fbpx

דרמה לא מועילה // הטור של רונית ורדי

כשחבר הציע לעשות "תענית קורונה" למסך הטלוויזיה, החלטתי לתת צ'אנס להמלצתו. האפלתי את המסך. בין כה וכה כבר הפסקתי להאמין לו

0

פרופ' יהונתן שרעבי, מנהל המכון ליתר לחץ דם של בית החולים שיבא, הציע לי להפסיק לצפות בשידורי החדשות הבלתי נגמרים בעניין הקורונה בטלוויזיה. כך אמר גם במשברים קודמים שחווינו במהלך חברותנו ארוכת השנים. מלחמות. טרור. משברים כלכליים. מחאות. כל מה שהטלוויזיה כל כך אוהבת להעצים. ואני נהגתי להשיב לו עם משהו כמו "יוני, בחייאת, תרגיע".

ועכשיו, עם פרוץ הקורונה, התקשרתי לשאול: מה יהיה? פרופ' שרעבי חזר על המלצתו משכבר. תרגיעי עם החדשות בטלוויזיה. שתקתי. חייכתי. אבל כשחשבתי שוב על הדברים, אמרתי לעצמי, למה לא בעצם? תעשי ניסיון. תראי מה קורה כשאת מדלגת על הצפייה בתוכניות האקטואליה. והרי שאם להודות על האמת, כבר מזמן איבדתי את הסבלנות למוצרים הטלוויזיוניים האלה. זה אמנם המקצוע שלי, אקטואליה. אבל כמה אפשר? במהלך החודשים האחרונים איבדתי חלק מהאמון שלי, בגלל אותה צפייה, בגלל אותן תוכניות.

קחו דוגמה. צפיתי בתחקיר ששודר בתוכנית 'עובדה', ערב הבחירות האחרונות, ארבעה ימים לפני פתיחת הקלפיות. שופט זוטר ייעץ לאהובתו במהלך מאבק הגירושים שניהלה. אוי־אוי־אוי. זה היה סיפור ישן. הוא פורסם בעבר. תפתחו גוגל ותראו. אז איזו סיבה הייתה לשדרו, להעצימו, ארבעה ימים לפני בחירות שראש הממשלה הפך אותן במידה רבה לכאלו על הלגיטימיות של מערכת המשפט הישראלית?

יום אחר כך שודרה בערוץ המתחרה בתוכניתה של איילה חסון כתבה ארוכה עם הסטייליסטית של שרה נתניהו. רגע לפני שהבוחרים הולכים לקלפי, המגזין השבועי היוקרתי של ערוץ 13 העלה בפני סנדרה רינגלר את השאלה הערמומית: "אז איך את קוראת לה?". תשובתה המופלאה של רינגלר: "אני כבר קוראת לה מאמי…".

כולנו מודעים לצרכים הכלכליים של בעלי הערוצים ומנהליהם. למאמץ האדיר לקיימם ולשמר את כוחם מול מה שקורה בעולם המקביל, הווירטואלי, בעיקר ברשתות החברתיות. אבל אם בלביאות נפלה שלהבת, מה זה אומר על המוניטין שלהן, ושל כל השאר? לאיזה אמון יזכה ערוץ שגייס את יעקב אחימאיר, מגיש מהדורת חוץ שלא עסק בסיקור פוליטי שנים רבות, והזיהוי העיקרי שלו כרגע הוא סניגוריה על נתניהו בטוויטר? מה זה אומר על העיתונאים האחרים שעובדים בשירות אותו ערוץ. עיתונאים שנשפטו פעם על פי יכולתם לטפח מקורות מגוונים, להצליב מקורות, להעמיק בחומרים. ולהגיש אחר כך תמונה רצינית ואמינה. תמונה משמעותית, ולא תמונת פוזיציה.

אז כשפרופ' שרעבי הציע לעשות "תענית קורונה" למסך הטלוויזיה, החלטתי לתת צ'אנס להמלצתו. האפלתי את "המסך הגדול". בין כה וכה כבר הפסקתי להאמין לו. את המידע שלי אני אוספת באתרים הפועלים מחוץ לביצה הישראלית. מחוץ למסך הגדול בסלון. ראש וראשון שבהם, האתר הסטטיסטי, Worldometer, שפועל כארגון ללא מטרות רווח. Worldometer מציג את החדשות באמצעות נתונים יבשים. מספרים. גרפים. בלי צילומי גופות על משאיות הצבא האיטלקי. בלי "פרשן" המביא את דבר ראש הממשלה, לצד דבר איש המערכת הוותיק. בלי קשקשת. אין סרטוני וידיאו של מבודדי קורונה מטיז אל־אמו. רק נתונים מעודכנים. אבל מה שהיה מעניין לא פחות הוא שכשהמלצתי על האתר לחברים, רבים הגיבו: "אני מכיר את זה… וברור שעוקב אחריו". כן, גם הם נסמכים על מקורות מידע עם פחות דרמה ויותר נתונים, למרות שכמו כולנו גם חוטאים בצריכת מסך ובבית המשוגעים של הרשתות החברתיות – שדווקא אפשר למצוא בו הרבה מידע עדכני ומועיל. טלוויזיה דורשת דרמה, אבל דרמה טובה לדרמה, לא לבריאות.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook