תרבות יוצרת שינוי. זה ידוע. אלפי דמויות של נשים בטלוויזיה ובקולנוע סייעו לקדם תפיסות ציבוריות, לעיתים הרבה יותר מכל התפתחות פוליטית או מנהיגים (ומנהיגות). מאלן דג'נרס ועד תלמה ולואיז, בחרנו עשר דמויות נשיות שעשו שינוי אמיתי, לא רק על המסך
לוסי, 'אני אוהב את לוסי'
השימוש ב"מיתולוגי" כשם תואר בשיח התרבות הפופולרית, איבד לאורך השנים ממשמעותו, עקב שימוש יתר שאינו מוצדק. בהקשר של לוסיל בול והסיטקום המכונן בכיכובה 'אני אוהב את לוסי', נראה שמותר ואף מומלץ לשוב ולעשות בו שימוש. מקומה של לוסיל בול לא נפקד מאף רשימה שסוקרת רגעים משמעותיים עבור נשים בחברה בכלל ובשואו ביזנס בפרט. אבל דווקא המקרה של לוסי ריקרדו, הדמות שגילמה בקומדיית המצבים ההיא משנות ה־ 50, פוער תהום ערכית בין מה שנראה על המסך למה שהתרחש מאחוריו.
'אני אוהב את לוסי' עלתה לאוויר ב־ 1951, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה בארה"ב, בתקופת עליית קרנה של הבורגנות זעירה, חייה בפרברים והמשפחה הגרעינית שבמרכזה. הטלוויזיה עשתה את ימיה הראשונים, והקהל האמריקאי התחיל לגלות עולם חדש של מערכות יחסים עם מי שהופיעו מולו בקופסה הקטנה שבמרכז הסלון. על המסך הופיעה לוסי, עקרת בית ניו יורקית שנשואה לזמר הלטיני ריקי ריקרדו, שגילם דזי ארנז, בעלה של בול בחיים. פורמט הפרקים היה די קבוע: לוסי רוצה משהו, או מנסה להסתיר משהו, ועושה זאת בדרך המסובכת (והמצחיקה) ביותר האפשרית תוך שהיא מנסה להערים על דזי, שבסוף מגלה הכל ומסכל את המזימה. היא מנסה לפרוץ לשואו ביזנס, הוא מחזיר אותה למטבח.
ואכן התוכנית הואשמה – גם בזמן אמת, בעידן שמרני בהרבה, אבל בעיקר שנים אחרי ששודרה – בהנצחת הפטריארכיה הגברית ובביזוי האישה. בצפייה עכשווית, קשה להתווכח עם זה. לוסי וחברתה הטובה אסטל מוצגות כדמויות קטנוניות, ילדותיות, חומרניות ברדקיסטיות; ואילו הגברים הם כמובן ההפך הגמור, המיושב והאחראי. אלא שלוסיל בול עצמה הייתה הכל חוץ מהאישה הקטנה שמחכה בבית. פרט להיותה קומיקאית מחוננת, היא הייתה הבולדוזר שמאחורי התוכנית. היא ניהלה אותה, הפיקה אותה, ובזכותה הפכה לאחת הנשים המפיקות המצליחות בכל הזמנים. ב־ 1962 הייתה לאישה הראשונה שניהלה חברת אולפני טלוויזיה גדולה, אחרי שקנתה את חלקו של מי שכבר הפך אז לגרוש שלה, דזי ארנז, בחברת ההפקות 'דזילו' שהקימו יחד. לימים הפיקה החברה סיפורי הצלחה כמו 'סטארטרק' ו'משימה בלתי אפשרית'.
בול, למעשה, הייתה צריכה להיאבק כדי שארנז יגלם בתוכנית את בעלה. ארנז, מהגר מקובה, לא התאים לתבנית שחיפשו באולפנים. המנהלים לא היו מעוניינים בהצגת נישואים מעורבים, סוג של תועבה מבחינת התפיסה האמריקאית של לפני יובל – ו/או בכלל בכוכב ראשי עם מבטא לטיני כבד. בול התעקשה ולבסוף קיבלה את מה שרצתה, וכך הייתה אחראית גם לזוג המעורב הראשון שהוצג בטלוויזיה האמריקאית, כמו גם להיריון הראשון שנראה בטלוויזיה האמריקאית השמרנית ונכתב במיוחד עבורה כשגילתה שהיא מצפה לילד ולא רצתה להפסיק לעבוד.
על הרקע הזה, יש שקוראים קריאה חתרנית ב'אני אוהב את לוסי'. כזו שלפיה התוכנית הציגה במרכזה אישה שלא מוכנה להסתפק בפינה קטנה שמותיר לה הסדר החברתי, ולא מפסיקה להיאבק על מנת להיחלץ ממנה ולהגשים את חלומותיה. ולעשות זאת, כאמור, בעולם השמור בעת ההיא לגברים בלבד. לגבי לוסי ריקרדו, הדעות כאמור חלוקות. לגבי לוסיל בול, התשובה חד־משמעית.
רוזאן קונור, 'רוזאן'
במרכז הצומת הבלתי שגרתי שבין פמיניזם למעמד הפועלים, ניצבת בקולניות מתריסה דמותה של רוזאן קונור, בגילומה של הקומיקאית רוזאן בר, בסיטקום הנושא את שמה.
בר, אחת הקומיקאיות היותר קשות לעיכול, כיכבה בסדרה שעלתה לאוויר ב־ 1988 ברשת ABC בשלהי המשטר הרייגני, בתקופה שבה מעמד הפועלים הפך לבלתי נראה בתרבות הפופולרית. היא עשתה זאת כשהיא מנופפת בהתרסה בדגל העובדים העניים, השמנים והמוזנחים. אבל המהפכה בראשותה של רוזאן לא השתייכה רק למעמד הנמוך. היא אומצה, במידה רבה, גם על ידי נשים בכלל – והייתה להן סיבה טובה.
'רוזאן' הייתה תצוגת תכלית שהתבססה על הסטנד־אפ של בר, שבו בנתה את דמותה כ"אלה דומסטית". המופע עלה לראשונה ב־ 1980 , כשהייתה עקרת בית בת 28 מקולורדו, והפך
להצלחה מסחררת בשנים שלאחר מכן. כמי ששורשי הקומדיה שלה נטועים בתפיסות התנועה הפמיניסטית של שנות ה־ 70 , בר הציבה אל מול העולם דמות חדשה של אישה בתרבות הפופולרית: שמנה, מוזנחת ובטח לא כזו שעונה על הגדרות היופי כפי שניסחה אותן החברה המערבית אז, ולמעשה עד היום.
היא הייתה מבוגרת יותר מהאישה הממוצעת שהוצגה בטלוויזיה, בהמית במתכוון ומתריסה, תוך שהיא מניחה את היסודות למאבק על דימוי האישה בטלוויזיה. גסת רוח וחצופה, בר סירבה
לענות על מודל הנשיות/אמהות הצייתני והנפוץ, ונשאה בגאווה את חוסר הסבלנות שלה כלפי ילדיה עם פאנצ'ים כמו "אומרים לא להכות את הילדים כשאת כועסת, אז מתי אני אמורה להכות אותם? כשאני מרגישה חגיגית במיוחד?".
בר גם אתגרה את תפיסת האמהות המלאכית ששלטה בשיח החברתי האמריקאי והעניקה מבט ריאליסטי וחסר תקדים על חיי היומיום המתישים. כך למשל בפרק שכולו חלום שבו היא מפנטזת על היכולת לעשות אמבטיה ארוכה בפרטיות ובשקט.
כשהיא לא מקבלת את מבוקשה, היא רוצחת באדישות את בעלה וילדיה. בית המשפט מזכה אותה מאשמה בנימוק שמניעה סיסטמטית של חמש דקות פרטיות היא עילה צודקת למעשיה.
הסדרה הייתה לחלומם הרטוב של מפיקים באשר הם: הצלחה פנומנלית בן לילה. היא התברגה מיד ברשימת עשר הסדרות הנצפות ביותר בארה"ב, ושמרה על מקומה בעשירייה בחמש
השנים הראשונות לשידורה. בכך בעצם קבעה רוזאן חוקים חדשים בטלוויזיה שלפיהם אפשר לשים במרכז הפריים טיים אישה פשוטה, לא אטרקטיבית, בעלת חיים "רגילים". היא העניקה לגיטימיות לכך שגם מה שקורה בתחומי הבית, ועולמה הרוחני של מי שבראשם, יכול להיות מעניין.
במסגרת גל הנוסטלגיה ששוטף לאחרונה את הטלוויזיה האמריקאית, גם רוזאן זוכה לתחייה מחודשת עם עונה חדשה שאמורה לעלות החודש ) 27 במרץ( ברשת ABC , שבמסגרתה ישודרו
תשעה פרקים באותו היום ובאותה השעה שבהם שודרה התוכנית במקור. בר, תמיד פרובוקטיבית, כבר הבהירה שקונור, דמותה הטלוויזיונית, הצביעה לטראמפ וכל מה שנותר הוא לקחת את זה משם.
תלמה דיקינסון ולואיז סויר, 'תלמה ולואיז'
כשעלה 'תלמה ולואיז' לראשונה על מסכי הקולנוע ב־ 1991 , הוא הצית דיון סוער של אומה שלמה על פמיניזם ומעמדן של נשים בחברה המערבית בכלל ובזו האמריקאית בפרט. במרכז הסרט תלמה, ג'ינה דיוויס, עקרת בית שנשואה לגבר מתעלל, ולואיז, סוזן סרנדון, מלצרית קשת יום, שיוצאות יחד לחופשה שהופכת למסע נקמה אלים ומדמם בגברים שהרעו להן לאורך הדרך.
רבות דובר על היפוך התפקידים המגדרי שממקם את הנשים בצד החזק של המשוואה. הן עונות לתוקפיהן בברוטליות נטולת חמלה ובכך מגשימות פנטזיית נקמה נשית ומערערות על דפוס היחסים מתעלל־קורבן המונצח בין גברים לנשים. דמויותיהן של תלמה ולואיז הפכו למודלים של העצמה נשית, והחברות האמיצה בין השתיים לערך בפני עצמו. מנגד, רבים סירבו לקבל את הנרטיב הזה וטענו כי הסרט יוצא נגד מגדר שלם ומוותר על אמות מידה מוסריות אוניברסליות באופן שפוגע במאבק הנשי לשוויון.
יש מי שקושר בין הביקורת הזו לתזמון יציאת הסרט, בימים שבהם החלה ארה"ב עוברת שינויים חברתיים מרחיקי לכת עבור נשים. באותה תקופה נבחרו מספר שיא של נשים לממשל האמריקאי והתפרסמה פרשת אניטה היל, עורכת הדין האפרו־אמריקאית שהאשימה את המועמד לבית המשפט העליון קלרנס תומס בהטרדה מינית (סיפורה עובד לאחרונה לסרט ' 'Confirmation בכיכובה של קארי וושינגטון).
1992 אף הוגדרה "שנת הנשים" בעקבות כל אלה, ומי שהתקשה לקבל את התהליכים שעברה אז החברה האמריקאית ביחסה לגבי נשים מצא ב'תלמה ולואיז' שק חבטות נוח להתנגחות.
הסרט גם היווה הצהרת כוונות נחרצת לגבי הרחבת מנעד התפקידים לנשים בהוליווד והוצאתן מהגטו המצומצם של דמויות הומוגניות ופסיביות. קאלי חורי, שכתבה את התסריט לסרט ואף זכתה עליו באוסקר, הבהירה שזו הייתה אחת ממטרותיה: "כאישה שהולכת לקולנוע, נמאס לי לצפות בדמויות הנשים האלה. הן אף פעם לא מניעות את העלילה כיוון שהן אף פעם לא נמצאות בכיסא הנהג".
בצער רב יש לציין שאף ש'תלמה ולואיז' הנציח רגע בזמן והיווה סיבה לאופטימיות אמיתית, זה לא גרר שינוי משמעותי בהוליווד. בחגיגות ה־20 ליציאת הסרט ציינו רבים כי התקווה שהמומנטום ההוא ייתרגם להרחבת הפעילות הנשית לפני המצלמה ומאחוריה התבדתה, וכי סביר להניח שסרט כזה לא היה מגיע לאקרנים היום. זה היה ב־ 2011. ייתכן שדווקא ב־2018 , עם התעוררות קמפיין ,#MeToo היורשות של תלמה ולואיז כבר נערכות ממש כעת לקלוז־אפ שלהן.
באפי סאמרס, 'באפי ציידת הערפדים'
באפי סאמרס אמנם לא הייתה גיבורת העל הראשונה בתרבות הפופ (כפי שיעידו בלהט חובבי הקומיקס שתתהו בפניהם על כך), אבל היא בהחלט הייתה הראשונה להוביל תוכנית טלוויזיה. וכמו שאומרים בני נוער היום, לא תאמינו מה קרה אחר כך.
הרעיון לסדרה 'באפי ציידת הערפדים' עלה במוחו של יוצרה, ג'וס ווידון, מעריץ סרטי אימה ותיק. ווידון חשב לעצמו, מה יקרה אם ישים במרכז את הבחורה הבלונדינית שתמיד מועדת, מעקמת את הקרסול ומאפשרת לעצמה להירצח – קלישאה ידועה של סרטי אימה – וייתן דווקא לה את ההזדמנות לבעוט במי שצריך, איפה שצריך וכמה שמגיע לו.
אז הוא הפך אותה לגיבורה. תחילה של סרט כושל בשם 'באפי ציידת הערפדים', ואז כדמות הראשית של סדרת מתבגרים תחת אותו השם. סאמרס הייתה נערה דקת גזרה בת 16 שגורל האנושות מונח על כתפיה, כמו גם הבעיות כבדות המשקל שמביא עמו גיל ההתבגרות. אחרי שהיא עוברת לגור בעיירה הבדיונית סאנידייל שבקליפורניה היא מוצאת את עצמה נאלצת להעביר את זמנה בלוחמה סיזיפית בערפדים, מפלצות ושאר מיני מזיקין באמצעות כוחות על־טבעיים וחבורה נאמנה של חברים וסייענים.
מיומה הראשון הייתה באפי דמות פמיניסטית קשוחה וחזקה. יכולותיה הפיזיות לא הותירו מקום לספק בעניין ואלה לוו באופי חזק ונחישות מפלדה. אלא שבניגוד לגיבורות אקשן חשובות אחרות שבאו לפניה (ריפלי ושרה קונור, למשל) היא לא קודרת ואין בה חשכה פנימית.
באפי, בגילומה של שרה מישל גלר החמודה, היא חיובית, מצחיקה, חכמה, וכמו רוב הטינאייג'רים מתוסכלת ופגומה. מודל לחיקוי מושלם עבור ילדות שהחלו להתבגר בשלהי הניינטיז ונכנסו אל האלף החדש כנציגות דור ה־y המבולבל והאבוד.
כגיבורת־על תיכוניסטית, באפי נדרשה להתמודדויות שונות מאוד מאלה שבחורים במעמדה נדרשו להן. לצד מלחמה נחושה ביצורים שפקדו את סאנידייל חדשות לבקרים, היא גם התעסקה
עם קליקות חברתיות, סלאט שיימינג ושאר חרדות נעורים. האופן הבוגר, הרגיש והאינטליגנטי שבו עסקה הסדרה בנושאים השחוקים הללו, הפך לאחד מתווי ההיכר שלה והסיבה לכך שפיתחה סביבה קהילת מעריצים גדולה ונאמנה.
הסדרה הדהדה לא רק בקרב בני ובנות נוער, אלא הצליחה לגשר על פער הגילאים ולפרוץ גם אל קהלים מבוגרים יותר. ההצלחה שלה חצבה את הדרך לז'אנר שלם של סדרות שבאו אחריה כמו 'ג'סיקה ג'ונס', 'ורוניקה מארס', 'סופרגירל' ורבות אחרות. בכל זאת, להציל את העולם ולגשת לבגרות, זו משימה שרק אישה יכולה לעמוד בה.
פוקסי בראון, 'פוקסי בראון'
ב־ 13 ביוני 1973 עלה לאקרנים סרט שלנצח שינה את המושג "קולנוע נשים". שנים ספורות לפני כן הושלם ביטול ההפרדה הגזעית בכל רחבי ארה"ב, האמריקאים יצאו מווייטנאם, ובית המשפט העליון קבע כי חוקים האוסרים על הפלות נוגדים את החוקה האמריקאית (פסק דין "רו נגד ווייד").
רוחות של שינוי החלו מנשבות בעוז, והקולנוע יישר קו עם שורת סרטים בעלי מודעות חברתית. ובשוליים, מחוץ לזרקור ההוליוודי, נולד ז'אנר חדש – בלאקספלויטיישן, שהעניק לשחקנים האפרו־אמריקאים את מרכז הבמה. באותו יום ביוני, הז'אנר הזה מצא את המלכה שלו: פאם גריר, שכיכבה בתפקיד הראשי ב'קופי' שבו גילמה אישה היוצאת לנקום בעבריינים שסיממו והרגו את אחותה.
אלא שדמות אקשן נשית שחורה חזקה בז'אנר ההוא בתקופה ההיא, הייתה מאבק מתמיד בין תרבות אונס ומבט נצלני לבין העצמה נשית. פמיניזם במאבק אם תרצו. גריר השלימה את תהליך הפיכתה לאייקון נשי בקהילה השחורה כשגילמה שנה לאחר מכן את האישה הנוקמת פוקסי בראון – בסרט בעל אותו שם.
בראון היא אישה שחורה שמחליטה לצאת למסע נקמה באנשי סינדיקט הסמים שרצחו את בן זוגה, ומתחזה לזונה על מנת לעשות זאת. 'פוקסי בראון' לא זכה לחיבוק המבקרים, מטבע הדברים. הוא הואשם בייצוג מטריד של נשיות שחורה, בסקסיזם ובהנצחת סטריאוטיפים שליליים לגבי אלימות וסמים בקהילה השחורה. למרות זאת הצליחה גריר, בצעד חתרני, לרתום את דמותה של בראון למאבק על כוח והעצמה נשית בז'אנר שנתפס כמבזה ונצלני. הביקורות השליליות המשיכו לזרום, אבל מעמדה של האישה השחורה שלוקחת את גורלה בידיה קיבל דחיפה משמעותית.
פאם גריר עצמה, שנאנסה בילדותה פעמיים, ונחשפה לעוני, לאלכוהוליזם ולאלימות במהלך חייה, הייתה גם בת לאם דומיננטית ודעתנית שהנחילה לה את הצורך של אישה בחינוך ובעצמאות שישחרר אותה מתלות בעולם הגברי. היא המשיכה לעבוד בתעשייה, אבל לא הצליחה לשחזר את הרגע ההוא ונבלעה אל תוך החור השחור שהוא סרטים שמגיעים ישר לווידיאו.
ב־ 1997 קוונטין טרנטינו, עדיין נישא על אדי ההצלחה הפנומנלית של 'ספרות זולה', עובד על הסרט הבא שלו. הוא מחליט לערוך מחווה לז'אנר הבלאקספלויטיישן וחולם לעשות לגריר את מה שעשה לג'ון טרבולטה: קאמבק מהחלומות. וכך, מההריסות שנותרו מפוקסי בראון, קמה כעוף החול ג'קי בראון, הדמות הראשית בסרטו של טרנטינו (שוב, הנושא את אותו השם), בגילומה של גריר, שהצליחה למנף את המומנטום לחזרה מבוקרת אל התודעה ובעיקר על מנת לקבל את ההכרה והשבחים על תפקידה בדברי ימי הקולנוע.
סמנתה ג׳ונס, (ומיי ווסט), 'סקס והעיר הגדולה'
"אם הייתי מודאגת ממה שכל כלבה בניו יורק אומרת עליי, לא הייתי יוצאת לעולם מהבית". סמנתה ג'ונס (קים קטרל)
הדיונים סביב 'סקס והעיר הגדולה', והנזק שעשתה או לא עשתה למעמד האישה, הפכו חבוטים וטרחנים באופן הזהה רק לעליית קרנו של הקוסמופוליטן שהביאו עמם. אבל על סוגיה אחת גם שונאיה הגדולים של הסדרה מסכימים: דמותה של סמנתה ג'ונס, בגילומה של קים קטרל, הביאה את האישה המינית הלא מסתתרת אל מרכז הבמה ועשתה בכך חסד גדול לשיח הנשי, ואולי אפילו יותר מכך לאורגזמה הנשית.
אי אפשר להתייחס לג'ונס מבלי להידרש לאמה הרוחנית, שסללה לה דרך שכולה משחקי מילים וקריצות: מיי ווסט. מי שנולדה ב־ 1893 והשיקה את הקריירה שלה במופעי וודוויל, הפכה לכוכבת קולנוע ולאחת הראשונות שזכו בתואר סמל מין. כבוד מפוקפק? היא לא חשבה ככה. ווסט למדה בגיל צעיר מניסיונה על הבמות, שהדרך הטובה ביותר לתפוס את תשומת ליבו של הקהל היא להפתיע אותו. וזה מה שעשתה, עם הומור פרובוקטיבי שעשה שימוש בגזרתה השופעת ושם ללעג את הקונבנציות הפוריטניות של האמריקאים. ב־ 1927 היא הואשמה במעשה מגונה בגלל המחזה 'סקס' שהעלתה בברודוויי ובו גילמה זונה. למרות שמו הפרובוקטיבי, הכרטיסים למחזה נמכרו מהר מאוד, מה שגרם לרשויות ניו יורק להאשים את ווסט שנשפטה לעשרה ימי מאסר. נאמנה לפרסונה שלה, היא הופיעה להקראת גזר הדין בכותונת משי.
ווסט מעולם לא חששה להתמודד עם נושאים שהוגדרו טאבו, להתהדר במיניות שלה ולא להסתיר אותה. "נולדתי בדיוק בזמן הנכון: קצת מוקדם יותר והיו שורפים אותי על המוקד, קצת מאוחר יותר ואף אחד כבר לא היה מזדעזע", אמרה אז ולא ידעה שאנשים עוד ימשיכו להזדעזע יותר מיובל לאחר מכן. אז נכון, נחרדו פחות, אבל עדיין דמותה של סמנתה ג'ונס, שהייתה לצלע הבוטה ביותר ברביעיית הבנות הניו יורקית ההיא, הפכה מיד לרגע משמעותי בנרטיב המיניות הנשית. גם ב־ 1998, שנת עליית הסדרה, אישה שאוהבת מין, מדברת עליו בישירות ומתייחסת לאקט עצמו באופן נטול רגשות "כמו גבר" היא יצור משונה בנוף הדימויים התרבותיים.
ג'ונס, בגילומה של קים קטרל, הייתה הדמות היחידה באנסמבל שלא ראתה במערכת יחסים מונוגמית את הגאולה בקצה הדרך. היא לא חיפשה גבר, ואף הוכיחה את חברותיה על המשקל שהן מעניקות לתפקיד הגבר בחייהן. בעוד המתירנות המינית של דמויות נשיות אחרות בהיסטוריה הטלוויזיונית, כמו בלאנש מ'בנות הזהב' למשל, יוחסה לא פעם במהלך הסדרה לחוסר ביטחון – ג'ונס מעולם לא הוצגה כדמות תאוותנית ארכיטיפית שמיניותה מוחצנת, אך בתוך תוכה היא שברירית ורגישה. נהפוך הוא, היא הייתה מודל לחיקוי, קרייריסטית, מצליחה, חכמה, קשוחה ורגישה.
מרי ריצ'רדס, 'המופע של מרי טיילר מור'
עכשיו בואו נעסוק רגע במכנסיים. אותו פריט לבוש נחוץ אך בה בעת מובן אליו, מכניסים רגל אחת אחרי השנייה והופה, הנה אנחנו מוכנים לעמל יומנו.
ב־1961, זוג מכנסי קפרי שהתעקשה השחקנית הצעירה מרי טיילר מור ללבוש לתפקיד שגילה אותה לעולם בתוכנית 'המופע של דיק ואן דייק', הצליח לעורר סערה ועל הדרך גם מהפכה שקטה.
מור, שגילמה את אשתו של ואן דייק בקומדיה הטלוויזיונית, סירבה ללבוש חצאיות נפוחות ושמלות כצו האופנה הרלוונטי דאז, בנימוק שאף אישה לא חונטת את עצמה בחצאית תפוחה כדי לשאוב אבק. היא נכנסה לעימות סביב העניין עם מפיקי ויוצרי הסדרה, ולבסוף הגיעה איתם לסיכום שלפיו מותר לה להופיע במכנסיים אבל רק בסצנה אחת לפרק. ייתכן שמאבק מכנסי הקפרי של
מור, כמו גם גלי האהדה שהיא עוררה, איתם ובלעדיהם, היו הזרז לצעד הבא שלה בקריירה: 'המופע של מרי טיילר מור'. בתחילת שנות ה־ 70 , כששודרה לראשונה, לא הייתה בטלוויזיה האמריקאית דמות נשית אחת שאינה אמא ו/או עקרת בית (להוציא מכשפה אחת וג'יני, האחת עקרת בית והשנייה סוג של בת ערובה בביקיני).
דמותה של מרי ריצ'רדס, שגילמה טיילר מור, הייתה רווקה בת 30 שזה עתה נפרדה מארוסה שעמו ניהלה מערכת יחסים ארוכת שנים, עברה לגור לבד במיניאפוליס והתחילה עבודה חדשה כמפיקה בחדשות הערב בערוץ הטלוויזיה המקומי.
בכל רחבי אמריקה ראשים של גברים לבנים שמרנים התפוצצו כשנחשפו לתצוגת התכלית הזאת בפריים טיים. חשוב לזכור את הקונטקסט: הגלולה למניעת היריון הפכה זמינה לנשים באשר
הן רק שנתיים לאחר עליית התוכנית, ולמרות מספרים הולכים וגדלים של נשים שסיימו לימודים גבוהים והלכו לעבוד, ידם של הגברים עדיין הייתה על העליונה ונשים לא נשואות נתפסו כחריגות ובעייתיות.
ככל שהתקדמה התוכנית, לצד התרחבות המאבק של התנועה הפמיניסטית, היא העמיקה את עיסוקה בסוגיות חברתיות רלוונטיות כמו פערי השכר בין גברים לנשים, מין לפני הנישואים, גירושים וזנות.
התוכנית חגגה את החברות בין נשים והעניקה לה יחס מועדף במובהק על מערכות יחסים נשים־גברים. במובנים רבים, 'המופע של מרי טיילר מור' היה לסיטקום הראשון שהובילה אישה לבדה, לא כל שכן כזו שלא עונה על חוקי הסדר החברתי הישן. ומכנסי קפרי הם בסך הכל פריט אופנתי שיקי להפליא, כך שכולנו יצאנו נשכרים.
מרפי בראון 'מרפי בראון'
"גברים אומרים שהם אוהבים אישה עצמאית, אבל הם לא מבזבזים שנייה בלפרק את העצמאות הזאת לבנה אחרי לבנה". קנדיס ברגן
מצעד הרגעים המביכים בפוליטיקה האמריקאית נפרש על פני יותר מ־ 200 שנה, אבל את רובו מאכלס מי שנמצא בבית הלבן שנה אחת בלבד – דונלד טראמפ. אבל אם לרגע מתעלמים ממה שקורה בוושינגטון כעת, אפשר לחזור ולהיזכר באחד הרגעים היותר מגוחכים בפוליטיקה האמריקאית, שאירע במאי 1992.
במהלך מסע הבחירות לנשיאות ארה"ב נשא סגן הנשיא, דן קווייל, נאום תמיכה בג'ורג' בוש האב, שרץ יחד איתו לכהונה נוספת. במהלך הנאום האשים את מרפי בראון, דמות פיקטיבית של עיתונאית בסיטקום אמריקאי מצליח הנושא את שמה, במהומות השחורים במזרח לוס אנג'לס בתחילת החודש. לדבריו, הסדר הופר בגלל ערכיה הירודים של החברה האמריקאית ואת ההידרדרות המוסרית הוא תולה, בין היתר, באותה בראון ש"לועגת לחשיבות האב במשפחה, מביאה לעולם ילד לבדה וקוראת לזה בחירת חיים".
אז נכון שקווייל היה סגן נשיא נלעג במיוחד שלא יודע לאיית "תפוח אדמה" (חפשו ביוטיוב), ונכון שהאמירה המטופשת ההיא התקבלה בקיתונות זעם מהמחנה הליברלי, אבל קווייל ניסח את תחושותיהם של שמרנים רבים שמיאנו ליישר קו עם ערכי המשפחה החדשים שבראשם עמדה בראון כשהיא מערסלת תינוק בידיה.
'מרפי בראון' עלתה ב־ 1988 ובמרכזה עיתונאית שזה עתה השתחררה ממוסד גמילה ורק רוצה לחזור לשגרת חייה כאשת קריירה קשוחה והישגית במגזין חדשות טלוויזיוני. בנוף טלוויזיוני שהורכב ברובו מבחורות, בראון הייתה גרושה בת 40 שלא תיתן לאיש לבטל אותה. מרפי בראון, בגילומה של קנדיס ברגן, הפכה לכוכבת ענקית.
הרבה חליפות מכנסיים, צעקות ומקצוענות בלתי מתפשרת אחר כך, גילתה בראון שהיא בהיריון. כשהאב, בעלה לשעבר, מודיע לה שהוא לא מוכן להיות אבא, היא החליטה להביא את הילד לעולם לבדה, ובכך השאירה חותם בדברי ימי תרבות הפופ כאמא היחידנית הראשונה בטלוויזיה. תינוק המריבה של בראון היה רגע משמעותי עבור השיח הנשי וערכי המשפחה.
בראון הייתה אישה חזקה, אמביציוזית וכזו שמאמצת מוטיבים גבריים. בכך הנציחה את הדיכוטומיה בין פמיניזם לנשיות – תפיסה אנכרוניסטית ושגויה. צפייה מאוחרת בסדרה עשויה להותיר תחושה לא נוחה עם ריבוי בדיחות שהיום נתפסות כסקסיסטיות ומביכות. נראה כי בקרוב תהיה לכותבים של 'מרפי בראון' הזדמנות לכפר על כל בדיחות המחזור המיותרות האלה עם עונה חדשה שתעלה בשנה הקרובה, 20 שנה אחרי שירדה מהאוויר.
אלן ריפלי, 'הנוסע השמיני'
"האישה כקורבן" היה תמיד אחד הדימויים הנפוצים ביותר בתרבות, והוא מנציח את הסדר החברתי הקיים. ב־ 1979 הפציע בקולנוע סרט שאתגר את החוקים האלה כפי שבאו לידי ביטוי בז'אנר סרטי האימה, והפך לרגע משמעותי עבור נשים. בשנה זו הציג הבמאי רידלי סקוט את 'הנוסע השמיני' ואת אלן ריפלי, הדמות הנשית המהפכנית שלא רק שלא אימצה את נרטיב הקורבן – היא כתבה לעצמה את הסיפור מחדש כשורדת.
אלן ריפלי, בגילומה של סיגורני וויבר, היא אחת משבעת חברי הצוות המאיישים את ספינת החלל נוסטרומו במסע שגרתי שמשתבש כשיצור רצחני מוצא את דרכו פנימה ומתחיל לחסל את הנוכחים בזה אחר זה. ריפלי היא האחרונה להישאר בחיים ולבסוף מצליחה להערים עליו ולהשמיד אותו.
כשהסרט מתחיל, אין דרך לצפות שהבחורה הקטנטונת תסיים אותו כגיבורת אקשן. וויבר, שהייתה אז שחקנית די אנונימית, קיבלה את התפקיד, שיועד במקור לגבר, והפכה ללב הסרט. הציפייה שתמלא את מקומה בז'אנר – אישה צורחת והיסטרית אל מול האיום המזוויע – התבדתה במהרה כשוויבר, כריפלי, מתפקדת כגורם המחושב ביותר על ספינת החלל.
התסריט לא מבטל את האלמנטים הנשיים בדמותה של ריפלי; להפך, הוא רותם אותם לטובתה. כך למשל היא חומקת מתקיפת המפלצת כשהיא מתרוצצת בספינה ומחפשת את החתול שמעורר בה אינסטינקטים אמהיים. העיסוק בסוגיית האמהות ובמיניות האישה חוזר במידה רבה בסדרת הסרטים.
סרט ההמשך, 'שובו של הנוסע השמיני', המתבשם באדי אהדת המעריצים, החיבוק הביקורתי והשיח האקדמי, לקח את המשחק הפמיניסטי והעלה אותו מדרגה. וויבר, בשלב הזה כבר מיתולוגיה
בחייה, מקבלת קרדיט מפיקה וקו עלילה נרחב ומעמיק שעוסק רק בה. סוגיית האמהות מקבלת משנה תוקף עם דמות בת חורגת שמוצמדת לריפלי, ובמערכה האחרונה ריפלי מאיימת לחסל את צאצאיה של מלכת החייזרים וזו נרתעת – האמהות מחברת בין שתיהן ומאפשרת להן להביא את העימות לכדי כבר דוגר בתוך ריפלי ומקנן בה כעובר.
ריפלי רחוקה מלהיות אייקון פמיניסטי נטול פגמים, ודמותה – כמו גם סדרת הסרטים כולה – ספגה לא מעט ביקורת, על העיסוק באמהות מפלצתית, רגעים תסריטאיים שנויים במחלוקת ועוד, אבל אין ספק שבמקרה ואתם תקועים על ספינת חלל עם הדבר הזה, אתם רוצים אותה בצד שלכם.
אלן מורגן, 'אלן'
כשצופים היום בסצנת היציאה מהארון של אלן דג'נרס בסיטקום 'אלן', קשה שלא לחייך במבוכה.
הדרמה סביב העניין נראית מגוחכת, במיוחד על רקע העובדה שמי שכל כך חוששת לומר את המילים המפורשות "אני נמשכת לנשים", היא היום אחת הלסביות החזקות והמצליחות בתעשיית הבידור האמריקאית.
ב־ 2018, העדפתה המינית של דג'נרס היא עוד פרט בביוגרפיה של מי שרבים מחשיבים המאמי שהוליווד אוהבת לאהוב. אבל ב־1994 היציאה מהארון של דג'נרס, אז קומיקאית מדרג בינוני,
הרעידה את האדמה מתחת לקהילה הלהט"בית הסודית בהוליווד. אותו אקט מהפכני של בת דמותה נכתב לתוך הסיטקום אחרי שהיא עצמה נחשפה על שער מגזין 'טיים' ובריאיון לדיאן סויר.
"ציפית שזה יהפוך לכל זה?", שאלה אופרה ווינפרי את דג'נרס בריאיון ששודר שעות ספורות לפני הפרק המפורסם. גם אם התשובה הייתה חיובית, קשה להאמין שדג'נרס צפתה את הטירוף שהקיף אותה סביב הרגע ההיסטורי ההוא בסיטקום, שהוא די נחות בסך הכל. 44 מיליון איש צפו בפרק שהכניס את האישה הלסבית למרכז השיח. האולפנים קיבלו אלפי מכתבים זועמים. ההפקה קיבלה הוראה לסרוק את האולפן לפני תחילת ההקלטה מחשש שהוטמנה במקום פצצה.
אלן מורגן, הדמות שגילמה דג'נרס, הייתה הדמות הלסבית החיובית הראשונה בטלוויזיה. לפניה, כמעט כל הדמויות הלסביות בטלוויזיה ובקולנוע הוצגו כרוצחות או נרצחות. סיכויי ההישרדות שלך כלסבית פיקטיבית היו נמוכים מאוד, אלא אם כן את סוציופתית.
השמאל הליברלי חגג את הרגע ההוא. מצעד סלבריטאים התגייס להשתתף בפרק המפורסם, והימין השמרני השתולל בהתאמה. העונה שהגיעה לאחר הפרק ההוא הייתה העונה האחרונה של הסיטקום, שסבל מירידה הדרגתית אך עיקשת בנתוני הצפייה. היו שטענו כי הציבור האמריקאי עדיין לא בשל לחבק קומדיה שאינה הטרוסקסואלית, אבל ייתכן שזה נבע מהעובדה שהתוכנית לא הייתה מוצלחת במיוחד.
דג'נרס מינפה את נקודת הפתיחה ההיא והפכה לאייקון בולט של הקהילה הלהט"בית וסיפור הצלחה ענק. תוכנית האירוח שלה נחשבת לכר סכריני חוצה קהלים, אהוב בעיקר על ידי נשים, ללא הבדל גזע, דת – ודאי שלא נטייה מינית.
