החודש לפני 100 שנה בדיוק נחתם חוזה ורסאי, שחתם את מלחמת העולם הראשונה והשפיל את גרמניה עד עפר. שם, בפריז, חשבו שיכוננו סדר עולמי חדש ושלֵו שיימשך לדורות. אבל ההיסטוריה שתירשם לאחר מכן תהיה מעט אחרת

דמיינו לכם את פריז לפני 100 שנה בדיוק. השנה היא 1919, ואירופה במצב איום. בני האדם ביבשת, שראו בעצמם את חוד החנית של האנושות מבחינה תרבותית, היו עסוקים במשך ארבע שנים ו־15 שבועות במלחמה הנוראה ביותר שראה כדור הארץ מעודו. 'המלחמה הגדולה', קראו לה, או 'מלחמת העולם' (שאז עוד לא נספרה כ'ראשונה').

הקזת דם הייתה תחביב ידוע ומוכר באירופה עוד לפני מלחמת העולם, אבל ההתפתחויות הטכנולוגיות של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 זימנו השמדות מסוגים חדשים ובזירות מפתיעות. מתחת לפני הים נלחמו צוללות, מעל פני האדמה הרעישו מטוסים מאיימים, בשדה הקרב הופיע הטנק המשוריין, ונדמה היה כאילו אפילו האוויר עלול להפוך קטלני כשהצבאות האירופיים פיתחו והשתמשו לראשונה בנשק כימי.

אבל אחרי כ־16 מיליון הרוגים ועוד כ־20 מיליון פצועים (בהם אזרחים רבים) זה נגמר, ובנובמבר 1917 הסתיימה המלחמה בניצחונן של מדינות ההסכמה: צרפת, בריטניה, ארה"ב, איטליה ויפן. עכשיו הגיע הזמן להתחיל מחדש, ובפריז של 1919 הייתה תחושה שבאמת עולם חדש עומד בפתח.

חגיגה פריזאית

במשך שישה חודשים, אז לפני 100 שנים בדיוק, מינואר עד יוני 1919, התמלאה פריז באלפי נציגים צבעוניים מכל רחבי העולם. מלכים, נסיכים, ראשי ממשלות, נשיאים, שרים, גנרלים, עיתונאים, סופרים ואנשי רוח – כולם רצו לקחת חלק בניסיון הרציני הראשון להקים מעין ממשלה עולמית.

המושכים בחוטים היו כמובן ראש הממשלה המארח, ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת בריטניה דיוויד לויד ג'ורג', ונשיא ארה"ב וודרו ווילסון, אבל אפשר היה למצוא שם גם פעילוֹת סופרג'יסטיות (למען זכות בחירה לנשים), עסקנים ציונים, שייח'ים מהמזרח התיכון, נציגים קוריאנים, וייטנאמים ואפרו־אמריקאים.

לורנס איש ערב הגיע כמתורגמן של הנסיך פייסל, הקצין הצעיר שארל דה־גול התחכך בגדולים, והסופר מרסל פרוסט ניסה בכל כוחו לחלוב מחברי המשלחות פרטים על התנהלות המשא ומתן.

ממשלה עולמית אולי נשמעת היום כמו רעיון חצי קונספירטיבי שלקוח מפרק הסיום של 'משחקי הכס', אבל ב־1919 לא יהיה מוגזם לומר שהאנושות נשאה עיניה לפריז, בתקווה לעתיד טוב יותר. למרות הרעב בפריז וההרס הנורא בצפון צרפת, פתאום היה אפשר להיזכר בתורת היחסות הכללית שפרסם אלברט איינשטיין רק לפני ארבע שנים (וגם ב'הגלגול' של פרנץ קפקא), או ב'מבוא לפסיכואנליזה' של זיגמונד פרויד (שיצא ב־1916, כמו גם 'דיוקן האמן כאיש צעיר' של ג'יימס ג'ויס), או אפילו בפסל ה'מזרקה' של מרסל דושאן (שלאמיתו של דבר היה פשוט משתנה שהוצבה במוזיאון). העולם דהר קדימה, וסוף המלחמה העניק את האשליה שאפשר לחזור לרכוב על הסוס.

רוסיה הייתה שקועה עדיין במלחמת אזרחים, אבל הסוציאליזם כבר הכה גלים בכל רחבי אירופה. הייתה תחושה שאם המעצמות המנצחות לא יצליחו לאסוף את השברים מהמלחמה, הקומוניסטים יעשו זאת. גם פריז בערה בהפגנות סוערות של מהפכנים סוציאליסטים, כשמנגד מציע נשיא ארה"ב וודרו ווילסון חזון חדש לסדר העולמי במסמך 14 הנקודות שלו. ווילסון האמין בעקרון ההגדרה העצמית של העמים השונים בעולם, וחתר להקמת עולם דמוקרטי וצודק שבו סכסוכים בין מדינות ייפתרו רק בדרכי שלום. או כמו שאמר עליו ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו: "אלוהים בעצמו הסתפק רק בעשרה דיברות, אבל ווילסון הצנוע הביא עלינו 14! 14 הדיברות של התיאוריה הריקנית ביותר".

למרות הלגלוג של קלמנסו 'הנמר', הצרפתים באמת ראו בוודרו ווילסון סוג של משיח. לפחות בהתחלה. כשהגיע לפריז זכה הנשיא האמריקאי לקבלת פנים מדהימה. עשרות אלפי אנשים חיכו לו ברחובות העיר, הריעו ללא הרף וקראו בשמו.

סרט תיעודי אילם מאותם ימים מוכיח שקבלת הפנים הצרפתית לווילסון לא הייתה מביישת גם את חברי להקת הביטלס שהגיעו לעיר 50 שנה אחר כך. או כמו שאמר הרולד ניקולסון, חבר המשלחת הבריטית לוועידת השלום: "יצאנו לפריז לא רק כדי לסיים את המלחמה אלא כי רצינו סדר עולמי חדש. היינו חדורים תחושה אלוהית. לא הסתפקנו בשלום בר־קיימא: באנו להשיג שלום נצחי".

השפלה לפרטי פרטים

אלא אם כן אתה גרמני. כי בכל החגיגה האופטימית הזו של דמוקרטיה ושלום עולמי ושאר סיסמאות שנשמעות היום כאילו נלקחו מנאום זכייה של דוגמנית בתחרות יופי – הגרמנים לא הורשו להשתתף. למרות שווילסון הכריז על "שלום ללא מנצחים או מנוצחים", המנוצחים נותרו בבית. ששת החודשים הסוערים של המשאים ומתנים בפריז התנהלו בלעדיהם, והגרמנים הוזמנו רק בסוף, כדי לחתום על החוזה שלא היו שותפים בניסוחו.

המטרה אולי הייתה עשיית צדק, אבל על הדרך הצרפתים נהנו להשפיל את הגרמנים. הייתה להם סיבה טובה, וזיכרון צורב. קלמנסו הורה לנהגי הרכבות המיוחדות שהובילו את הנציגים הגרמנים לפריז לנסוע ממש־ממש לאט באזורי ההרס של צפון צרפת. שיראו מה הם עשו, שיבינו למה הם הולכים לחטוף עכשיו.

את מעמד החתימה על החוזה המשפיל ביים קלמנסו עד לפרטי פרטים. הוא בחר באולם המראות של ארמון ורסאי, ולא במקרה. 'הנמר' היה מספיק זקן כדי לזכור בעצמו את ההשפלה הלאומית של 1871, אז נכנעה צרפת בפני פרוסיה של אוטו פון ביסמרק, שהכריז על הקמת הקיסרות הגרמנית ממש שם, באולם המראות. עכשיו קלמנסו דאג להביא במיוחד את שולחן הכתיבה המקורי של לואי ה־14 ואת מעמד הדיו המיוחד שהשתמש בו, כדי להזכיר את ימיה הגדולים של צרפת באירופה. ובשורה הראשונה של הכיסאות באולם, ממש מול הגרמנים החותמים, הוא הושיב וטרנים צרפתים מהמלחמה ההיא.

הנקמה, רוח ה'רבאנש' הצרפתית, בערה במשך שנים, מאז התבוסה ב־1871. המוטו היה: "אל תדברו על כך, אך חשבו על זה כל הזמן". כמו בתעלול אירוני של ההיסטוריה שעוד יחזור על עצמו, ביסמרק ניצח את צרפת קצת יותר מדי. הוא לא הסתפק במצעד ניצחון ברחובות פריז ובטקס משפיל בארמון ורסאי, אלא סיפח לגרמניה את חבל אלזס כולו כולל העיר סטרסבורג, ושליש מחבל לורן כולל העיר מץ. יתר על כן, הטיל על צרפת פיצויי ענק בסך 5 מיליארד פרנק. צרפת דווקא שילמה את החוב, אבל במקביל פיתחה יצר נקמה בוער, והשקיעה משאבים אדירים בטיפוח הצבא שלה לקראת המלחמה הבאה שאכן פרצה בסופו של דבר. עכשיו הגיעה עת התשלום.

התפוצצות הלאומים

המלחמה שינתה כליל את פניה של אירופה. ארבע אימפריות קרסו כמעט בו־זמנית: הקיסרות הגרמנית, אוסטרו־הונגריה, האימפריה הרוסית והאימפריה העות'מאנית. מיליון מיילים רבועים ובערך 40 מיליון בני אדם נותרו לפתע ללא מסגרת פוליטית ברורה. בכל מלחמה אחרת בהיסטוריה המודרנית כנראה היו המעצמות המנצחות פשוט משתלטות בעצמן על השטח, אבל השנה היא 1919 והמושיע העולמי הוא וודרו ווילסון שלא מאמין בסיפוחים של מנצחים. וכך באו לעולם מדינות רבות, חלקן חדשות לגמרי וחלקן ישנות־חדשות: פולין, אוסטריה, הונגריה, אוקראינה, פינלנד, צ'כוסלובקיה, ארמניה, אזרבייג'ן, איסלנד וממלכת הסרבים (לימים יוגוסלביה).

היה גם שלל גרמני קולוניאליסטי מחוץ ליבשת אירופה: דרום מערב אפריקה הגרמנית ניתנה במתנה לדרום אפריקה. קמרון וטוגו נחלקו בין בריטניה לצרפת. אפריקה המזרחית הגרמנית נחלקה בין בריטניה שקיבלה את טנגנייקה, ובלגיה שקיבלה את רואנדה ובורונדי. והיו עמים אחרים בעולם, שלדעת המעצמות המנצחות אמנם מגיעה להם זכות להגדרה עצמית אבל מבחינה תרבותית ופוליטית הם עדיין לא מספיק מפותחים כדי להפוך עצמאיים. וכך באה לעולם שיטת המנדטים, שהופעלה בין השאר גם בארץ ישראל. אגב, אחד היועצים של הנשיא ווילסון שאל אותו בזמן שיחות פריז אם הוא מעוניין להחיל את שיטת המנדטים גם על אדמת אירופה, במדינות החדשות שנולדו מתוך האימפריות המתפוררות. ווילסון היה המום מהשאלה ואמר, "לא, לא, האירופאים יידעו להסתדר בעצמם".

אבל דווקא מול גרמניה, המדינה שהואשמה כי גרמה לפרוץ המלחמה העולמית, התמונה בסוף המלחמה הייתה פחות ברורה. הכלכלה הגרמנית הייתה על סף התמוטטות, על כך אין כל ספק. כלכלנים מעריכים כי נותרו לה מקסימום עוד שלושה חודשים מעבר למועד הכניעה, ואז הייתה פושטת רגל לחלוטין. מצד שני, בשטח, לא היה ברור מי ניצח. אמנם גרמניה איבדה 13% משטחה ו־10% מהאוכלוסייה שלה, אבל הגבול בין גרמניה לצרפת נותר כשהיה לפני המלחמה, ורגליהם של חיילי מדינות ההסכמה לא דרכו על אדמת גרמניה. לא היה מצעד ניצחון בברלין, לא הונף דגל צרפת על הרייכסטאג, לא היה כיבוש. הגרמנים נלחמו באומץ על אדמתם, ולא נסוגו עד להפסקת האש.

לכן גרמנים רבים לא הרגישו כי נוצחו במלחמה. ולא מדובר רק בלאומנים מתוסכלים שמצאו אחר כך נחמה בזרועותיו של אדולף היטלר שכינה את החותמים 'פושעי נובמבר'. הגרמנים הרגישו שנבגדו בידי בני ארצם ושאם רק היו נותנים להם להילחם עוד קצת היה בכוחם להכניע שוב את צרפת השנואה. וזו גם הסיבה שבגללה היה כל כך חשוב למעצמות המנצחות, ובעיקר לצרפת, לקבוע בדרכים אחרות את תבוסתה הברורה של גרמניה.

נאציזם שהיה קל לנבאו

440 סעיפים היו בהסכם ורסאי, שהיה בעצם הסכם השלום הראשון שנחתם בפריז לאחר המלחמה – אחריו נחתמו ארבעה הסכמים נוספים: הסכם סן ז'רמן עם אוסטריה (ספטמבר), הסכם ניי עם בולגריה (נובמבר), הסכם טריאנון עם הונגריה (יוני 1920) והסכם סוור עם טורקיה (אוגוסט 1920).

הסעיפים הראשונים בהסכם היו גם אלה שהכי עניינו את וודרו ווילסון, ועסקו בהקמת חבר הלאומים. זה היה החזון של הנשיא האמריקאי, ומבחינתו הקמה של גוף בינלאומי שיוכל לפתור סכסוכים בדרכי שלום תהיה תוצאה שמצדיקה בדיעבד את התערבות ארצו במלחמה האירופית הרחוקה.

אחר כך באו הסעיפים הצבאיים: בסעיף 231 גרמניה מודה שהיא אשמה בפרוץ המלחמה ולכן עוצמתה הצבאית תוגבל מעתה: מספר החיילים הכולל בצבא הגרמני לא יעלה על 100 אלף, וזה כולל 4,000 קצינים. אסור יהיה לגרמניה לייבא טנקים, למסד צי ימי, להפעיל צוללות או להקים חיל אוויר.

בחזית הכלכלית, בגלל אותה אשמה, גרמניה מקבלת על עצמה לשלם פיצויים עבור הנזקים שגרמה. עד לכינוס ועדת פיצויים מיוחדת תתחיל גרמניה לשלם פיצויים של 5 מיליארד דולר (בסופו של דבר גרמניה שילמה "רק" מיליארד דולר). וכיוון שגרמניה גרמה להרס מכרות הפחם בצפון צרפת, היא נדרשת כעת להעניק לצרפת את הבעלות על מכרות הפחם בחבל הסאר ואת הזכות לנצלם.

מבחינה טריטוריאלית, גרמניה איבדה את אלזס ולורן בחזרה לצרפת. הגרמנים נאלצו להכיר בעצמאות צ'כוסלובקיה, כלומר לוותר על תביעותיהם בחבל הסודטים העשיר במכרות. כמו כן ויתרו על הזכויות בחבל ממל, וכמובן בכל המושבות שמעבר לים.

חלקים גדולים מהסכם ורסאי מעולם לא יושמו. אמנם גרמניה שילמה פיצויים, אבל בהיקף קטן בהרבה ממה שנקבע לה. למעשה עד 1932, אז ביטלה גרמניה את ההסכם, שולמו בסך הכל מיליארד דולר, בעיקר לצרפת. רפובליקת ויימאר הקימה תחת מעטה סודי "מועדוני טיס" שהיו מעין חיל אוויר בסתר. כשעלו הנאצים לשלטון, ההפרות כבר בוצעו באופן גלוי.

זו כבר גלובליזציה, טמבל

כיום יש גל חדש של היסטוריונים שלא מקבל את הסברה שלפיה ווילסון, קלמנסו ולויד ג'ורג' היו מנהיגים תמימים וקצרי רואי שהביאו במו ידם על אירופה את המלחמה העולמית הבאה, הנוראה עוד יותר. אבל האמת היא שלהסכם ורסאי היו מבקרים חריפים גם בזמן אמת, עוד לפני שהתברר שאי אפשר ליישם אותו ושההשפלה הגרמנית תחזור אל אירופה כמו בומרנג.

אחד המבקרים החריפים היה ג'ון מיינארד קיינס, מבכירי הכלכלנים במאה ה־20, אבי התיאוריה הקיינסיאנית של המאקרו־כלכלה. ב־1919 היה קיינס חבר במשלחת הבריטית לפריז, והוא פחד מאוד מההסכם שהתגבש לנגד עיניו. קיינס היה בטוח שגרמניה לא תוכל להחזיר את חובותיה, שהכלכלה שלה תיפגע קשות, פגיעה שתורגש בכל אירופה. את ווילסון הוא כינה "חתיכת דון קישוט עיוור וחירש".

קיינס פרסם את ספרו הראשון בסוף 1919 ובו תקף קשות את הסכם ורסאי. הספר תורגם לעשר שפות ונמכר במאות אלפי עותקים. הכלכלן טען כי אירופה היא כבר לא יבשת שמורכבת ממדינות שמקיימות את עצמן בכוחות עצמן, אלא מארג חברתי־כלכלי של מדינות שסוחרות זו עם זו ותלויות זו בזו. גרמניה היא בעצם הלקוחה הגדולה ביותר של רוסיה, נורווגיה, הולנד, בלגיה, שווייץ, איטליה, אוסטריה והונגריה, והלקוחה השנייה בגודלה של בריטניה, שוודיה ודנמרק. ולכן, פגיעה אנושה בכלכלת גרמניה תביא לסבל רב באירופה כולה.

הוא צדק, כמובן, אם כי לאורך הדרך התרחשו אירועים היסטוריים נוספים שסייעו להתממשות החזון הקודר של קיינס.

סוף דבר

כך או כך, ההסכם נחתם, והצרפתים יצאו לחגוג ברחובות.

וודרו ווילסון, שהתקבל כרוקסטאר בפריז, עזב אותה פופולרי הרבה פחות. תוך חודשים ספורים הוא יחטוף שבץ מוחי ובסופו של דבר דווקא האמריקאים יהיו אלה שלא יצטרפו לארגון חבר הלאומים שבהקמתו השקיע הנשיא שלהם כל כך הרבה זמן ומרץ.

רגע לפני שעלה על האונייה שתיקח אותו בחזרה לארה"ב, כתב ווילסון לאשתו: "ובכן, ילדתי, זה גמור. וכשאף אחד לא מרוצה מהתוצאה זה גורם לי לקוות שחתמנו על הסכם טוב. עכשיו הכל נמצא בידי האלים".

בעיתון 'הארץ' שנולד באותה שנה, בישר י' דור לקוראים על הבשורה מפריז, תוך שמירה על סקפטיות יהודית זהירה ובריאה: "ניצוץ קטן התלקח פתאום ושאלות עולמיות אשר דרשו 50 שנה את פתרונן נפתרו. סכסוכי דיפלומטיה רקובה ואמביציות של מלכים מבלי עולם נדמו – והאנושיות אולי התקרבה עוד צעד אל אושרה (…) ואולי הגלגל חוזר, ואין אנחנו יכולים כלל לנבא מה יהיה אחרי יובל שנים. מי יודע את הטמון בחיק הממלכות הקטנות הרבות והחדשות? מי יודע אם 'הקזת הדם' איננו חיזיון עולמי וחיק נצחי לבני האדם? נינינו יידעו את הפתרון".

ההיסטוריה הוכיחה שלא צריך היה לחכות עד לנינים.

–

• הצאר האחרון // 20 שנה לעליית פוטין // מאת יותם ירקוני
• פעם, לפני הטוויטר, זרקו פה עגבניות // בחזרה לבחירות האלימות של 1981 // מאת יותם ירקוני
• כל היקום נגדנו: מלחמות כדור הארץ נגד חייזרים בקולנוע ובספרות // מאת אורן נהרי