"העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי יוצאים למסע המנסה לברר לראשונה באופן יסודי את יחסי ההון עם השלטון (…) המסע מתמקד באחים עופר ובניסיון להבין כיצד זורמים מיליארדים מהכיס הציבורי אליהם ואל יתר משפחות האלפיון העליון. במהלך הצילומים נתקל רוזנטל בקשיים שמערימה המשפחה ובאיומים שמאלצים אותו להכריע בין מצפונו העיתונאי לבין הידיעה שהשלמת הסרט תפגע בהמשך הקריירה שלו". כך נכתב בתוכניית סינמטק תל אביב, מהדורת אוגוסט 2008. באותו חודש החליט רוזנטל, אז עיתונאי פעיל והיום חבר כנסת במפלגת vעבודה, להקרין בסינמטקים את סרטו "שיטת השקשוקה", העוסק ביחסים בין קופת המדינה לקופתה של משפחת עופר. חברת yes, שמימנה חלקית את הפקת הסרט, הודיעה על נסיגתה מתמיכה בו, ובמקביל ויתרה על זכויותיה בסרט כגוף משדר. רוזנטל מצא עצמו עם בור תקציבי וללא פלטפורמה לשדר בה את סרטו. זה שודר לבסוף בערוץ 1, תוך קבלת התנאי של נציגי עופר, שלאחריו ישודר סרט תגובה שלהם.
בכתבה נרחבת שפורסמה בגיליון מאי של "ליברל", נסקרה תופעת ה־SLAPP, תביעות הפחדה. מערכת מסועפת ומשוכללת מאוד בארצות הברית, ובישראל מעט פחות. ועם זאת, כמות התחקירים ממשיכה לרדת, וגם עיתונאים שרוצים לערוך תחקיר לא מכירים את הכלים והכללים המשפטיים במקרים רבים בדרך אליו. גם לעובדה הזו יש חלק ניכר במיעוט עבודת התחקיר בעיתונות.
האיומים בתביעת לשון הרע – אם אחרי תחקיר עיתונאי, או סתם טור דעה ביקורתי – מגיעים כעת בכמה שפות. למה להגביל את התביעה לעברית ואת היקף הנזק שכביכול גרם הפרסום הדיבתי לתחומיה של ישראל. בכנס חירום שקיימו עיתונאים מכל כלי התקשורת בארץ, בסינמטק תל אביב בנובמבר 2011, נוכח שורת יוזמות חקיקה שקודמו בכנסת, ובראשן ההצעה להכפיל פי שישה את סכום הפיצוי ללא נזק בתביעות לשון הרע, מ־50 ל־300 אלף שקל, אמרה מגישת "עובדה" אילנה דיין: "המנדט שלנו הוא גם לספר מה קורה באימפריות של בעלי ההון. מכתבי האיום מגיעים היום באנגלית, כדי להראות את הכוח של אשפי האיומים". ל"ליברל" מספרת דיין: "מישהו אמר לי לאחרונה, 'אני אתבע אותך בחו"ל על עשרות מיליוני דולרים. גם אם תנצחו בסוף, אני אגרור אתכם חמש שנים, ועלויות הליטיגציה יהרסו אתכם זה משהו שאתה צריך להביא בחשבון, כי אנחנו עובדים בארגון".
רוצים לקרוא עוד מכתבתו של יובל יועז? הירשמו לקבלת מגזין מתנה
צילום: thinkstockphotos
