נתחיל מטורקיה. מפני שהיא בכותרות. ומפני שהיא מדינה ענקית ורבת־כוח, לפחות לכאורה. ומפני שהיא יפה כל כך. ומפני שהלב נשבר בגללה.
טורקיה היא לא אנחנו. אין מה להשוות. הגודל, העוצמה, ההיסטוריה השונה כל כך. אחרי הכל, היא שלטה בחצי העולם ביד רמה. עד היום שזורות בכל השפות מילים טורקיות, שחלקן נגנבו בכלל מהערבית ואנחנו, למשל, מעדיפים להגות אותן בגרסה הטורקית. באמת, אין מה להשוות.
ואף על פי כן, קשה להימלט מההשוואה. הפוליטית והדתית־לאומית בעיקר. אז אמרנו, נתחיל מטורקיה, כי הסיפור שלה יכול ללמד אותנו משהו.
ב־2010 האיחוד האירופי עדיין חלם לצרף את טורקיה. לא כולו, כמובן. גרמניה, שהייתה אמורה להוביל את המהלך הזה, התנגדה אז ברוב קוצר־ראות ואגו נפוח של עשירים ועכשיו אוכלת את הדייסה המרה שבישלה. באותה שנה הוכתרה איסטנבול בתואר "בירת התרבות של אירופה". התואר הזה, המחולק מדי שנה לשתיים או שלוש ערים ביבשת הלבנה והקשישה, מעניק לא רק כבוד, אלא גם הרבה מאוד כסף למבצעי שימור, שיפוץ והרחבה של אזורים ומוסדות, בעיקר מוסדות תרבות כמוזיאונים, גלריות ואתרי תיירות.
טורקיה התייחסה לזכייה בשיא הרצינות. מנהיגה ארדואן החליט כנראה לקחת מהסידור הזה כל מה שאפשר, אבל להצטרף לאיחוד? פחחחח. כוחו של ארדואן היה כבר אז בעיצובה מחדש של ארצו כמדינה בדלנית. לרגע הוא עשה ניסיון להנהיג את העולם המוסלמי, אבל "העולם המוסלמי", אם יש בכלל דבר כזה, כבר דהר למקום אחר, וממילא לא היה סיכוי שהמדינות בעלות הרוב המוסלמי יתאחדו תחת הנהגה פוליטית של מדינה כמו טורקיה, שהיא לחלוטין לא ערבית. הניסיון לא צלח, אפוא, וארדואן המשיך לטוות תכנית אחרת, לא פחות מגלומנית ומשוכללת מקודמתה.
******************
בסוף 2009, כשההכנות לתחילת כהונתה של איסטנבול כבירת התרבות של אירופה כבר היו בעיצומן, שלחו משרדי התיירות והתרבות שם הזמנות לסיור בעיר לעיתונים בכל העולם. הייתי במשלחות עיתונאים לא מעטות בחיי, אבל המשלחת הזאת הייתה הגדולה והמגוונת שהשתתפתי בה אי פעם. היו שם כתבים מהטלוויזיה האיראנית, מערוצי החדשות באוקראינה, מסין ומיפן, ממצרים ומכל מדינות המגרב, ועוד ועוד. לכל מדינה חולקו הזמנות לשלושה עיתונאים לפחות, וכולם זכו לאירוח המסחרר ביותר שטורקיה יודעת להעניק לאורחיה: מלון מפואר, מסעדות מופלאות, סיורים במוזיאונים ובגלריות, טיולים באתרי תיירות עם מדריכים מעולים, מפגשים עם קולגות ועם אנשי ממשל. האווירה הייתה נעימה ומסבירת פנים, פקידי הממשלה נראו, התלבשו ודיברו כאליטה אירופית אנינה (לרבות אנגלית וצרפתית מצוחצחות ורמת השכלה מרשימה). אנשים שפגשנו ברחוב אמרו שלא נדאג, העניין הזה עם הרעלות והחוקים המוסלמיים לא צריך לעשות רושם, כל אחד חי את חייו בלי הפרעה. במועדוני הפופ שטופי האלכוהול, נשים מרהיבות בשמלות חשופות רקדו עם גברים אלגנטיים עד הבוקר, ורק אז הפליגו משם בסירת מנוע מפוארת או במכונית גדולה וחדישה. אפשר היה באמת להשתכנע שהאיום שמא ארדואן ישליט בטורקיה חוקה אחרת וסדר יום אנטי־דמוקרטי, ממש מופרך.
ברור שהיו גם קולות אחרים. צריך היה לשתות די הרבה אלכוהול עם פקידה בכירה במשרד התיירות, צעירה בשמלת מיני שחורה מושלמת כמעט כמותה, שבאה מאיזמיר לארוחת הערב היוקרתית שחתמה את הסיור, כדי לשמוע ממנה על אחותה שהיגרה לפריז ועל המחשבות העגומות שלה על אודות עתידה אפוף הצל של טורקיה. לא ההתחזקות הדתית שהיא ראתה סביבה הדאיגה אותה. משהו שהיא הגדירה בתור "התפוררות" – ערכית, חברתית, לאומית – הדיר שינה מעיניה. "אני לא מכירה את החברה הזאת יותר", אמרה.
וצריך היה לשבת שעה ממושכת בפינה שכוחת־אל בבית קפה, אליו חמקתי מהסיור הרשמי, כדי לשמוע סטודנט לרפואה שאומר בצער ש"זאת הארץ שלי ואני אוהב אותה ולהוריי יישבר הלב אם אעזוב, אבל יש לי מקצוע מבוקש ואני לא רואה איך אפשר להישאר פה. אומרים לך שהכל בסדר? נכון, הכל די בסדר, אבל אני והחברים שלי נחנקים פה. ושלא תטעי, זה יחמיר מיום ליום. האיש הזה יודע בדיוק מה הוא עושה: הוא מפורר אותנו לפירורים, הופך כל פירור לאויב של הפירור השני. אין כאן טיפת סולידריות. אם מתכנסים סביב איזשהו רעיון, זה בדרך כלל כשמרגישים מותקפים מבחוץ. והוא גאון, ארדואן. בכל פעם שיש בעיה – חשיפה של שחיתות בעיתונות האופוזיציונית, ביקורת פוליטית – הוא מכנס אותנו מסביב למדורה המדומה של הפחד והשנאה". שלא לדבר על הכורדים. די היה במפגש אקראי אחד, שהוביל אליו דווקא עיתונאי ידען ממצרים, כדי לחוש ולו ברמז בזרמים התת־קרקעיים הגועשים שהשלטון היטיב כל כך להסתיר.
ועדיין הכל נראה פתוח. ובאותה שנה, כשהגעתי לערי החוף באנטליה, שם התמונה ההיסטורית של אטאטורק עדיין תלויה בכל מספרה ובכל מסעדה, ובעלי העסקים ירקו בשקט הצידה כשדיברו על ארדואן, נדמה היה שגדולתה ומורכבותה של הארץ הזאת תגבר על שיטת הפירורים וההפחדה. מאז עברו שש שנים. רק שש שנים. ובחודש האחרון הושלכו לכלא עיתונאים בכירים, פוטרה בברוטליות הצמרת האקדמית וגולחה באלימות אליטת המשפט. הטורקים הפנו זה אל זה פנים זועמות וכלי נשק, ורחובותיה היפים של איסטנבול, בירת תרבות נהדרת ויפהפייה עם או בלי תואר רשמי, מלאו פחד, שנאה ודם.
*****************
שש שנים בלבד נדרשו לארדואן כדי להפוך את טורקיה ממדינה שמתחפשת לדמוקרטיה – שאורחיה (רק באיסטנבול ביקרו אז 10 מיליון תיירים בשנה) מתקשים להבחין בתהליכים המתרחשים בה, כי הם חשופים בעיקר לתענוגות אין־קץ – למדינה בדלנית, המחזיקה את אזרחיה ביד ברזל ומשתיקה כל התנגדות לשלטון באמצעים טוטליטריים מובהקים. לפי כל הסימנים, ההתפוררות שדיברו עליה אז הייתה אחד האמצעים העוצמתיים ביותר שארדואן הפעיל בדרך למהפכת העומק שלו. קודם פורר, אחר כך סימן את הפירורים שהפריעו לו, ובסופו של דבר, כשהרגיש שהחברה חלשה, מסתגרת בקהילותיה ובמגזריה ומבוהלת מספיק, פתח במבצע הטיהורים.
שש שנים זה לא הרבה. וארדואן לא פועל לבד. הוא מיטיב לגייס "תהליכים", ואת הקבוצות הדוחפות אותם, לתועלתו. וזה קורה, כאמור, במדינה ענקית, שאיננה מתמודדת עם קונפליקט לאומי קשה והעולם לא מעלה בדעתו שעצם הלגיטימיות של קיומה מוטלת בספק. אפילו את המתנחלים שארדואן שלח להתיישב בבתים הנטושים של היוונים בצפון קפריסין, העולם, והאיחוד האירופי, והאו"ם וארה"ב ואף אחד לא הזיז סנטימטר משם.
אז למה צריך לספר את הסיפור העצוב הזה אם אי אפשר להשוות? כי השוואה היא לא מעשה סימטרי. והדמיון איננו בין מדינה למדינה או בין דת לדת, אפילו לא בין מנהיג למנהיג. ההשוואה נוגעת לשיטה, או ל"תהליכים". ומה שלא מניח לי מאז שהתחילו הטנקים לנסוע באיסתיקלאל הוא הזיכרון הזה, של שיטת הפירורים.
וזאת השיטה: הורסים כל תשתית שמחזקת את הסולידריות והלכידות החברתית, נותנים למקורבי השלטון להתעשר בחזירות מופלגת ולעניים משאירים את התפילות והחסדים, מגדירים כל מי שמוחה על הסדר החדש אויב העם, מדכאים בכוח ביטויי אוטונומיה אתנית ולאומית, מחסלים את התקשורת, האקדמיה והמחשבה החופשית, והופ – הלכה הדמוקרטיה. טוב, אין מה להשוות. בטורקיה הים הרבה יותר כחול וצלול ונקי.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק
