למעשה צדקנו כל הזמן: כולם הומואים. מערכת הבחירות הנוכחית הוכיחה מעל לכל ספק שגם הסטרייטים המובהקים ביותר – המצביאים הדגולים, הכלכלנים המלומדים, חובשי הכיפות – מתים להתנסות. לפחות מתלבטים. כמעט כל המפלגות החשובות מצאו עצמן, בהתנדבות או מכורח, עסוקות בשאלת זכויות הציבור הלהט"בי בישראל. ואני לא מצליח להחליט אם אני מרגיש רלוונטי וחזק או מנוצל ומתומרן כשאני רואה גברים גדולים וחזקים כמו נפתלי בנט או יאיר לפיד או בנימין נתניהו מביעים את דעתם על מערכת היחסים שלי ושל בנזוגי התיאורטי. מזל שבינתיים הוא רק תיאורטי. אחרת עוד היינו צריכים לשאול עצמנו, מכורבלים זה לתוך זה לפני השינה, האם אנחנו בכלל מוכנים לתינוקות שיש עתיד רוצים לעשות לנו, והאם נבוא יחד בברית הזוגיות – או רחמנא ליצלן, בברית נישואים של ממש – ואם לא, מה זה אומר? שהאהבה שלנו נגמרה? בטח היינו רבים.
ההתפרצות החדשה והמהירה הזו של סוגיות להט"ביות לתוך השיח הפוליטי מרגשת אותי. כהומו מחוץ לארון, שחווה יותר מפעם אחת ניסיונות מגושמים יותר או פחות, אלימים יותר או פחות, למחוק את ההומואיות שלו, או לנטרל אותה – עצם העובדה שמתחולל דיון בשאלה מה מותר לי ומה אסור לי, ואם גם לי מגיע להתחתן ולעשות ילדים, מטלטל ומשמח. כאילו מישהו פתח את כל החלונות בחדר והדליק את כל האורות בבת אחת. יש מציאות, אחרת לא היינו מתווכחים עליה. כל כך הרבה שנים נדמה היה שגם למאבק הזה יש תקרה. שייתכן וקיבלנו כבר את כל מה שמותר לנו לבקש. גם מי שעטו על עצמם את התחפושות הליברליות האמינות ביותר, ותהו מדוע בכלל צריך מצעדי גאווה, והלוא "אתם כבר כמו כולם", למעשה הקטינו את זכותם של הומואים ולסביות לשאוף לדבר הבנאלי ביותר שידם אינם משגת – משפחה. במילים אחרות: צאו מהארון, תתגייסו לצבא, תעצבו לנו את הבית ואין לנו בעיה אתכם, אבל אל תפלשו לטריטוריה הסטרייטית. כי לנו הסטרייטים המונופול על הבורגנות.
כאמור זו הפתעה נעימה לגלות שיש מי שתומכים בזכותי הבסיסית להפוך להורים שלי, ואף סבורים שיש לה משמעות אלקטורלית, אבל בדומה לטלפונים חכמים או לריבוי ערוצי טלוויזיה, זו קדמה שנשלם עליה מחיר.
הרי כל הטריק בחיים האלה הוא אופציות. אדם חופשי הוא אדם בעל חופש בחירה. מדוע שאגדיר את עצמי במונח הקמצני "הומו", כשיש סוגים רבים ומגוונים של הומו שאני יכול להיות? הומו ימני או שמאלני או דתי או ציוני או חברתי, או שבוחר בש"ס כי הזהות המזרחית שלי חזקה מזו ההומואית, או שבוחר בישראל ביתנו כיוון שאני יותר שונא ערבים ממה שאני אוהב את עצמי. לפעמים חלומות מתגשמים: הסטריאוטיפ ההומואי נוטרל והתבולל לתוך ים הסטריאוטיפים הגדול.
אפילו בנט, הפוליטיקאי המכוער והציני ביותר על הפלנטה, עומד בראש מפלגה שחזונה ההומופובי כה גרוטסקי, שהוא קומי ממש ולחלוטין לא אמין. "אין דבר כזה משפחה חדשה", אומר אחד המתמודדים מטעמו בסרטון השנאה הידוע ההוא. אם אין דבר כזה, מדוע אנחנו מדברים בכלל? נתכנסנו כאן היום כדי לדבר על הבלתי קיים? כשם שאת כל המשמעות שלה נוטלת הבית היהודי ממה שהיא לא )לא תל אביבית, לא פשרנית, לא מתנצלת( – כך גם היא "לא הומואית". ובמילים אחרות, היא כן. אם תגיד לי שאני יפה, או שתמשוך לי בצמות, בכל מקרה אני אדע ששמת עליי עין.
הצביעו אם כן לבית היהודי. או למי שתרצו. יש מלא אופציות, והבעיה היחידה היא שתשומת הלב מתפצלת בין כולן, ויכולת ההזדהות מתפרקת לאלפי חלקיקים זעירים. כי מה זה בכלל הומו ימני? החיה המוזרה הזאת שנקראת התא הגאה בליכוד, איזה עיוות אידיאולוגי מוטציוני הוליד אותה בכלל? מיהו ההומו הימני? האם הוא סופר־ אידיאולוג, מקודם כל כך במרוץ להשגת מטרותיו כאזרח להט"בי שהוא חש שווה לחלוטין לשכנו הסטרייט ולפיכך פנוי לדאוג בנושא איראן? או שכפי שאני חושד, הוא דווקא קצת מפגר בסדרי העדיפויות אחרי הומואים ולסביות מפותחים רגשית ממנו? ואולי אם היה מואיל לשחרר כבר את הפרצוף המאוכזב של אבא שלו, לא היה נמשך כל כך לכוח ולעוצמה מדומים, לחיבוק גברי כוזב שיהפוך גם אותו לגבר אמיתי.
ואולי כבר מזמן יש כאן הומואים ימניים? הם לא יודעים שהם כאלה, כי חלקם הצביעו לפני שנתיים למרצ. אך הם ימניים. ימניים במובן שהם מפרידים לחלוטין בין מה שהם תובעים לעצמם ובין זכויות הפרט הבסיסיות ביותר, ומקדימים את שאיפותיהם לצרכיו של כל אדם אחר, ולכן הביאו ילד או שניים בהליך פונדקאות. נניח בהודו או בנפאל, שם הנשים האומללות חותמות לעתים על ההסכם בטביעת אצבע, כיוון שאינן יודעות קרוא וכתוב. אחד לשני הם מספרים בטון רפובליקני נפוח שהעסקה משתלמת לשני הצדדים, וליתר העולם מסבירים בעדינות שהביאו מהודו את מיקה הקטנה )עם השם, שלא תשימו לב לכך שמיקה היא פרי אהבה נצלנית(, משום שכה רצו ילדים ולא הייתה להם ברירה אחרת. מלחמת אין ברירה. יכולים להעביר לאיווט או לביבי שיעור בכוחנות, שיגרום לכל אומות העולם לשקשק.
אני הומו. אני חי במיעוט. עדיין לא ברור אם אני מספיק טוב בשביל להתחתן. זכויותיי נפגעות. ארצה בכך או לא, אני ממוקם על רצף של פגיעה בזכויות מיעוטים. אם אני הומו, אני גם ערבי וגם אישה וגם פליט זר, ולא אעז להכחיש את שואתו של אף אחד, רק משום שנפתחה לי הזדמנות לדאוג לתחת שלי. אני מעדיף שלא יהיו לי ילדים לעולם, מאשר לקיים הליך פונדקאות שיש בו עקבות של ניצול. מתברר שיש לי ברירה.
הבחירות האלה עוסקות בהומואיות במובן נוסף, פחות קונקרטי. הן עוסקות בגבריות. שנים חינכו אותנו שחוסננו בגבריותנו. היד שלוחצת על הכפתור, אסור לה לרעוד. היא חייבת להיות יציבה ועבה ואיתנה, ונשמח אם תהיה שעירה. מי שפתח את הדלת לסוגיות להט"ביות בבחירות האלה הכניס פנימה גם עולם חדש של אפשרויות על הספקטרום של אגו גברי. הדיון על ביטחון המדינה הוא תמיד גם דיון על אגו גברי. אגו גברי שמרביץ להומואים ופוצע אותם, כי הוא יודע שהוא שברירי פי כמה ונפצע עוד יותר בקלות. אז מי החזק עכשיו? ההומופוב? הייתם סומכים על בנט או על כל הומופוב אחר שידו לא תרעד? הייתם סומכים על מי שמפחד מהומואים, כי לדעתו הם חלשים, שיוריד בשבילכם את מחירי הדיור? הגברים ההם של פעם שצובטים לפקידה בתחת, וצוחקים על פייגלך, נראים פתאום כמו חבורה של עלים נידפים.
ומה פשר הזלזול העכשווי בהרצוג, שכולו נסב סביב ההתעסקות המיזוגנית והמתועבת בקולו המסווג כנשי? ונתניהו גברי? הוא יראה לאובמה מי אנחנו? נו, באמת. ביבי המסכן, גבר נרקיסיסט ופגוע, כלוא לכאורה במערכת זוגית מסרסת מאין כמוה, גם כשנכנס למצב רוח אבירי ותובע את עלבונה של אשתו נשמע צרוד ומגומגם; עסוק מבוקר עד ערב במראהו החיצוני, בשערו המקליש, בתדמיתו המתערערת, מנהל מלחמה ערה יותר בנעוריו האבודים מאשר בחמאס. הוא מדונה ממש. עבד נרצע לאנטי־אייג'ינג שלא הוציא להיט ראוי אחד כבר עשור. מה יש לו לביבי להציע שאין לשמאל? קול עבה? האיש הוא דאבסמאש. אלוהים, ההפכנו כה טיפשים וחד־ממדיים?
הגבריות שייכת לכולנו עכשיו. היא שלי ושל ביבי ושל בוז'י ושל לבני ושל זהבה גלאון. ושאף אחד לא יטען לבעלות עליה.
כולם גבריים עד שהוכח אחרת. כולם הומואים עד שהוכח אחרת. וככל שמתרבות האופציות, כך ברור לי שההומו שהנני יצביע שוב למרצ, כי למעשה זו האופציה היחידה בשבילי. היחידה כיוון שמרצ, ומרצ בלבד, מסתכלת לתוך עיניי ורואה אותי. לא את ההזדמנות הגלומה בי, או את האיום שאני מהווה. רק אותי ואת הסיכוי ההולך ופוחת שלי להיות מאושר במדינה. אם אפשר, לא על חשבון אושרם של אחרים. איראן יכולה לחכות, וגם בנוגע אליה, אני סומך יותר על מרצ. כי ביטחון הוא מושג רחב יותר מניצחון במלחמה. וביבי, גם מלחמות אינו יודע לנצח.
אם וכאשר יאשר שר הבריאות הבא פונדקאות ליחידנים, או שתעניק הממשלה לזוגות חד־מיניים זכויות שוות באימוץ, אני ובעלי (החוקי, אם כי עדיין התיאורטי, לצערי) נשמח לגדל יחד ילד מאושר.
–
- משפיעים 2020 | נפתלי בנט | ראש הממשלה הבא?
- כל היקום נגדנו: מלחמות כדור הארץ נגד חייזרים בקולנוע ובספרות // מאת אורן נהרי
- ההומופוב ומיס לוסי // האמת על הומופובים // הטור של שי גולדן
