fbpx

במקום דיבורים על "שד עדתי", הגיע הזמן לשלם | מאת אבי וידרמן

0

בארצות הברית כבר מתגלגלת חקיקה לפיצוי צאצאי העבדים השחורים, בשל העוול והפערים שנוצרו במהלך השנים. כעת נדרשת פעולה דומה גם בישראל, אל מול האפליה הממושכת כלפי היהודים שעלו ממדינות ערב

אי־שם לפני כחמישה יובלות, כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים בארצות הברית בניצחון הצפון, הבטיח גנרל ויליאם שרמן לכל העבדים המשוחררים "40 אקרים (כ־162 דונם!) ופרד". ההבטחה אמנם קוימה על ידי הנשיא לינקולן, אך מיד לאחר הירצחו באפריל 1865 בוטלה הזכות על ידי מחליפו אנדרו ג'ונסון והאדמות שכבר ניתנו, חזרו לבעליהן.

על שם של אותם 40 אקרים, נקראת הצעת החוק לפיצוי צאצאי העבדים – HR40. ההצעה, שהונחה לראשונה על שולחן הקונגרס האמריקאי ב־1989, עברה גלגולים רבים עד שב־2019 החלו לדון בה מחדש, ובינואר האחרון עברה לדיון בוועדת המשפט של הסנאט.

עד שגלגלי הצדק ינועו, יש כאלה שכבר החלו לפעול. כך, העיר אוונסטון באילינוי קיבלה החלטה עצמאית על הענקת פיצויים לצאצאי אזרחיה השחורים שחיו בה בין השנים 1919–1969, תקופה שבה קיימות עדויות לאפליה ממוסדת בעיר. כל צאצא זכאי למענק של 25 אלף דולר לשיפוץ ביתו או לטובת משכנתה, ובסך הכל תשקיע העיר כ־10 מיליון דולר בעשר השנים הקרובות – סכום לא מבוטל עבור עיר שקטנה יותר ממודיעין־מכבים־רעות. לאחר תקדים זה שוקלות ערים רבות נוספות, ובהן לוס אנג'לס הגדולה, מהלך דומה.

תהליך לא מוסרי ולא אנושי

הצעת החוק האמריקאית קובעת באופן מעניין למדי את הרציונל שבגינו מגיע הפיצוי לצאצאים. הסעיף הרלוונטי נקרא "הכרה", ועל פיו ארה"ב תכיר במיליוני השחורים שהובאו מאפריקה כ"משועבדים", שהובאו בתהליך "לא מוסרי ולא אנושי", אשר שלל מהם את פרי עבודתם.

הנקודה המעניינת היא שעל פי החוק, התהליך לא פסק עם סיום העבדות אלא יצר "מבנים מערכתיים של אפליה". אלה כללו חינוך לא שוויוני, יחס חסר פרופורציות במערכת המשפט הפלילי ועוד. מנסחי החוק אף יוצרים הקשר לזמננו, ומסבירים כי האוכלוסייה האפרו־אמריקאית "ממשיכה לסבול מקשיים כלכליים, חינוכיים ובריאותיים… שיעור אבטלה גבוה פי שניים מהאדם הלבן, וממוצע של פחות מ־1/16 מעושר המשפחות הלבנות. פער שהלך והחמיר". למעשה, הצעת החוק קושרת באופן מובהק בין העבדות, האפליה והפערים החברתיים הקיימים כיום בארה"ב המודרנית.

במרחק של כמעט 10,000 קילומטר מארה"ב המתנערת מעברה הגזעני והמפלה, ישנה מדינה שגם בה נדחקה אוכלוסייה מובחנת לשוליים, באפליה ממסדית מכוונת ובוטה – עולי מדינות ערב ויהדות המזרח.

אין צורך אמיתי להרחיק עד לאמירות הפולקלוריסטיות־גזעניות של אבות המדינה, כדי להכיר בצורך זה. משפטים כמו "ממצרים שלחו לנו קודם את הנמושות… נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו" (לוי אשכול); "בכל עדת הספרדים, אין מועמד ראוי למקום זה" (פנחס רוזן); ובמיוחד, "דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים. יש לשים לב יותר אל האלמנט המקומי מעדות המזרח… היהודים מתימן, המרוקנים, העיראקים, הכורדים, כל האנשים הצעירים האלה, חלקם אולי כמעט פראים… יש לחנך את הצעיר שבא מארצות אלו לשבת בבית הכיסא כמו בן אדם, להתרחץ, לא לגנוב" (דוד בן־גוריון).

ראש הממשלה הראשון לא הסתפק במילים, אלא גם עשה. כפי שמתאר היטב הסרט 'סאלח פה זה ארץ ישראל' של היוצר דוד דרעי, ערי הפיתוח שקמו בפריפריה אוכלסו בעיקר בעולים שהגיעו מצפון אפריקה, בכוונת מכוון, תוך ניצול חוסר יכולתם להתקומם.

האפליה לא הייתה רק גיאוגרפית ותשתיתית, אלא נגעה גם בחינוך ילדי העולים. כבר מבית הספר היסודי אלה הוסללו, כפי שמתארים יוסי יונה ויצחק ספורטא במחקרם, ללימודי מקצוע שנפלו ברמתם מהלימודים במסלול העיוני, וכך נוצר מעמד פועלים.

לתקן את הפערים

כמו בארה"ב גם בישראל, גם כשהמדינה והחברה החליטו לטפל באפליה הממסדית, הפערים נשמרו. רק לאחרונה פורסם מחקרה של נורית דוברין מהביטוח הלאומי, שמצביע על פער עדתי ברור בהשכלה הגבוהה: בדור השני לעולים מקרב יהדות ספרד והמזרח 28.8% הם בעלי תואר אקדמי, לעומת 49.6% בקרב העולים בני דור שני האשכנזים.

מחקר אחר, בהובלת פרופ' יובל אלבשן, חשף את הפערים בין אשכנזים למזרחים בשוק העבודה בישראל כבר בקבלה לעבודה: במגזר הציבורי, 78% מהאנשים שמחליטים מי יתקבל הם אשכנזים; במשרדי עורכי הדין המובילים 84% הם אשכנזים; ובתחום רואי החשבון, 73% אשכנזים. גם בשכר הפערים משמעותיים.

על מנת לטפל בצמצום הפערים הללו, אין מנוס אלא להתחיל לנסח הצעת חוק דומה בישראל. תחילה, יש להכיר לראשונה באופן רשמי באפליה הממסדית. זהו צעד משמעותי בפני עצמו, שיאפשר גם הגשת תביעות.

הצעד השני הראוי, לאחר ההכרה, הוא צדק: איתור מקורות כלכליים לתיקון הפערים החברתיים והכלכליים שנוצרו. סכום כזה, שאינו מבוטל, יכול להגיע מ'קרן הדורות הבאים' שקמה מרווחי הגז, או מייעוד ההכנסות הצפויות מלגליזציה של קנאביס בבוא היום. ללא מקור כלכלי, דינה של הצעה זו להישאר כאות מתה.

הצעד השלישי והאחרון הוא הריפוי: יצירת מסלולים לתיקון הפערים, בתחום הדיור, החינוך והתעסוקה. חלק חשוב בכך יהיה יישום מיידי של מסקנות ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך.

מי שצריך להוביל חקיקה שכזו הוא דווקא המחנה הליברלי, זה שפחות נפגע מהפער ורובו שייך לאוכלוסייה שלא נעוולה. הנציגים המובהקים של המחנה הליברלי חייבים להפסיק לדבר במונחים של "שד עדתי" או "שסע עדתי", ולהתחיל לפעול לתיקון מסודר ושיטתי של העוול.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook