"כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט" – לורד אקטון

כשיורד עלינו גשם אנחנו נרטבים. זה לא עניין של ימין ושמאל, של כן־ביבי או לא־ביבי. פשוט נרטבים, ועם זה אי אפשר להתווכח. מביטים מהחלון ומגלים שהכל נרטב. האנשים, הבתים, העצים, המכוניות. וזה נראה כאילו כך היה, וכך יהיה תמיד. גשם.

קשה לנו לתפוס את העובדה הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור שאי שם, אולי אפילו לא רחוק, יש נקודה שבה הגשם פוסק. יש ענן שמתחיל ונגמר, ועל מדרכה אחת יכולות לנוח שתי בלָטות, זו לצד זו, אחת רטובה ואחת יבשה. יש מקום כזה בעולם. למעשה, יש המון מקומות כאלה בעולם. ואם פעם האיר לכם המזל ונקלעתם לשם, ראיתם שיש מקום שבו הכל נראה אפשרי. מקום שבו אפילו כוחות טבע שנראים אינסופיים ובלתי מנוצחים – פשוט נעלמים.

מקום כזה היה בניין הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בבוקרשט, בירת רומניה, ב־21 בדצמבר 1989. נשיא רומניה ב־24 השנים עד אותה נקודה, ניקולָאֶה צ'אושסקו, עמד שם על המרפסת ונאם בפני 100 אלף רומנים, כפי שעשה פעמים רבות בעבר. הוא לבש מעיל כבד, לראשו כובע צמר שחור, ופניו האירו בשמש החורפית. בשורות הראשונות של הקהל עוד הריעו לו ומחאו כפיים. יחי הסוציאליזם! תחי רומניה! יחי צ'אושסקו! מטאפורית, האנשים האלה עדיין עמדו בתוך הגשם.

אבל מאחוריהם בקהל החל אי־שקט. לפתע נשמעו פיצוצים בשולי הכיכר, אולי יריות. מישהו אמר ששירות הביטחון הרומני הידוע לשמצה, הסקוריטטה, פתח באש לעבר הקהל. מישהו אחר טען שהתחילה מהפכה. השמועות התפשטו תוך רגע. במאי הטלוויזיה הרומנית, שהעבירה את נאום צ'אושסקו בשידור חי, הפסיק לצלם את ההמון המתעורר והתמקד במרפסת. צ'אושסקו נתקף בהלה, דבר כזה לא קרה לו מעולם. "הלו! הלו!", צעק לעברם הדיקטטור, "הישארו רגועים במקומותיכם!". ידו של צלם הטלוויזיה רעדה, ואיתה התמונה מהמרפסת. העולם צפה בשידור חי בצ'אושסקו מאבד שליטה. אשתו, אלנה, אמרה לו על המרפסת: "תן לעם עוד 100", והוא מבטיח להמון תוספת של 100 גרם בשר לקצבה החודשית. זה לא עזר. הוא מבטיח עוד 200 לאי למשכורת החודשית, העלאה של 10 אחוז, וגם זה לא מונע מהקהל להסתער על בניין המפלגה. במאי הטלוויזיה נאלץ לקטוע את השידור. ניקולאה ואלנה מוברחים בבהלה מהמרפסת על ידי שומרי ראשם.

ופתאום הכל נראה אפשרי: מיליוני בני אדם רטובים מבינים שהנה, הגשם פסק. מהפכה!

בתוך פחות משבוע נערך לבני הזוג צ'אושסקו משפט שדה מאולתר שבו נמצאו כמובן אשמים. גזר הדין בוצע מיד. שלושה חיילים רומנים קשרו את ניקולאה ואלנה והעמידו אותם ליד הקיר. "תחי הרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה! ההיסטוריה תנקום את נקמתי!", ייבב צ'אושסקו מול כיתת היורים ופצח בשירת האינטרנציונל. השירה הייתה אחד התחביבים הידועים של הרודן, אבל בפעם הזו החיילים לא נתנו לו לסיים את ההמנון. הם רוקנו עליו מחסניות ממרחק של מטר. וזהו, זה נגמר.

המלך

חיפוש אקראי של המילה "צ'אושסקו" בעברית, בגוגל או ברשת החברתית הרעילה טוויטר, מעלה לא מעט תוצאות הקשורות בבנימין נתניהו. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, עיתונאית 'ידיעות אחרונות' סימה קדמון, או פובליציסטית 'הארץ' איריס לעאל, כל אלה כרכו יחדיו את נתניהו ואת רודן רומניה לשעבר, גם אם לא בהכרח השוו ישירות בין שני המנהיגים. ההגינות מחייבת להזכיר שגם נתניהו עצמו, כשר האוצר בממשלת שרון, אמר לעיתונאים על אהוד אולמרט, שר התמ"ת בזמנו, כי "התנהגותו מזכירה משטרים חשוכים כמו של צ'אושסקו".

כל אחד והאסוציאציות שלו. אבל האמת צריכה להיאמר: בנימין נתניהו אינו ניקולאה צ'אושסקו, שרה נתניהו אינה אלנה צ'אושסקו, ויאיר נתניהו אינו ניקו בנם הצעיר. אולי עוד מוקדם לקבוע, אבל בינתיים ההשוואה הזו מופרכת.

רומניה של צ'אושסקו הייתה דיקטטורה איומה. משטר אפל. חיי אדם היו בה זולים מאוד. על חירויות פרט כמעט ואין מה לדבר. מאות אלפי מיקרופונים עקבו אחר מעשיהם של האזרחים. כ־2 מיליון בני אדם נרדפו על ידי השלטונות. על פי הערכות, כשליש מאזרחי המדינה שימשו בזמן זה או אחר כמודיעים או מלשינים עבור הסקוריטטה.

בבוקרשט, צ'אושסקו פינה 40 אלף איש מבתיהם והרס אותם, כדי לבנות במקומם את הארמון הגדול ביותר בעולם (יותר מ־1,000 חדרים), שהוא גם המבנה הממלכתי השני הכי גדול בעולם עד היום, אחרי הפנטגון בווירג'יניה. בניין שמשתרע על פני שכונה שלמה בבירה הרומנית. אחרי הדחתו מהשלטון התברר כי הקים גם עיר שלמה מתחת לפני הקרקע: מעין בוקרשט תחתית, שבה כנראה תכנן להתבצר במקרה של ניסיון הפיכה.

כדי להפוך את רומניה למעצמה מקומית, הוא ביקש להגדיל את האוכלוסייה מ־16 מיליון בני אדם ל־30 מיליון. לשם כך קבע רף של ארבעה ילדים לכל אישה, או כפי שכינו זאת ברומניה: הגדלת ייצור התינוקות. צ'אושסקו אסר בחוק את ההפלות, את אמצעי המניעה ואפילו את הגירושין. על רווקים ורווקות הוטל מס מיוחד. בשנות ה־80 הנהיג בדיקה גינקולוגית תקופתית במפעלים ובמשרדי הממשלה, ולא היסס להדיח בכירים במפלגה אם אלה לא הולידו מספיק ילדים.

התוצאות של מדיניות הילודה הזו היו איומות: כ־10,000 נשים רומניות מתו כתוצאה מסיבוכים של הפלות פיראטיות לא חוקיות, אלפי תינוקות מתו ברעב, ובתי היתומים היו מלאים עד אפס מקום וסבלו מתנאים מזוויעים.

פולחן האישיות ברומניה התנהל כמו דת קנאית. תמונתו של צ'אושסקו, "החבר", הופיעה בכל מקום. הוא המציא דגל חדש לרומניה, שינה שמות של ערים עתיקות והופיע כשבידו השרביט המסורתי של מלכי רומניה. בימי ההולדת שלו נערכו ברומניה מופעי ראווה מדהימים בהשתתפות רבבות אזרחים. אלה נאלצו לעזוב בכל פעם את המפעלים שבהם עבדו למשך חודשיים, כדי להתאמן שמונה שעות ביום על הריקודים והשירים שהיללו את המנהיג הדגול, "גאון הרי הקרפטים".

אומרים שהיה מחליף בכל יום חליפה, וכשהיה פושט אותה לעת ערב היו אנשיו מעלים אותה באש כדי שאף אחד אחר חלילה לא ילבש אותה. כשיצא לצוד, היו משרתיו מאתרים את החיות הגדולות ביער ומבריחים אותן לעבר המגדל שעליו עמד צ'אושסקו כדי שיוכל לפגוע בהן בקלות. לפני שהזמין אורחים חשובים לצוד איתו, היו אנשי הסקוריטטה מאכילים את הדובים בהרי הקרפטים במזון משובח, כדי שכולם יראו "כמה טוב להיות דוב ברומניה של צ'אושסקו".

באותו הזמן סבלו מיליוני רומנים ממחסור במוצרי מזון בסיסיים, לעיתים אפילו במים. כשדיווחים על מחסור ברומניה עשו את דרכם לעיתונות המערבית, נהג המשטר לערוך תערוכות יבולים מפוארות. במשך ימים שלמים עבדו פועלים על ייצור של פירות־דמה ונקניקי־דמה וגבינות־דמה, כדי שצ'אושסקו יוכל לסקור אותם בגאווה סוציאליסטית. הוא עצמו כמובן לא סבל מרעב: בשטח חקלאי עצום גידלו אנשי הסקוריטטה עבורו ועבור משפחתו את הפירות, הירקות והבקר המשובחים ביותר.

המלכה

אשתו אלנה לא הייתה טובה ממנו. למרות שלא סיימה בית ספר תיכון ולא הייתה בידה תעודת בגרות, הפכה את עצמה אלנה לכימאית בעלת שם עולמי. היא פרסמה כמה ספרים על חקר הפולימרים שנחשבים לפורצי דרך, ועל כך זכתה בתוארי כבוד מהמוסדות האקדמיים החשובים ביותר בעולם. אלנה עצמה כמובן לא עסקה במחקר אקדמי מעולם. מרגלים רומנים גנבו עבורה את הסודות המדעיים מהאוניברסיטאות המובילות במערב, ומדענים רומנים ביססו עליהם את התגליות של אלנה.

כשבעלה דרש שיכנו אותו "הגאון מהקרפטים", "הרוח האיתנה של נהר הדנובה" או אפילו "ישות שנולדת פעם ב־500 שנים", אלנה לא נשארה מאחור. היא הכריחה את העיתונאים להוסיף לשמה את המילה "דוקטור" ואת התואר "מדענית בעלת שם עולמי", ובמקרים חריגים אפילו "אישה שאין אחת שמשתווה לה על פני כדור הארץ".

פעם אחת ביקרו בני הזוג צ'אושסקו בטורקיה יחד עם שר החוץ הרומני ואשתו. נשיא טורקיה חשב בטעות שהאישה היפה של שר החוץ היא־היא "דוקטור אלנה", ובירך אותה בחמימות חנפנית. למחרת היום פוטר שר החוץ מתפקידו.

והיא מאוד אהבה מתנות. אהבה לקבל מתנות אך גם לא היססה לבקש אותן. יהלומים, מכוניות פאר, בגדי יוקרה – מכל פינה בעולם.

באחת הפעמים הוזמנו בני הזוג צ'אושסקו לעקבה על ידי חוסיין מלך ירדן. חוסיין השיט אותם ביאכטה המלכותית שלו שנבנתה בארה"ב במיוחד לפי דרישותיו, והיאכטה מצאה חן בעיני אלנה. אני רוצה אותה! תבעה מאנשיה, שניגשו נבוכים אל המלך וביקשו ממנו את המתנה היקרה. חוסיין נדהם, היאכטה שייכת לאשתי, הוא אמר, אני לא יכול לתת אותה. אבל אלנה לא ויתרה. חוסיין נקלע לתסבוכת בין שתי נשים גאות, ולבסוף לא הייתה לו ברירה: הוא רכש במיליוני דולרים יאכטה נוספת, זהה בדיוק לזו הראשונה, העניק לה את השם "ידידות", ושלח אותה לנמל קונסטנצה בים השחור, מתנה לאלנה וניקולאה. בני הזוג צ'אושסקו מעולם לא טרחו להפליג בה.

עוד יותר מִשֶאהבה יהלומים ובגדים, הייתה אלנה כרוכה אחרי המיקרופונים. מאות אלפים, ואולי מיליונים של מיקרופונים, הושתלו בכל רחבי רומניה ואיפשרו למשפחת צ'אושסקו לדעת מה כל אחד חושב, אומר או עושה – אפילו בדל"ת אמותיו – וכמובן לעשות בכך שימוש. אם אשתו הצעירה של מספר 2 במשטר בוגדת בו, "החבר" מגלה זאת בהאזנות ומאיים לחשוף את הרומן ולהביך את הבכיר, מה שהופך אותו לנאמן מאין כמותו לשארית חייו. אם למספר 3 במשטר יש רומן עם אחייניתו הצעירה, ברגע הנכון יישלפו ההקלטות והאיש ייאלץ להתפטר.

אלנה ידעה שהמיקרופונים שהושתלו במכשירי הטלפון הביתיים ממשיכים לפעול גם אחרי שמנתקים את השיחה ומניחים את השפופרת. באחת הפעמים הורתה לפקיד מודיעין להתקשר למספר אקראי ולשאול אם הגיע לתיאטרון הלאומי. הגבר שענה השיב "טעות במספר" וניתק, אבל אלנה שמעה את ההמשך: האישה שאלה את בעלה: "מי טלפן?", והוא ענה לה: "איזה אידיוט אחד, טעות במספר, תני לשמוע בשקט את שידורי 'אירופה החופשית' על ביקורו הבא של הדיקטטור עם הזקנה שלו בארה"ב". כעבור כמה רגעים, על פי הקולות, החלו השניים לתנות אהבים. "יש לאסור אותם!" ציוותה אלנה. "בשעה 11 בבוקר העם העמל חייב לעבוד ולא לעשות אהבה!".

הנסיך

1,104 רומנים נהרגו במהלך המהפכה הרומנית של 1989, רובם דווקא לאחר ההוצאה להורג של צ'אושסקו. זה לא קרה באף אחת מהמדינות האחרות בגוש המזרחי, שנפלו בזו אחר זו בשנים 89'–90'. בפולין, הונגריה, בולגריה, צ'כוסלובקיה, מזרח גרמניה, ואפילו ברוסיה עצמה – הפלת השלטון הקומוניסטי לא לוותה בשפיכות דמים רבה. רומניה הייתה סיפור אחר. אולי גם בגלל שמוסקבה משכה מאחורי הקלעים בחוטי המהפכה, אבל גם בין השאר בגלל שהדיכוי ברומניה היה השלם ביותר בין כל מדינות הגוש, וכיוון שמי שכלא ברומניה את נפש האדם לא היו בהכרח ברית המועצות או המשטר, אפילו לא המפלגה או האידיאולוגיה הקומוניסטית. זו הייתה המשפחה.

בשנים שחלפו מאז 1989 רומניה לא נטתה לחשבון נפש. הארכיונים של הסקוריטטה לא נפתחו לרווחה, ועדות פיוס לא הוקמו, רק כמה משפטים בודדים נערכו לראשי המשטר. רוב הסיפורים המופיעים כאן נחשפו על ידי יון מיחאי פאצ'פה, קצין רומני בדרגת לוטננט־גנרל, שערק למערב. פאצ'פה עמד שנים רבות בראש ה־DIE, שירות ביון החוץ של צ'אושסקו.

ביולי 78' הוא נשלח על ידי "החבר" למערב גרמניה עם מסר אישי לקנצלר, אבל במקום זאת נכנס לשגרירות ארה"ב בבון וביקש לערוק. הנשיא, ג'ימי קרטר, אישר באופן אישי להעניק לו מקלט מדיני, למרות שגם פאצ'פה כמו הכורדים של ימינו לא נקף אצבע לטובת האמריקאים בפלישה לנורמנדי. אלה היו ימים אחרים בבית הלבן.

ממשלת רומניה הציעה פרס של 2 מיליון דולר על ראשו של פאצ'פה, והוא נידון למוות שלא בפניו באשמת ריגול לטובת ה־CIA. לפחות שני צוותי מתנקשים נשלחו כדי לחסלו, אך לא הצליחו למצוא אותו בזהותו האמריקאית החדשה (היו גם טענות שהאמריקאים ערכו לו ניתוחים פלסטיים כדי שיהיה בלתי אפשרי לזהות את פניו). עריקתו למערב גררה אחריה את הטיהור הפוליטי המקיף והאכזרי ביותר ברומניה מאז המלחמה. שליש משרי הממשלה הודחו, 22 שגרירים הוחלפו, תריסר קציני ביטחון רמי דרג נעצרו ותריסר נוסף של קציני מודיעין פשוט נעלמו. ה־DIE התפורר.

כעבור עשר שנים פרסם פאצ'פה רב־מכר תחת הכותרת 'אופקים אדומים', שחשף את הקרביים של שירותי המודיעין הרומניים ושל ההתנהלות המזעזעת של משפחת צ'אושסקו. הספר הוענק על ידי חבר קונגרס לנשיא הבא, רונלד רייגן, שאמר אחר כך כי 'אופקים אדומים' הפך אצלו לתנ"ך לגבי הדרך שבה יש לטפל בדיקטטורים.

הנה פרשה אחת מתוך ה"תנ"ך" הזה של פאצ'פה שמלמדת על אופי המשטר. בסוף שנות ה־70 ערך בכיר רומני בשם סטפן אנדריי סעודה חגיגית לרגל מינויו המיוחל לשר החוץ של רומניה. לפני כן שימש אנדריי במשך שנים כמזכיר הוועד המרכזי לעניינים בינלאומיים, מה שהעניק לו את הסמכות לקבוע או לחדש את כל המינויים הדיפלומטיים של שירות החוץ הרומני. "כולם מנסים נואשות לקבל מינוי בחו"ל ולהישאר שם זמן רב ככל האפשר", מסביר פאצ'פה, "מכיוון שכל מקום בחו"ל טוב יותר מאשר רומניה".

תמורת המינויים, ובעיקר כדי שיאריך את כהונותיהם בניכר, החלו השגרירים והדיפלומטים הרומנים לפנק את אנדריי בטובות הנאה מרובות. תחילה שלחו לו עניבות טובות, עטים נובעים, שעונים וחליפות, ואחר כך החלו לשלוח לו בשק הדואר הדיפלומטי ארגזי קרח מלאים לובסטרים, צדפות ושאר מאכלי ים, וארגזי יין משובח מכל קצוות תבל. "המצב הגיע לידי כך שבכל יום קיבל מעדנים כאלה ואחרים מאיזושהי שגרירות בעולם, וכך החל אנדריי לערוך סעודות אקזוטיות לכמה חברים מדי יום. אבל הערב הייתה זו ארוחה שונה, מכיוון שאנדריי חגג את התגשמות הגדול בחלומותיו – מינויו כשר חוץ".

לכבוד האירוע הזמין אנדריי את בכירי המשטר, וגם את ניקו צ'אושסקו, בנם הצעיר של ניקולאה ואלנה, שהיה ידוע כפרא אדם שיכור ותוקפני. ניקו הבחין בפאצ'פה שנכנס באיחור לאירוע, וצווח "צדפות בשביל הגנרל", תוך שהוא מרסק ברעש צלחת על קצה השולחן כדי לעורר את תשומת ליבו של המלצר. "ארבעה תריסרים על קרח. איפה אתה חתיכת חלאה?", שאל ניקו את המלצר בזמן שהוא משליך לעברו כוס שרק במזל התנפצה על הקיר ולא על ראשו.

פאצ'פה ניסה להרים כוסית לחיי המינוי. "הידד! הידד!", צרח ניקו וקם מכיסאו, מנסה לשמור על שיווי המשקל. הוא ניצב מאחורי כיסאו של אנדריי והחל לשיר לו "יום הולדת שמח" על אף שזה לא היה יום הולדתו, בעודו שופך כמות גדולה של וויסקי על ראשו של שר החוץ המיועד. "כשהזקן שלי יתפגר והזקנה תתחפף, אמנה אותך לראש הממשלה", הכריז ניקו, "ואתה, פאצ'פה, אתה תהיה שר החוץ שלי. כולכם החברים שלי". אנדריי קם ממקומו, וכשראשו נוטף וויסקי הודה למפלגה הקומוניסטית הרומנית על ההזדמנות שניתנה לו.

בדיוק באותו רגע נכנס המלצר עם מגש הקרח עמוס הצדפות. "שים את זה פה, באמצע", ציווה עליו ניקו, ושאל: "יש עליהן רוטב כלשהו?". המלצר השיב בשלילה, הצדפות טריות ובלתי מבושלות. ניקו התרגז: "הן זקוקות לתיבול, אידיוט אחד! כאן זה לא בית חולים, זה מועדון לאנשים חשובים!". ניקו טיפס שיכור על השולחן, נעמד מעל מגש הצדפות הטריות, שלף את איבר מינו והחל להשתין עליהן מבלי לפספס אף צדפה. "בבקשה, חברים, בואו נאכל צדפה", קרא, אבל לא הצליח מרוב שכרות להרים אפילו אחת. "איש אינו אוכל? בעיני מי לא מוצאים חן התבלינים שלי? אף אחד? אז אני אשטוף אותם!". ואז החל ניקו להזליף סודה מתוך סיפון על הצדפות ועל כל המסובים ליד השולחן.

בשלוש לפנות בוקר הסתיימה המסיבה וכולם יצאו ממנה שיכורים ורטובים, מי מוויסקי ומי מסודה. פאצ'פה חותם בספרו את הסיפור הזה במשפט מזעזע: השארנו את ניקו, שדחף את אחת המלצריות לעבר קצה השולחן כשהוא קורע מעליה את חולצתה. "אני רוצה לזיין אותך, כאן. בדיוק כאן על השולחן הזה, זונה אחת".

ה"אח"

רומניה של צ'אושסקו לא הייתה סתם עוד מדינה בגוש קומוניסטי חסר צורה ופנים. היא התנהלה בפוליטיקה הבינלאומית באופן שאף מדינה אחרת לא העזה. צ'אושסקו פשוט ניסה, ולרוב גם הצליח, לרקוד עם כולם: הוא היה כמובן חלק מברית ורשה וכפוף לרוסיה הסובייטית, אבל גם ניהל קשרים ענפים עם המערב.

ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה רומניה למדינה היחידה בגוש שלא ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. השגרירות הרומנית בתל אביב המשיכה לפעול (ואיתה כמובן גם מרגלי ה־DIE של פאצ'פה). שנה אחר כך, בזמן 'האביב של פראג', הייתה רומניה המדינה היחידה בגוש שסירבה לשלוח את כוחותיה לתגבור הסובייטים בפלישה לצ'כוסלובקיה.

מוסקבה ראתה זאת בחומרה, אבל המערב הוקסם. נשיא צרפת שארל דה גול הגיע לביקור רשמי ברומניה וזכה לקבלת פנים של מלכים. אחריו הגיע לביקור רשמי גם נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון, שגמל לצ'אושסקו בהזמנה לבקר בוושינגטון. בתחילת שנות ה־70, למרות התנגדות הקרמלין, יצא צ'אושסקו למסע בצפון קוריאה, צפון וייטנאם ומונגוליה, כשבשיא המסע ביקר בסין הקומוניסטית, שם התפעל מאוד ממהפכת התרבות. וגם הקשרים האדומים הללו לא הפריעו לו לשלוח משלחת ספורטאים רומנים לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, שהוחרמה על ידי הקומוניסטים.

צ'אושסקו עצמו ניסח את המדיניות הזו בצורה ברורה, כשנטל לידיו את ניהול ה־DIE בפברואר 1972 ונאם בפני מנהלי הארגון: "הניסיון שלנו מלמד שכיום המערב להוט לעודד כל סימן קל שבקלים לעצמאות בתוככי הגוש הסובייטי. הבה ננצל את הלהיטות הזאת! אנו חייבים לעשות את הפיקחות לסמל הלאומי שלנו (…) להפסיק להראות למערב פרצוף חמוץ וקודר ואגרוף קפוץ. עלינו להתחיל לעורר בו חמלה כלפינו, ואז תראו באיזו מהירות ייהפך החרם המערבי לנדיבות. הבה נציג את רומניה כאי לטיני בתוך הים הסלאבי".

הנאום הזה הוציא לדרך את אחד ממבצעי ההשפעה הגדולים והמשמעותיים שניהלה רומניה, שזכה לשם הצופן 'אופק'. צ'אושסקו ניהל את המבצע באופן אישי, שלב אחר שלב, ומטרתו הייתה לזכות בתמיכה פוליטית, בכסף מערבי ובטכנולוגיה מתקדמת. כבר למחרת הנאום הזה הגדיל "החבר" את ה־DIE פי ארבעה, ולמעשה דחק הצידה את כל פעילויות המודיעין הקלאסיות של שירות הביון לטובת 'אופק'.

את הריקוד המורכב ביותר רקד צ'אושסקו במזרח התיכון. מצד אחד הוא ואשתו היו אנטישמים גמורים. הפחד הגדול שלהם היה שאחד מילדיהם יתאהב ביהודי או ביהודייה. צ'אושסקו הורה לשר ההגנה ולשר הפנים: "יש להרחיק כל יהודי בשקט ובחשאיות מכל עמדה של פיקוד בצבא ובכוחות הביטחון, ואם יש לכם שאלות אתם לא צריכים להיות בתפקידים שלכם". הוא נהג לומר ש"רומניה היא מדינה שצורת השלטון בה היא דיקטטורה פרולטרית, ואילו צורת השלטון באמריקה היא דיקטטורה יהודית". לפאצ'פה אמר צ'אושסקו כי "הכסף היהודי משתלט על אמריקה, ואם זה לא ייפסק – ישתלט בקרוב הקשר הציוני על כל העולם הקפיטליסטי".

אבל כל זה לא הפריע לו לנהל קשרים ענפים עם ישראל. במשך שנים מכרה רומניה בחשאי לישראל את יהודיה במחיר ממוצע של 4,000 דולר לראש (התעריף השתנה בין אקדמאים לפועלים פשוטים). כך גִלגל צ'אושסקו לקופתו הפרטית בבנק שווייצרי עשרות ואולי מאות מיליוני דולרים. ישראל שילמה גם במטבע קשה וגם בהקמת מפעלים חקלאיים מתקדמים ברומניה. במסגרת היחסים מסרה ישראל לרומניה גם מנוע של טנק מתקדם שאותו ניסו הרומנים לחקות כדי לייצר בעצמם.

חוץ מאינטרסים כלכליים, לצ'אושסקו היה חלום גדול יותר: לזכות בפרס נובל לשלום. בקיץ 77' ביקר בבוקרשט ראש ממשלת ישראל הטרי מנחם בגין ושוחח ארוכות עם צ'אושסקו. כעבור כמה שבועות גם נשיא מצרים אנואר סאדאת הגיע לבירה הרומנית, ושאל שתי שאלות לגבי בגין: האם הוא רוצה בשלום? האם הוא אדם חזק? צ'אושסקו השיב בחיוב על שתי השאלות. מבוקרשט המריא סאדאת לטהרן, ובמהלך הטיסה הרהר בדברי צ'אושסקו. עד שנחת בבירה של השאה כבר גמלה בליבו ההחלטה להציע ביקור היסטורי בירושלים כדי להניע משא ומתן לשלום עם ישראל.

אבל כעבור זמן לא רב הבין סאדאת שנשיא ארה"ב ג'ימי קרטר יוכל להיות מתווך אפקטיבי יותר בין מצרים לישראל, כיוון שיוכל להפעיל לחץ על ירושלים. צ'אושסקו לא ויתר והבין שהמפתח לתיווך שלו הוא יאסר ערפאת. "אם אוכל להגיד לקרטר, סאדאת ובגין שאני יכול להפוך את אש"ף לממשלה גולה ולשכנע אותה לקבל את 242 ו־338, באיזשהו אופן אוכל להיות מתווך". פאצ'פה אמר לצ'אושסקו כי "ערפאת אינו גמיש דיו כדי לשאת ולתת עם קרטר", אבל צ'אושסקו היה נחרץ: "אני אגרום לו שיהיה! כל מה שאתה צריך לעשות הוא להביא אותו לכאן בהקדם האפשרי! תשלח את המטוס שלי לביירות!". אלנה התפרצה באותו רגע לחדר וצרחה על פאצ'פה: "כדאי שתגרום לו לעשות מה שאנחנו רוצים! עלינו לדאוג לכך ש'החבר' יקבל את פרס הנובל לשלום שמגיע לו. כמו זה שניתן לאידיוט ההוא פון קיסינג'ר, אתה מבין?".

תוך זמן קצר הובא ערפאת לבוקרשט. "שנינו רוצים להשפיע על אמריקה לצדד בנו", אמר צ'אושסקו, "אבל שיטותינו שונות: אתה, האח ערפאת, משתמש בנשק. אני משתמש במילים". צ'אושסקו החשיב את ערפאת לאחד מטובי ידידיו וכינה אותו "השועל הפיקח שלי". אגב אכילת פרוסות עגבנייה, בצל וגבינת פטה, הסביר צ'אושסקו לערפאת עד כמה מבצע 'אופק' שיפר את מעמדו במערב. ערפאת התעניין מאוד וטבל את הבקלאווה שלו בצנצנת הדבש. "מה דעתך להעמיד פנים שאתה מניח לטרור? המערב יאהב את זה", הציע הרודן הערמומי. "רק להעמיד פנים?", שאל האח ערפאת. "בדיוק. אבל להעמיד פנים שוב ושוב בצורה מושלמת. השפעה פוליטית, כמו מטריאליזם דיאלקטי, בנויה על אותה ההנחה היסודית כי הצטברות כמותית יוצרת שינוי איכותי. זה כמו קוקאין. אם אתה מריח את זה פעם או פעמיים, ייתכן שלא ישנה את חייך. אבל אם תשתמש בו יום־יום, הוא יהפוך אותך למתמכר".

ערפאת לא היה בטוח שהבין: "זאת אומרת להריח ערפאת פציפיסטי מדי יום ביומו?" – "בדיוק כך, האח יאסר. המערב עשוי אפילו להתמכר לך ולאש"ף שלך. יהיה הרבה יותר קל לשכנע את המערב לשאת ולתת עם ממשלה גולה מאשר עם ארגון טרור". ערפאת חייך, "אתה לא רציני, נכון?", אבל צ'אושסקו היה רציני לגמרי, "אני לא מדבר על שום שינוי חשוב. רק על תצוגת זיקוקי די־נור!". "זה לא קל", השיב ערפאת, "אנחנו מהפכה ולא ממשלה. לפלסטינים אין את המסורת, האחדות והמשמעת הדרושות כדי להפוך למדינה פורמלית. מדינה פלסטינית תהיה כישלון למן היום הראשון".

אבל תמורת הדרכונים המזויפים של צ'אושסקו, ערפאת הבטיח לחשוב על זה. אחד הגנרלים האחרים ב־DIE דיווח לפאצ'פה: "אחרי הפגישה עם 'החבר' הוא נסע ישר למעון ההארחה ואכל ארוחת ערב. ברגע זה ממש האח ערפאת נמצא בחדר השינה שלו ומתנה אהבים עם שומר הראש שלו, זה שידעתי כי הוא מאהבו הנוכחי. הוא שוב משחק את הנמר. הקצין שעוסק בהאזנה למיקרופונים קישר אותי היישר אל חדר השינה, והנהמות כמעט קרעו את עור התוף שלי. ערפאת שאג כאריה ואילו מאהבו נהם כמו צבוע". הקצין השתמש במפית שלו כדי לנגב את ידיו ואחר כך את אוזנו הימנית, ואמר: "בחיי לא ראיתי כל כך הרבה פיקחות, דם ותועבה שחברו יחד באדם אחד".

אחרי הגשם

כיום, 30 שנה אחרי הפלת אחד המשטרים הדיקטטוריים האפלים ביותר באירופה, רומניה רחוקה מלהיות גן עדן. המדינה מוכת שחיתות, סובלת ממצב כלכלי גרוע, והתשתיות הציבוריות שלה רעועות ובחלקן מאיימות לקרוס. יש אפילו פה ושם קינות געגועים לימי צ'אושסקו. אז לפחות לא ידענו כמה המצב גרוע, הם אומרים. אבל הזיכרון הוא איבר מתעתע. קל לשכוח שפעם כל אגרטל תמים למראה עלול היה בסבירות גבוהה להחביא בתוכו מיקרופון. שכל מכונת כתיבה נזקקה לרישיון ממשלתי. שכל ילד שהעלבת בכיתה עלול ללכת ולהלשין עליך למשטר הפחד. רק שירי הפופ הרומניים נותרו גרועים כמעט באותה מידה, אבל לפחות הם לא מדברים על גאון הקרפטים שמגיע לעולם רק פעם ב־500 שנה, אלא פשוט על אהבה. או על גשם.

–

• הצאר האחרון // 20 שנה לעליית פוטין // מאת יותם ירקוני
• אסון ורסאי // 100 שנה לחוזה ורסאי // מאת יותם ירקוני
• פעם, לפני הטוויטר, זרקו פה עגבניות // בחזרה לבחירות האלימות של 1981 // מאת יותם ירקוני