את מה שדונלד טראמפ חשב שהמציא, בנימין נתניהו כבר שכח. סמן את התקשורת כאויב, הכה בה בכל הכוח, וצור לעצמך ערוצי מדיה עצמאיים ועוצמתיים, תוך טיפוח מוקדי אהדה במדיה המסורתית. את התקשורת המותקפת נצל בחוכמה, ותמיד, אבל תמיד, היה הקורבן הזועק שוועתו. בעת ירידת גיליון זה לדפוס ניצבים פרקליטי ראש הממשלה מול אביחי מנדלבליט וצוותו. בין השאר ידונו בתיק 2000, שיחות נתניהו־מוזס. קו פרשת המים של הפוליטיקה והתקשורת, ולא משנה מה תהיה התוצאה המשפטית הסופית עבור ראש הממשלה ומו"ל 'ידיעות אחרונות'.
הרבה מים והרבה פרשיות עברו מאז שיחותיהם, שהתקיימו לסירוגין מ־2009 ועד סוף 2014. נתניהו כבר לא מייחס מאז כוח משמעותי לעיתונות המודפסת. האובססיה עברה לפלטפורמות אחרות. ב'ידיעות' הייתה טלטלה. סופה בהתפטרות העורך רון ירון, לאחר משבר בינו לבין מוזס, שתפס מרחק מסוים מהמערכת אך החליט לשוב לאחוז במושכות. מחקר תקשורתי פשוט יראה שהיחס לנתניהו בעיתון אינו כפי שהיה, אבל מיותר לנסות לחפש קונספירציות סביב כל סיקור שלו או של כחול לבן בשנה האחרונה, דרך הפריזמה של האינטרסים המשפטיים של מוזס. אולי זה גם לא באמת משנה כבר. מוזס, סביר להניח, מחפש את הדרך החוצה מהמפעל המשפחתי שבו שלט ביד רמה יותר מרבע מאה. נדמה שבמשפחתו אין את הרצון או את ההון לייצר דור רביעי למו"לות. הוא מימש נכסים, צמצם עלויות. העסק מוכן למכירה, כשתג המחיר יהיה סביר ויימצא הקונה הנכון.
עמוס שוקן, באימפריה הקטנה שלו 'הארץ', חש גן עדן. כלומר, כל עוד הכל מסביב גיהינום, כשהמערכת ברחוב הקרוי על שם סבו מייצרת לשיטתו אי קטן של שפיות בים הלבה המבעבע של ההקצנה והשחיתות. אבל גם שוקן, סביר להניח, לא מצפה שמשפחתו תעמיד דור רביעי למו"לות, ממש כמו מוזס. לכשיגיע היום והקונה, ימוסגר השוקן האחרון על קירות הבניין, מקווה שאותו אי שפוי יעמוד איתן מול גלי הצונאמי שעוד יגיעו.
אלי עזור ואלונה בר־און הם כבר סיפור אחר לגמרי. הראשון מתוחכם למדי, השני מעט נאיבי. עזור הוא אשף במקסום רווחים ובמזעור עלויות, וגם יודע לקחת את המילה החלולה בדרך כלל "סינרגיה" ולצקת בה תוכן אמיתי. 'מעריב' המודפס שלו שולי יחסית מול שלל מפעלותיו ברדיו, בטלוויזיה, באונליין. אבל המותג חשוב לו, כחלק מליבת אותה סינרגיה. בר־און, שהפכה למו"לית 'גלובס', העיתון שייסד אביה, הצליחה להביא כסף לרכישה ולהשקעה המפתיעות שלה. היא מדברת על מסע ראוי בהחלט לשינוי העיתון. כזה המונע מערכים חיוביים. קשה לדעת אם בשוק כה רווי, שחלקו בעוגת ההכנסות – מהציבור ומהמפרסמים – יורד דרמטית ובלי הפסקה, ערכים יסייעו בשינוי המגמה. אולי. המו"לים הבאים, בכל מקרה, עשויים להגיע באמת מטעמים ערכיים ולא רווחיים, וממילא ללא משקולת משפחתית, שמתקשה להיפרד מבתי הדפוס. אלה, איתם או בלעדיהם, לא ישרדו ברובם בעשורים הבאים.
