארקי המים שבהם הוחזקו האורקס, מאמנים וחוקרי יונקים, על סבלם של הלווייתנים – וכולם מצביעים על כך שהחזקת לווייתנים רוצחים בשבי והפיכתם לחיות מחמד להצגה במופעי ראווה הן חטא חמור.

ב־2014 החליטה חברת התעופה סאותווסט איירליינס לסיים חוזה התקשרות של למעלה מ־20 שנה עם חברת סיוורלד. חברת התעופה הודתה כי אחת הסיבות לסיום ההתקשרות הייתה התחושה השלילית בציבור כלפי פארק המים, בעקבות הסרט. בסוף אותה שנה ירדו רווחי סיוורלד בלמעלה מ־50%, הציבור הצביע ברגליו, ובקונגרס האמריקאי התקבלו תקנות שונות שנועדו להגביל את החזקת האורקס בשבי ולשפר את תנאיהם בפארקי המים השונים.

ב־2016 יוצרי הסרט 'למצוא את דורי' (דיסני־פיקסאר), שהבינו את האפקט של 'בלאקפיש', הוציאו מהתסריט הצגת פארק מים כדוגמת סיוורלד, שהיה חלק מעלילת הסרט. במקומו מוצג בסרט 'מכון לחקר הים', ללא שום הופעות ראווה של לווייתנים.

למרות הבטחותיה של חברת סיוורלד, לווייתנים רוצחים עדיין מופיעים בפארקי המים השונים שלה ואף בפארקי מים ברחבי העולם, וילדים והורים עדיין צופים ביונקים המפוארים הללו מתרוממים באוויר ושוחים במלכותיות.

גבריאלה קאופרת'ווייט, במאית הסרט, סיפרה בריאיון ב־2017 כי "אני יודעת שלא עצרתי לגמרי את ההופעות של היצורים הנפלאים האלו בפארקי המים, אבל הצלחתי לתת לצופים נקודת מבט אחרת וגרמתי להם להבין שמדובר בהרבה יותר מאשר חיות שעשועים". ההפסדים הכספיים של פארקי המים והתקנות והחוקים שנחקקו מאז יציאת הסרט, מוכיחים כי היא אכן הצליחה להעביר את המסר שלה.

'בלאקפיש'

מציאות המתקשה להשתנות. סוף דבר

אחד התהליכים המצערים שעוברים על תעשיית הקולנוע הוא הבלטת שוברי הקופות הראוותניים ודחיקת רגלי הקולנוע האמנותי והעצמאי לשוליים. חישובי העלות־תועלת בהפקת סרט שולטים היום ביד רמה ועל פניו מחסלים כל סיכוי לקולנוע שאינו רדוד ולא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אולם גם בתוך הבליל הבידורי נוצרים סרטים שמצליחים להעביר מסר ולעיתים אף לשנות את המציאות וההיסטוריה. סרטים שמוכיחים כמה גדולה עוצמתו והשפעתו של הקולנוע כמדיום נגיש וזמין. תופעה חיובית נוספת היא עלייתן של ענקיות הסטרימינג דוגמת נטפליקס, שמאפשרות הצגה של יותר יצירות דוקומנטריות ואחרות, שבספקטרום שלהן נוגעות בנושאים היסטוריים, חברתיים ופוליטיים רבים.

בחינה של הסרטים המועמדים לאוסקר השנה, מגלה כי בשנה של מגפה כלל־עולמית וריחוק חברתי בלטו סרטים שלאו דווקא מוגדרים כשוברי קופות, וביניהם 'ארץ הנוודים' הזועק את זעקת אלו שנשארו מאחור באמריקה של קפיטליזם חזירי; 'מינארי', העוסק בתלאות משפחת מהגרים אסייתית באמריקה; 'יהודה והמשיח השחור', המתאר את תנועת הפנתרים השחורים בארה"ב; ו'משפט השבעה משיקגו', העוסק במחאה החברתית נגד מלחמת וייטנאם. החותם של אלה ואחרים עוד בהתהוות, אך תפקידו של הקולנוע כמשנה תפיסות ומציאות יישאר כנראה אחד החשובים ביותר שלו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook