בשבועות האחרונים מאז שעלה החוק המצמצם את עילת הסבירות, וביתר שאת מאז שאושר, אנו שומעים ופוגשים לא מעט אקדמאים המחפשים את דרכם החוצה, לרילוקיישן. את התהליך הזה, שהשינויים הדמוגרפיים והמהפכה המשפטית אחראים לו באופן מובהק, ניתן היה להבין מראש לו היינו בוחנים מקרוב מה קרה באיראן, מאז המהפכה האסלאמית של חמינאי. הצצה אל האויב מציר הרשע מגלה שהוא שעשוי להיות דומה לנו הרבה יותר משאנחנו חושבים.
מאז טבע יצחק רבין ז״ל בשנת 1976 את הביטוי "נפולת של נמושות" כדי לתאר את תופעת ההגירה מן הארץ, נוכחת סוגיית "היורדים" ברמות משתנות בציבור הישראלי. בשנים האחרונות, הצטרפה לכך גם ״בריחת המוחות״ – ביטוי ותיק שמקורו באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ומתאר את החשש מפני הגירה שלילית של האליטות האינטלקטואליות של המדינה, בשל מאורעות פוליטיים וכלכליים.
שני הביטויים הללו מתייחסים לחשש מפני הגירה, אך בעוד השני מביע חשש מפני ההידלדלות האינטלקטואלית והכלכלית של המדינה (או לפחות של מגזרים מסוימים בה), הראשון מבקש לפטור את ההגירה בביטול.
שנים מעטות לאחר רבין, סיפק התבטאות דומה האימאם רוחאללה חומייני, המנהיג העליון האיראני בשעתו. בגילוי דעת הנוגע לבריחה של אליטות בעקבות המהפכה, אמר: "שיברחו – הם לא מלומדים, אלא בעלי מחשבה בוגדנית".
הנה לפנינו אותה תערובת של הכחשה וביטול – מי שעוזב איננו האליטה, כפי שאולי נראה כלפי חוץ. עצם העזיבה מסמנת, מניה וביה, את העובדה כי מדובר באיבר חלש ולא רצוי של פרויקט בניין האומה החדשה.
האויב האקדמי
ממש כמו בישראל, השיח על "בריחת המוחות" באיראן עודנו בעיצומו – ואף שב לאחרונה למוקד השיח הציבורי. בסוגיה זו עוסקת כתבתו של כרים שפיק באתר דרג', אתר תקשורת עצמאי, שם הוא מדווח על התופעה ומראה שהיא איננה זניחה כלל.
שפיק מזכיר לנו שעם עליית "משטר האייתולות" לשלטון, הוא פתח ב"מהפכה תרבותית" שכוּוְנה לדיכוי כל אלמנט שנתפס כלא תואם את האסלאם או כקולוניאליסטי ו"מערבי". האוניברסיטאות נסגרו לכמעט שלוש שנים ומספר אנשי הסגל בהם פחת ב־44% בין השנים 1980 ל־1982. לפי נתוני קרן המטבע העולמית, בשנת 1999 רבע מבוגרי האוניברסיטאות באיראן חיו מחוצה לה, במדינות חברות ב־OECD.
מאז המהפכה, הוכפלה הגולה האיראנית בעולם פי שלושה – והיא עומדת היום על שלושה מיליון איראנים החיים מחוץ למדינתם. הדבר מתבטא בחריפות גם ב"בריחת מוחות". מחקר איראני פנימי הראה כי שני שלישים מן הסטודנטים והמורים באוניברסיטאות היו רוצים להגר מאיראן. בדבריו משנת 2021, הראה חבר הפרלמנט איחסאן ע'אזי זאדה נתונים המלמדים על כך, שמאז שנת 2018 עזבו את איראן 300,000 בוגרי אוניברסיטה ובעלי תעודת דוקטור.
שפיק טוען כי התופעה נמשכת ברצף מאז עליית המשטר המהפכני – מפני שזה המשיך לדכא את חופש הביטוי והמחשבה ולדרוש נאמנות מצד אזרחיו. לאחרונה שבה הסוגיה לשיח הציבורי, בעיקר בעקבות המחאות שהתעוררו בשל רצח הצעירה מהסה אמיני. הסוגיה מעוררת חילוקי דעות חריפים בתוך איראן עצמה ואפילו בתוך המשטר – חברי פרלמנט איראנים תקפו בחריפות את ממשלתו של אבראהים ראיסי בנושא.
לפי ראש רשות הסטטיסטיקה האיראנית, מספר המהגרים האיראנים זינק בשנים האחרונות, ו־86,000 איראנים קיבלו ויזות לא תיירותיות. גם נשיא אוניברסיטת טהראן, סייד מוחמד מוקימי, הכיר בתופעה, וסיפק לה כמה סיבות. דווקא ההכשרה האוניברסיטאית הטובה באיראן, לדעתו, היא תנאי מקדים להגירה – ההכשרה עומדת בסטנדרטים בינלאומיים, ועל כן בוגריה יכולים להשתלב במקומות עבודה ברחבי העולם. לדעתו של מוקימי, הסיבה העיקרית להגירה איננה בהכרח ההגבלות שהמשטר האיראני מטיל על הרוח, אלא מצבה הקשה של הכלכלה האיראנית, שמוביל לכך שבוגרי האוניברסיטאות פשוט אינם מסוגלים למצוא עבודה. מוקימי ניסה במפורש להדגיש את הפטריוטיות של האליטה המשכילה – היא נאמנה למדינתה, אך מהגרת בעל כורחה.
כאמור, הסוגיה עדיין מחוללת קיטוב פוליטי חריף. רק לפני שנתיים אמר חמינאי, יורשו של חומייני, שמי שמעודדים צעירים להגר הם "בוגדים ואויבי המדינה". זאת לאחר שראש מועצת החינוך והמחקר בפרלמנט, באשר עלי רזא מונאדי, ביקר את ממשלת חסן רוחאני על השקעותיה הנמוכות בחינוך. מונאדי אף ציין ששכר האקדמאים באיראן עומד על 500 דולרים לחודש, עבור איש סגל עם ותק של 40 שנה.
ממשלתו של ראיסי רק הרעה את המצב. ראיסי מייצג, לדעת שפיק, את שיא הפונדמנטליזם בשלטון האיראני. עם עלייתו, נרשמו שיאים חדשים בנתוני ההגירה. מקרה פרדיגמטי אחד הוא של שחקנית השח האיראנית סארה ח'אדם, שהוגש נגדה כתב אישום, מפני שלא עטתה חיג'אב בתחרות בחו"ל. ח'אדם נמלטה מאיראן, והיא נמנעת מלפרסם את מקום מגוריה מפחד מפני רדיפת המשטר.
כשהמערכת חולה
רחים חמיד, מומחה לאיראן ב־Dialogue Institute for Research and Studies שמושבו בוושינגטון, מדגיש שהמשטר האיראני מתייחד לא רק בהיותו דיקטטורי, אלא גם בקיצוניות האידיאולוגית שלו, שגורמת לו להיות עוין באופן אקטיבי לחירות ולגיוון מחשבתי, ואפילו לתחרות כלכלית. גם במישור זה, המשטר נתון בסופו של דבר בידי שכבה דקה של "אוליגרכיה מאפיונרית".
חמיד מדגיש כי לא נראה שיש פתרון לסוגיית ההגירה מאיראן, גם לאחר שגורמים מסוימים הסכימו להודות בה. זאת מפני שלטענתו כל מנגנוני המדינה משועבדים לאג'נדות הכלכליות והאידיאולוגיות של המשטר – שימשיכו לפגוע בכלכלתה של איראן ובחופש המחשבתי בתוך גבולותיה. הוא מציין כי לפי מחקר שערכה אוניברסיטת סטנפורד, איראן נמצאת במקום 53 בעולם מבחינת מספר אזרחי המדינה המחפשים עבודה מחוצה לה.
בכתבת תחקיר בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד, עיתון ערבי שבסיסו בלונדון, התמקדו בסוגיית הגירתם של רופאים איראנים אל מחוצה לה והשלכותיה על המדינה. גורמים מסוימים בממשלת איראן כבר הביעו חשש מפני הגירה נוכחית או צפויה של מספר רב של רופאים אל מחוץ לאיראן – מה שיוביל למחסור ממשי ברופאים.
דובר מועצת הבריאות האיראנית רזא לארי פור אמר כי איראן בקרוב תצטרך "לקבץ רופאים" בשל הירידה במספר הרופאים המתחילים התמחות במדינה. המועצה המהפכנית למהפכת התרבות, האחראית להשכלה באיראן, נקטה כבר צעדים כדי להתמודד עם המחסור הצפוי, ופרסמה צו המגדיל את מספר המקומות בפקולטות לרפואה במדינה ל־9,600 בשנה.
לדעת הנוירולוג האיראני רזא חוסייני, החי כיום בבריטניה, המוטיבציה המרכזית להגירתם של רופאים היא כלכלית ומקצועית כאחד – מעֵבֶר לאפשרות להכנסה גבוהה יותר, רופאים המהגרים מאיראן זוכים להזדמנויות להשתתף בכנסים ולעבור הכשרות שאינן קיימות באיראן.
חוסייני עצמו היגר לבריטניה לפני שמונה שנים כדי להתמחות בנוירולוגיה, והחליט להישאר במדינה, מפני שרמת החיים באיראן צנחה עקב היחלשות המטבע שלה וכלכלתה. חוסייני ביקש להבטיח הזדמנויות כלכליות לילדיו. הוא גם טען שהממשלה מבקשת לדחוק רופאים אל עבר אזורי הפריפריה, ועל כן איננה מעניקה אישורים לרופאים לעבוד בערים הגדולות – רק שמקומות אלו אינם יכולים לספק רמת חיים ראויה לתושביהם.
גם בלי עובדה זו, יש די והותר סיבות כלכליות לרופאים להגר מאיראן. התעריף לבדיקה רפואית באירופה גבוה בהרבה מזה באיראן, שם תעריפים אלה הולכים ויורדים עקב ההידרדרות הכלכלית, וההכנסה של רופא באירופה גבוהה פי 40 מזו שבאיראן.
רופאים איראנים מהגרים בעיקר לארה"ב, לגרמניה, לצרפת ולבריטניה (בסדר הזה), לפי הרשות האיראנית למעקב אחר ההגירה. נכון לשנת 2018, הועסקו 29,000 רופאים איראנים במערכת הבריאות האמריקאית. יעד עולה לרופאים איראנים הוא דווקא שכנתה של איראן – עומאן. רק בשנת 2022, ביקשו 30,000 רופאים איראנים מן הממשלה האיראנית תעודת ניקיון כפיים, שהם זקוקים לה כדי להגר לעומאן.
על פי הנתונים שמספק עלי סאלריאן, סגן נשיא ארגון הבריאות האיראני, 130,000 מתוך 170,000 רופאים איראנים פעילים עובדים במדינה עצמה, כלומר 15 רופאים ל־10,000 נפשות. עם זאת, פאטימה מוחמד ביע'י, חברת הוועדה הפרלמנטרית לבריאות, סיפקה לסוכנות האיראנית תסנים נתון אחר – רק שליש מכך, חמישה רופאים ל־10,000 נפש, כלומר רק שליש מהתקן העולמי הנדרש.
משם לכאן
התנאים הכלכליים הקשים עבור רופאים (ואחרים), הם לדעת הכותבים תוצאה ישירה של חידוש הסנקציות על איראן לאחר שארצות הברית פרשה מהסכם הגרעין בזמן שלטון טראמפ בשנת 2018. הדבר הוביל לקריסה של המטבע של איראן ולאינפלציה של 1,566%. הדבר גרם לרופאים, בייחוד צעירים, לעזוב את המדינה ולחפש הזדמנויות במדינות אחרות. גם לפי סאלריאן, מה שמאפשר את ההגירה הוא שהרמה האקדמית באיראן דווקא גבוהה למדי – מה שאומר שבוגרי האוניברסיטאות שלה מבוקשים יחסית בעולם.
לעזיבתם של הרופאים יש משמעויות כלכליות ברורות. ההשקעה הממשלתית הדרושה עבור כל בוגר לימודי רפואה מסתכמת ב־55,000 דולר, השקעה שאינה חוזרת אל החברה האיראנית אם הרופא בוחר להגר. בשלוש השנים האחרונות בלבד היגרו 4,000 רופאים מן המדינה לפי נתוני הרשות האיראנית לסטטיסטיקה – מספר שמשמעותו הפסדים כבדים עבור המדינה.
לפי אותם נתונים, מחציתם של הרופאים באיראן מעוניינים להגר ממנה. העיתון האיראני עולם הכלכלה מעריך כי ההגירה בפועל גבוהה הרבה יותר ומגיעה ל־16,000 רופאים בשנים 2022-2018. להגירה יש השלכות כלכליות נוספות, למשל פגיעה אפשרית בתיירות המרפא באיראן, שהיקפה נכון לשנת 2021 הגיע ליותר ממיליון תיירי מרפא בשנה.
לדעתו של מנכ"ל בית החולים "אבן סינא" הטהראני ארש אניסיאן, הסיבות להגירה אינן רק אלו שציינו אחרים, והוא מעריך כי הדבר תלוי גם בביקוש הגובר לרופאים בשכנותיה של איראן, בייחוד בעומאן, וגם במחסור שנוצר ברופאים באירופה, שיצר יותר ויותר הזדמנויות להגירה עבור רופאים איראנים. עם זאת, הוא גם מכיר בחשיבות הגורם הכלכלי. להמחשה, הוא מציין שרופא בעומאן מרוויח משכורת של יותר מ־100,000 דולרים בשנה, בעוד רופא באיראן איננו מרוויח מספיק כדי לקנות בית, אפילו לאחר 15 שנות עבודה.
סוגיה נוספת היא כמובן מחסור ברופאים. אומנם בטווח הקצר רק 5% מן הרופאים מבקשים להגר, מה שלא צפוי לייצר מחסור חמור לדעת אניסיאן, אך כמובן בטווח של חמש שנים, אם הדבר יימשך כך, ייווצר מחסור חריף ברופאים שיאלץ את המדינה לשלוח מטופלים לחו"ל. המחסור כמובן מורגש הרבה יותר בפריפריה מאשר במרכז – כבר עכשיו הפריפריה האיראנית, למשל אזורים כמו סייסתאן ובלוצ'יסטן, סובלת מאי שוויון חריף בכמות הרופאים. אזורים אלו וכן ערים קטנות כמו ח'רם דרה שממערב לטהראן, מרגישים את המחסור שההגירה יוצרת כבר כעת. רזא לארי פור, שעל נתונים אלו הצביע דו"ח שכתב בנושא, התראיין לכתבה וקרא לממשלת איראן לייצר תמריצים כספיים ולהעניק הקלות שיתמרצו רופאים לעבור לפריפריה.
לסיכום, באופן מסקרן, אפשר למצוא מספר נקודות השקה בין המציאות האיראנית לזו הישראלית. מובן שהרדיפה הישירה בישראל כנגד אנשי רוח איננה חמורה כמו זו האיראנית, וישנו מרחב דמוקרטי מוגבל בישראל, השמור בעיקר ליהודים. מאידך, היחס של המשטר ל"בריחת המוחות" כבגידה, מצביע על כך שבשני המקרים המדינה נתפסת לא כעובדה קיימת, שאמורה להבטיח את זכויות האזרחים שלה, אלא כפרויקט בתהליך בנייה, התובע את נאמנותם של החברים בו.
כמו כן, החשש מ"בריחת מוחות" מוכר גם הוא לישראלים, כמו גם הפערים החריפים בין מרכז לפריפריה, והחשש ממחסור ברופאים בשנים הקרובות. גם אם איראן נראית "מעבר להרי החושך", היא אולי איננה רחוקה כפי שהיינו רוצים לדמיין.
אליצור גלוק הוא מתרגם וכותב בצוות ״פרויקט אופק״ של מכון ון ליר בירושלים והפורום לחשיבה אזורית
