תעודת סיום השנה של דונלד טראמפ היא עניין עגום למדי. במקצוע "פוליטיקה", הנשיא והרפובליקנים מקבלים "מספיק בקושי". מבחנם הגדול האחרון – בחירות האמצע בנובמבר – היה לפני הכל, משאל עם על הנשיא. שיעור ההצבעה היה בהתאם: הגבוה ביותר ב־100 השנים האחרונות. למחרת ההצבעה, עם תוצאות חלקיות בלבד, טראמפ הזדרז להכריז על :"ניצחון ענק". עכשיו, כשכל התוצאות לפנינו, הכרזת הנשיא מתבררת כקשקוש מוחלט. הדמוקרטים השקיעו מאמץ עצום כדי להשיג "גל כחול", וזכו לתוצאות מעולות: רוב מוצק בבית הנבחרים ושורת מהפכים בבחירות למושלים ולבתי המחוקקים של המדינות. זה אמנם לא צונאמי, הסנאט נותר בשליטה רפובליקנית, אבל בהחלט תמרור אזהרה לטראמפ: אם האמריקאים יצביעו בעוד שנתיים כפי שהצביעו הפעם, הוא יאבד את הבית הלבן.
שנת הכהונה השנייה של נשיא, בוודאי כזה ששולט בשני בתי הקונגרס, אמורה להיות שנה של הישגים פוליטיים. בשנה הראשונה הנשיא מגבש את צמרת הממשל, מוציא לדרך רפורמות וחוקים, ובשנה השנייה מתחיל לקטוף את הפירות. אצל טראמפ זה לא קרה. גם בשנתו השנייה, הבית הלבן ממשיך להיות תחנת רכבת. סביבת העבודה של הנשיא מתאפיינת בכאוס, בכירים מודחים בפתאומיות, והיציבות איננה. ההיקף העצום של החקירות והשערוריות שאופפות אותו – מריגול רוסי ועד כוכבניות פורנו – גוזל את עיקר האנרגיה בצמרת ומעיב על סדר היום הפוליטי. לממשל טראמפ אין כמעט הישגים בחקיקה, ורוב הבטחות הבחירות שלו נותרו באוויר. כעת, לאחר שבית הנבחרים עבר לשליטת הדמוקרטים, היכולת להעביר רפורמות משמעותיות, בהגירה או בבריאות, מצטמצם כמעט לאפס. הקונגרס ימרר את חייו ובעיקר יעניק גב פוליטי להרחבת החקירות.
גם מבחינה בינלאומית לא היו לטראמפ הישגים בולטים. הפיוס עם צפון קוריאה מתברר כתרגיל הונאה של קים, ובמזרח התיכון עדיין מחכים ל"דיל המאה". טראמפ הוציא את ארה"ב משורה של הסכמים ומוסדות בינלאומיים, כמו הסכם הגרעין עם איראן והסכם האקלים העולמי, אבל טרם הצליח לגבש הסדרים חלופיים.
למרות כל זאת, טעות להספיד אותו. במחצית הקדנציה היו לו גם הישגים משמעותיים, ובראשם מינוי שופטים לבית המשפט העליון. הוא הצליח למנות שני ארכי־שמרנים, למרות התנגדות עצומה – במיוחד במקרה של ברט קוואנו. סביר להניח שבשנים הקרובות יוכל למנות שופט נוסף או שניים, במקום שופטים ליברלים קשישים, ובכך להבטיח רוב שמרני מוצק בבית המשפט לשנים רבות. יש לזה משמעות עצומה מבחינה פוליטית וחברתית.
מה שבעיקר משחק לטובת טראמפ זו הכלכלה. האבטלה נמוכה, ובאופן עקבי הסקרים מלמדים כי רוב האמריקאים סבורים שהכלכלה במצב טוב, גורם מרכזי לתמיכה בנשיא. העובדה הזו מעניקה לטראמפ תחמושת פוליטית. מה גם שאין לו יריב רציני בצד השני, והוא משחק לבדו על המגרש. שנתיים לאחר המפלה הצורבת של הילרי קלינטון, לא צמח במפלגה הדמוקרטית מישהו שנתפס כבעל סיכוי להביס את טראמפ. לא פלא שקלינטון משתעשעת ברעיון ההזוי לחזור למרוץ, ואחרים שוב שולפים את שמו של ג'ו ביידן, שיהיה בן 78 ב־2020.
עוצמתו האמיתית של טראמפ נובעת מתהליכי העומק שמתחוללים בהשפעתו בארה"ב ובכל העולם. זה עניין בעל משמעות חברתית ותרבותית שחורג מעבר לפוליטיקה הצרה. ה"טראמפיזם" כובש מדינה אחר מדינה: החל בהתנהגות ובשיטות הפעולה של מנהיגים, וכלה באידיאולוגיה אנטי־ליברלית ואנטי־גלובליסטית. מהבחינה הזו דונלד טראמפ הוא כבר אחד הנשיאים המשפיעים ביותר בדורות האחרונים. ובהיעדר יריב ראוי ועם רוח גבית בכלכלה, דרכו פתוחה לניצחון עוד שנתיים.
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן
צילום: Aaron P. Bernstein, GettyImages
