fbpx

משחק המלכות // הדמויות הנשיות הגדולות של 2020 בטלוויזיה // מאת פיני אסקל

0

אליזבת הרמון [אניה טיילור־ג'וי, 'גמביט המלכה']

שחמט זה מה שמפריד בין חיים למוות ב'החותם השביעי', סרטו של אינגמר ברגמן. אם האביר אנטוניוס ינצח את המוות עצמו, הוא יחיה. אם יפסיד, ימות. בהגרלה שנערכת לפני פתיחת המשחק, זוכה המוות לשחק בצבע השחור. "כל כך הולם", הוא מפגין סרקזם מודע. עבור השניים זו רק תחרות, פרקטיקה בינארית, שחור או לבן, כן או לא, ניצחון או הפסד, חיים או מוות.

ב־1957, השנה שבה יצא הסרט השוודי, מגיעה אליזבת הרמון בת התשע, גיבורת 'גמביט המלכה', לבית היתומים שבו היא תכיר לראשונה את משחק המלכים. מעתה והלאה יגדיר הלוח בן 64 המשבצות את עולמה. זה המקום שבו היא תרגיש בטוחה, תהיה תחת שליטה ותפגין עליונות. בגאונותה, היא צופה עשרות מהלכים קדימה, זוכרת בעל־פה מאות משחקים היסטוריים ומסוגלת להזיז בעזרת כוח המחשבה את כלי המשחק המדומיינים על תקרת החדר בבית היתומים.

׳גמביט המלכה׳

׳גמביט המלכה׳

כמו אצל ברגמן, גם אצלה מתנהל קרב איתנים בין חיים ומוות. לא רק שהתייתמה ונותרה לבד בעולם, היא גם מפתחת כלפי משחק השחמט אובססיה שמובילה להתמכרות לכדורים ולאלכוהול ומהווה עבורה סכנת חיים ממשית. בניגוד ליריבויות הרבות שקמו לה לאורך הסדרה סביב השחמט, החיים כמעט ולא מזמנים לבת' יריבים בשר ודם; מי שמייצר לה את רוב הקשיים זה היא עצמה – צעירה שמהווה מעין הכלאה הרסנית במיוחד בין דון דרייפר לד"ר האוס, כיאה ליצירות שמובלות על ידי אנטי־גיבורים.

באופן מפתיע אין פה ולו נבל אחד מובהק; לא מנהלת בית היתומים, לא רב־אמן רוסי שמתגלה כג'נטלמן גם בתבוסתו, לא היריב/יזיז שמנהל איתה מערכת יחסים מתוסבכת. כולם מנסים לעזור לבת', לקדם אותה, לתמוך בה כל הדרך לניצחון. למעשה, זו סדרה טובת לב שמחזירה את הכבוד האבוד של האמון בין בני אדם. לא כל מנהל תחזוקה שמבלה את רוב היום במרתף רוצה לחטוף ולאנוס נערה, לפעמים הוא פשוט מזהה בה ניצוץ של גאונות ומשמש לה מנטור. לא כל גבר צעיר מסייע לבחורה בציפייה לסקס בתמורה, לפעמים הוא רק שואף להגשים את חלומותיה. ואפילו בת', הדמות היחידה שניחנה בתכונות שליליות מובהקות – היא מכורה, אובססיבית, אנוכית, מתנשאת ואף גונבת – עושה בעיקר טוב. היא מסמלת ערכים גלובליים שבאים לידי ביטוי כשהיא לומדת רוסית או מסתובבת בלי אבטחה בלב מוסקבה כדי לשחק עם זקני העיר; ומעל הכל – משמשת אייקון פמיניסטי גם כאישה שמנצחת במגרש של גברים וגם כמי שמוציאה מעבדות לחירות את אמה המאמצת שקמלה בצל בעלה המעיק. שח מט, המלך מת, תחי המלכה.

דיאן לוקהארט [כריסטין ברנסקי, 'הטובות לקרב']

בסוף, טראמפ הובס. מישל ורוברט קינג, החברים הטובים של ביל והילרי קלינטון, הריעו. זה כל מה שקיוו שיקרה. 'האישה הטובה', הסדרה המיתולוגית של הקינגים, שודרה לאורך רוב הקדנציה של אובמה. 'הטובות לקרב', האפרוח המוצלח שבקע מביצת הזהב שלהם, עלתה סמוך לתחילת כהונת טראמפ. דיאן לוקהארט, שהגיחה מתוך 'האישה הטובה' כדי להיות הדמות המרכזית של 'הטובות לקרב', עברה תהליך בינה ובין עצמה בכל הנוגע ליחס שלה כלפי הנשיא היוצא. זה התחיל בגיחוך, בהתאם לטון שהכתיבו הקינגים והתבטא בידיעות חדשותיות אזוטריות חסרות שחר שהופיעו מדי פעם על המסכים שמולה. ככל שהפיכתו של טראמפ לנשיא נעשתה ריאלית, כך הלכה והקצינה תגובתה של דיאן. מגיחוך לזעזוע לחרדה לבעתה לבחילה. בשלבים מסוימים היא השתתפה בפעילות מחתרתית ולקחה את החוק לידיים.

דיאן ביטאה יותר טוב מכל דמות בדיונית את הסלידה הליברלית מטראמפ. במשך ארבע שנים נלחמו הקינגים בטראמפ בכל הכוח. דיאן, מטבע הדברים, הייתה הדמות שביטאה את הסלידה והבוז כלפיו. בשלב מסוים הפכה הביקורת המעודנת להשתלחות ברוטלית בנשיא, גררה תגובות קשות בקרב מבקרי הטלוויזיה וברשתות החברתיות, לבסוף התמתנה.

׳הטובות לקרב׳

׳הטובות לקרב׳

ואז זה קרה. דווקא בעונה הרביעית, ששודרה בשנת בחירות והייתה אמורה להתאפיין שוב בהפשלת שרוולים – הן של היוצרים והן של הגיבורה – בדרך לסילוק טראמפ מהבית הלבן, דווקא אז 'הטובות לקרב' הסתכלה על עצמה במראה וגילתה שיש לה לוק של יצירת מופת. כשאת יצירת מופת, אסור לך לנהוג בבריונות אלא באחריות ובחוכמה. וכך, פרק פתיחת העונה הרביעית הציע מציאות אלטרנטיבית, כראוי לעידן הנרטיבים שבו אנחנו חיים. דיאן מגלה כי מי שניצח בבחירות זו הילרי קלינטון. ואם יש נשיאה אישה, אולי אין צורך דחוף ומיידי בהקמת תנועה בסגנון 'מי טו'. ואם אין 'מי טו', אין מי שידרבן נשים לצאת נגד הארווי וויינסטין. במילים אחרות: דיאן מאותגרת בשאלה, האם עליית טראמפ לשלטון היא באמת דבר רע באופן אבסולוטי. וזה מורכב, מעורר חשיבה ומעניין בהרבה מלחבוט שוב ושוב בשק אגרוף שכתוב עליו "דונלד".

בשנים האחרונות ראינו את 'האיש במצודה הרמה' ו'הקנוניה נגד אמריקה', שתי סדרות שמבוססות על ספרים ומציעות היסטוריה חלופית מבעיתה, כך שמדובר בטריק ישן, ידוע ומוכר להעברת מסרים ורעיונות. ובכל זאת, יש הבדל אחד משמעותי: בעוד שתי הדוגמאות עוסקות במלחמת העולם השנייה או באירועים שקדמו לה, 'הטובות לקרב' מספקת תגובה במהירות אפס עם זריעת רעיונות שיכולים להשפיע על השיח ועל אירועים בזמן אמת.

וכאן נכנסת לתמונה דיאן, שמתפקדת כמשולש שווה צלעות. בחייה המטאפוריים היא מגלמת את הדילמה המשפטית־מוסרית, את הספק הסביר. בחייה האישיים היא מתרגלת לפגמים שמרחיקים אותה בכל עונה עוד צעד משלמות: מסוממת, בוגדת, חסרת שליטה עצמית. בחייה המקצועיים היא עומדת מול סיפורי ענק שמדגדגים בין קצות האצבעות של האמת – כמו בקשת הגירושים של הגברת הראשונה או הסוד הגדול של ג'פרי אפסטין – מה שמציב את דיאן מעל סאטיריקנים ומנחי תוכניות לייט נייט, בתפקיד נשיאת הכבוד של מפעל ההטרלות הכי טוב בשנים האחרונות. וכשהטרול בוחר להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, זו עשויה להיות נחמת עניים.

קים ווקסלר [ריאה סיהורן, 'סמוך על סול']

בשנתיים האחרונות נאמרו ונכתבו מאות אלפי מילים, בכל פלטפורמה אפשרית, על אודות תקיעותה של המערכת הפוליטית בישראל. שלוש מערכות בחירות (והנה הרביעית) שהסתיימו ללא הכרעה. ממשלה פריטטית שהוקמה בחטא, נוכלות פוליטית, מינויים ותקציב מדינה כבני ערובה. כל אלה ועוד מעיבים על דברי ימי בנימין ובנימין, הראש וחליפו. מי שהיטיבה להמחיש את הדינמיקה הבלתי ניתנת לצפייה בין שני ראשי הממשלה – שמתקוטטים כמו שתי חומוסיות שכנות בנושאים מהותיים כמו מי מעכב את מי, מי הפר הסכם ראשון, מי החומוס המקורי ומי סתם יצא חומוס – זו דווקא 'סמוך על סול'.

׳סמוך על סול׳

׳סמוך על סול׳

בראש החומוסייה הימנית עומד מישהו שאי אפשר לסמוך על המילה שלו בשום צורה. כשהוא אומר "שלום", אתה בטוח שפרצה מלחמה. כשהוא מאחל "ערב טוב", אתה מציץ בחלון כדי לוודא שהשמש אכן שקעה. וכל אותו זמן הוא לא מגמגם ולא ממצמץ כשהוא מבטיח את מה שהוא מעולם לא התכוון לממש – בלי טריקים ובלי שטיקים. ביבי הוא סול גודמן. בראש החומוסייה השמאלית עומד מישהו שנופל בפח שוב ושוב. הוא לא אידיוט גמור, הרי יש מאחוריו קריירה מפוארת וכמה קבלות, אבל הוא עושה כל טעות אפשרית, נופל לכל בולען שנפער בדרכו. גנץ הוא קים ווקסלר.

קים, ידידתו הטובה ומאוחר יותר אשתו של ג'ימי מקגיל, השם שבו נולד סול גודמן, היא אישה אינטליגנטית ועורכת דין מוערכת. אבל בכל פעם שהיא נתקלת בג'ימי היא מסתנוורת מאורו, מהופנטת לחלילו ונלכדת ברשתו. היא מסכנת קריירה שבנתה בעשר אצבעות, בעבודה קשה, בלי קיצורי דרך. לעיתים היא אף מהמרת על חייה. הוא מעורר אותה לחיים והיא פושטת את החליפה הממסדית ומחזירה לו באהבה, יותר אמהית מרומנטית. למרות המצבים המבישים שהיא נקלעת אליהם, היא עדיין מחזיקה מעצמה בת מזל, זו שזכתה בשותף המושלם לפשע, האיש בעל אלף הטריקים והשטיקים, זה שאי אפשר להאמין לו אבל אי אפשר שלא להעריץ אותו ואת המוטו של חייו – קארפה דיאם.

במשך ארבע עונות זה היה קצת משונה, כי ווקסלר היא לא חנונית סטריאוטיפית מקומדיות נעורים אמריקאיות, שנקרתה בדרכה ההזדמנות להשתחרר קצת, לפזר את השיער, לזרוק את משקפיה העבים ולהימחץ בין זרועות החתיך של השכבה, כי אם אישה קרייריסטית, בשלה ומנוסה. אלא שאז הגיעה העונה החמישית שחשפה עוד רבדים באישיותה והתמונה התבהרה: אצלה זו לא כוס יין אחת יותר מדי שהופכת אותך לחיננית, אלא סיבוב ברים שנגמר על הרצפה בתא שירותים מטונף, היסטוריה מכוערת שהביאה אותה לנקודה המפוקפקת הזו. בתור מי שגדלה בצל אמא אלכוהוליסטית, עברה בין המון מקומות שהיא קראה להם בית, נדדה ברגליים יחפות, כעצמאית מגיל צעיר ובעלת צורך הישרדותי מתמיד – קים מועדת לפורענות.

הנטייה הטבעית היא להשוות אותה לסקיילר, אשתו של וולטר ווייט, שהייתה האישה הדומיננטית בסדרה־האם 'שובר שורות'. אבל הנפח והעומק של דמותה יעשו איתה חסד אם נשווה אותה דווקא לשני גיבורי הסדרות הללו. בניגוד להידרדרות המוסרית העקבית של וולטר או של ג'ימי, אצל קים מדובר בריקוד טנגו – היא מועדת ומיד נזכרת בתפקידה המקורי, הן בבית המשפט והן בסדרה, מתעשתת ומיישרת את חליפתה, ואז שוב מתפתה ושוב מועדת, וחוזר חלילה. קים סובלת ונהנית ממוסר כפול, מזגזגת בין הטפת מוסר לביצוע פשעים, שונאת שקרים אך משקרת לא מעט, תומכת בחלש כל עוד זה נוח לה. כמו גנץ, גם היא לא פוליטיקאית גדולה; בשונה ממנו, היא תמשיך להיות רלוונטית גם השנה.

רו בנט, ג'ולס ווהן, קאט הרננדז [זנדאיה, האנטר שפר, ברבי פריירה, 'אופוריה']

בכל דור ודור, בכל שבט, חברה ומדינה, נחשבים הצעירים לאוצר לאומי. דור ההורים מסתכל עליהם ומתמוגג. כרגיל, יש גם רטינות קבועות מצד הוותיקים בסעיפים כמו רידוד השפה, פזיזות, שחצנות, הרגלי פנאי מעוותים ורעש כללי, אבל לרוב, פצעי ההתבגרות הללו יזכו למבט מכיל וחיובי.

בכל דור ודור אותם צעירים משנים את הכללים החברתיים. פעם זה היה שחורים, נשים, הומואים ומלחמות, עכשיו זה אקלים. אם אתה בומר, אולי תצליח לקלוט לאט ובערך את המעשים המוזרים שלהם: הם רוצים לחבק קשיו, לייבש קרחון, לטמפרר שמש, למחזר פינגווין, לניילן נטפליקס. ואם זה לא מספיק, הם רואים חיים בצורת יוניקורן, בלי מוצא, בלי מגדר, בלי צבע עור, בלי קפלי שומן, בלי סטיגמות, בלי זנב, בלי טעם, בלי ריח. עיוורים לחיצוניות. כשהם מסתכלים על אנשים, הם רואים נשמה, נפש, מיינד. כשהם מסתכלים על בעלי חיים, הם לא רואים ארוחת צהריים. כשהם מסתכלים על הטבע, הם רואים אותו בצורת נוסחאות כימיות. זה נשמע מלחיץ; כדי להירגע אתם מדפדפים בסטוריז של גרטה תונברי, בלי ווליום.

'אופוריה'

'אופוריה'

הבעיה היא שהם עדיין צעירים. הם עושים שטויות. הם טועים. הם שמים מבטחם באנשים שלא צריך לסמוך עליהם. הם, רחמנא ליצלן, עושים סמים. 'אופוריה', עיבוד של HBO ורון לשם לסדרה הישראלית שיצר עם דפנה לוין, היא בראש ובראשונה פעולה אינסטינקטיבית של זקיפת אוזניים למשמע המילה "סמים". ככה זה, ככה גדלנו, כל נער בכל דור בכל חברה בכל מקום. סמים הם האויב, סמים עושים אותך כזה קטן, אל תתקרב למסוממים האלה, אל תיגע במריחואנה, אתה מתחיל בג'וינט ומסיים בתור גופה עם מזרק של הרואין נעוץ בזרוע בחוף תל ברוך. והנה החיבור ל"סקס", שמוביל לזקיפת האוזניים האינסטינקטיבית השנייה בכל סדרת דרמה אפלה שעוסקת בנעורים. בעיות של נערים, מאז ומעולם, באות לידי ביטוי בסקס וסמים. זה הפחד הכי גדול, הכי יציב, החור השחור של ההורים מאז ולתמיד.

הנוער של היום – כל אחד מהם הוא פתית שלג שעיצבו הוריו. אבל לפעמים מגיעים לעולם כמה גראופלים, אותם עשבים שוטים של עולם מזג האוויר, פתיתי שלג שחטפו מכת קור בדרך למטה. והם, לא עלינו, עושים סקס וסמים. וזה בדיוק השלב שבו אנחנו פוגשים את הנערים השבורים – ובעיקר הנערות – של 'אופוריה': רו בנט, נרקומנית שנופלת בסם פעם אחר פעם תוך שהיא גונבת ומשקרת ללא הרף; ג'ולס ווהן, טרנסג'נדרית שהופכת קורבן לפשעי מין; קאט הרננדז, שמתפרנסת בזכות גופה השופע מתשוקתם של גברים מבוגרים לאובדן שליטה.

אפשר להכביר מילים על אודות כל אחת מהדמויות הללו, אבל אין צורך. זו הבת שלך, אחותך, האחיינית שלך, וזו המחמאה הכי גדולה לסדרה – היא מדייקת את בני ובנות הנוער האבודים של דור ה־Z. נערים ונערות מחפשים חום, אהבה, ביטחון וקבלה. נערים ונערות מוצאים קור, שנאה, בגידה ודחייה. מה שקורה לגדולים, קורה גם לקטנים, רק בעוצמה רבה לאין שיעור בשל שילוב קטלני בין פריכות רגשית וטכנולוגיה חדשנית. אצלם, בדיוק כמו הקלות המדהימה שבה הם מגיעים לתחושת אופוריה, יש סיכוי הרבה יותר גדול שזה יסתיים בטרגדיה מפוארת.

אסתי שפירו [שירה האס, 'המורדת']

לקום ולעזוב את הישן, המוכר והרגיל – זו פעולה לא פשוטה. גם אם הישן, המוכר והרגיל הוא כבר לא מה שהיה פעם, בהתחלה, כשהיה עדיין חדש, זר ומיוחד, לפני שהופיעו העקצוצים. ברוב הסיפורים שנכתבו, מי שקם ועוזב עושה זאת רק בלית ברירה, כאשר הכל לוחץ ודוחק, כשיש איום ממשי ומיידי, כשיש סכנת חיים. בכל מצב אחר – הוא מתמודד, נשאר במקומו ונאבק.

ב'המורדת', אסתי שפירו, צעירה חרדית מברוקלין, מסמנת מחדש את שביל הבריחה. היא מלמדת אותנו שזה בסדר לברוח מוקדם יותר, גם אם החבל עדיין לא התהדק לצוואר, גם אם לסכנה עדיין אין ריח. למרות הקו הדק בין מבט ביקורתי אמנותי על הקהילה החרדית לדמוניזציה שלה, גם הסדרה וגם אסתי מקפידות שלא לחצות אותו. השיטה: לספר את הסיפור הזה מבעד לעיניה של אישה צעירה אחת שמחפשת תשובות אחרות. ברגע שהיא מתחברת להבנה העמוקה שהיא עצמה נמצאת במקום רע מבחינתה – היא קמה ועוזבת. אין לה מושג אם יהיה לה טוב יותר בברלין, על כל פערי התרבות והשפה הנלווים לכך, אבל היא קמה ועוזבת. כי לפני שמתחילים להרגיש, לדבר ולהתנהג צריך לנשום, ובשביל להתחיל לנשום צריך קודם כל לחתוך את החבל שמחבר אותך לעבר. אסתי חותכת את החבל, לוקחת אוויר, קמה ועוזבת.

׳המורדת׳

׳המורדת׳

אסתי היא פמיניסטית מן המעלה הראשונה, אף שהיא נטולת השכלה חילונית וידע היסטורי כדי להבין את המשמעות התרבותית והחברתית הגלובלית שעומדת מאחורי ההגדרה הזו. יש בה רעב לאמנות, תשוקה לאהבה ואינסטינקט בריא של יצור חופשי שנולד בתוך אקווריום קטן אבל מתגעגע לאוקיינוס, גם אם הוא מעולם לא שחה בו.

דיאן נוין [אליסון ברי, 'בוג'ק הורסמן']

בוג'ק, הסוס הדיכאוני והקודר שעומד במרכז 'בוג'ק הורסמן', מוזכר בצדק לצד דמויות טלוויזיוניות פגומות אך אדירות כמו טוני סופרנו, דון דרייפר, וולטר ווייט, סול גודמן, עומאר ליטל ודקסטר מורגן. אבל בלי דיאן נוין, סופרת הצללים של האוטוביוגרפיה שלו, ולפרקים החברה הקרובה, מושא תשוקותיו הכמוסות ביותר, או פשוט תמונת מראה, זו הייתה עוד סדרת אנימציה מתאמצת ומתחכמת במקרה הטוב, או סתם קומדיית נונסנס עם סוס במקרה הרע.

אם בוג'ק מבטא את תמצית שליליותו של הקיום האינדיווידואלי בהיותו אנוכי, מניפולטיבי, מנותק ועסוק אך ורק בעצמו, הרי שדיאן מציגה תמונה מקיפה ומורכבת שחורגת מגבולות עלילת הסדרה וקשריה לדמות המרכזית. היא נמצאת פה גם כדי למסגר את הדברים ברוח הזמן והמקום הרלוונטיים לעכשיו ולכאן – בנוכחותה בשדה קרב ובעמדתה הפמיניסטית המעודכנת – כדי שלא נטעה לחשוב שמדובר בסדרה נטולת קונטקסט. היא מציפה קונפליקטים חברתיים, מהדהדת מציאות שמתקיימת מחוץ לגבולות הגיאוגרפיים של חייה היומיומיים ונלחמת על זכויות החלש. נו, שמאלנית. אבל תפקידה העיקרי והמשמעותי ביותר של דיאן הוא לשקף את האופן הנשגב שבו הייתה רוצה האנושות להציג את עצמה: חומלת, מכילה, תומכת, נטולת דעות קדומות. האנושות היא אכן כזאת, אין מה לומר, אבל גם יש לה עוד אלף תכונות שליליות בלתי נסבלות. ממש כמו דיאן. נו, שמאלנית.

׳בוג׳ק הורסמן׳

׳בוג׳ק הורסמן׳

בעזרת קול מונוטוני, בנאלי, מגושם ואפרורי שהיא מספקת בתור רקע, ובזכות קו עלילה עצמאי שמשמש בדרך כלל מעין מקל ההליכה של דמויות אחרות, דיאן מדייקת ומפשטת טוב יותר מבוג'ק את האמיתות הקטנות והשקרים הגדולים של החיים, את הקושי הנפשי, את הדיכאון שלא מרפה. בוג'ק מתקשר דווקא אליה כשהוא מנסה להתאבד, למרות אלפי הקילומטרים שמפרידים ביניהם באותו הרגע, בעוד תצוגת תכלית אגוצנטרית אופיינית – והיא בסך הכל מנסה להבין מה לעזאזל אמורים לעשות עם הידיים במסיבות. שניהם מנותקים, מנוכרים, מרוסקים, מקולקלים, כל אחד בדרכו הייחודית לעבר ההרס העצמי המוחלט.

בסצנה שחותמת את הסדרה יושבים בוג'ק ודיאן על הגג תחת שמיים זרועי כוכבים, ממש כמו בפרק סיום העונה הראשונה. הוא אומר לה שזה יהיה מצחיק אם אחרי המפגש הזה הם אף פעם לא ידברו שוב. לא הייתה יכולה לשבת לצד בוג'ק בסצנה העצובה הזו אף דמות אחרת מלבד דיאן, שאכלה ממנו חרא, שימשה שק חבטות, סבלה ממנו יותר מכולם. היא האדם האחרון שנרצה להיות – כי איש מאיתנו לא באמת רוצה להיות טהרן, בכיין וכפייתי; אבל גם האדם הכי טוב שנוכל להיות אם ממש נתאמץ. כשנגמרות לשניהם המילים היא אומרת לו את כל הדברים הכנים והטיפשיים שיוצאים לאנשים מהפה ברגעים כבדים כאלה: "תודה. ויהיה בסדר. ואני מצטערת. ותודה". אבל רגע. תודה? סליחה? על מה? ואז דממה. אחרי המפגש הזה הם אף פעם לא ידברו שוב. מגיע לו. מגיע לה. עצוב.

איריס שטיבל [נועה קולר, 'חזרות']

זו הייתה שנה מוצלחת לדרמה הישראלית. במילה אחת: אמריקה. בזמן שכולנו היינו בסגר, הדרמה העברית טסה לחו"ל מבלי שנזקקה לשבועיים בידוד וכבשה את העולם. סדרת ריגול בלב טהרן, סדרת מתח על שחיתות בצמרת המשטרה, סדרת אקשן על מלחמת יום כיפור. אלו הם חומרים שמהם עשויה הטלוויזיה האמריקאית. אמנם בהשוואה לסטנדרטים בינלאומיים אפשר לזהות פגמים הפקתיים ועלילתיים גם בלי לבדוק בציציות, אבל עדיין אפשר וראוי לעמוד ולהריע לכל אחד מהיוצרים ולאכסנייה של 'כאן'.

עם כל הכבוד – ויש לא מעט ממנו – ל'טהרן', 'מנאייכ', 'שעת נעילה' וכל אמריקה, מי שגנבה השנה את ההצגה, תרתי משמע, היא 'חזרות' של נועה קולר, ארז דריגס ואסף אמיר. הסדרה, שמתארת את אחורי הקלעים של עבודה על מחזה בשם 'אחד + אחת', היא דרמת יחסים קומית בלי פירוטכניקה ודופק גבוה. איריס ותומר, מחזאית ובמאי בגילומם של קולר ודריגס, הם בני זוג שנפרדים בדיוק כשהמחזה שיצרו על חייהם מתקבל לתיאטרון. את דמויותיהם מגלמים עופר (איתי תורג'מן), כוכב טלוויזיה בעייתי שנקלע לתיאטרון בלית ברירה ומנסה לשקם את הקריירה, ומיה (אגם רודברג), כוכבת טלוויזיה ותיאטרון יפהפייה, שחווה מפח נפש בעקבות התנפצות חלומה לגלם את נינה של צ'כוב.

׳חזרות׳

׳חזרות׳

היוצרים חוזרים ואומרים פעם אחר פעם, לפעמים מילולית ולפעמים בסבטקסט – מתוך ענווה יפה, חשובה ומודעת לעצמה – שזו הקומדיה הקטנה שעומדת למרגלות ההפקות הגדולות של התיאטרון. הקאסט, כאמור, מונה שני שחקנים שלא ממש רוצים להשתתף בהצגה. ואילו הספה, שמהווה רהיט עיקרי לצד דלת וארבעה קירות מדומיינים בהצגה, יכולה להיגזל מהם בכל רגע נתון על ידי הבמאי האוסטרי האגדי שמעלה את 'השחף'.

ההבנה הזו לא מונעת מהיוצרים לומר את האמת שלהם: היית יכולה להביא חמישה יוצרים בתקציב של הבמאי האוסטרי, אומרת שרת התרבות (גילה אלמגור) למנהלת התיאטרון (יבגניה דודינה), ומבקשת יותר קומדיות בעונה הבאה. הבקשות של השרה מגיעות מיד אחרי מפגש אינטימי מקרי שלה עם איריס ויש בהן מעין מסר: אם נאפשר דיאלוג אמיתי וכן לא רק בין פוליטיקאים לעסקנים, אלא גם בין פוליטיקאים ליוצרים צעירים, אולי מצב התרבות ישתנה לטובה.

דמותה של איריס שטיבל נכתבה מראש כדי להיות המנוע החשוב ביותר בסדרה, כמי שניחנת ביכולת כתיבה מושחזת הן באספקט הטרגי והן באספקט הקומי; ומתוקף תפקידה, כמי שאמורה להפיח רוח חיים במחזה. בעוד כל אחת מהדמויות האחרות מאופיינת בדיוק מרשים ומלאה בניואנסים מלאי רגש, תבונה ומשמעות, איריס היא הדמות המבולגנת, המפתיעה, זו שהכל אצלה מגיע במנות קטנות אך בעוצמות גדולות: נקמנות אכזרית, כנות מחרידה, שובבות מידבקת, רגישות פוצעת, כפייתיות מטרידה. היא מתחילה חלשה, מקיאה כשקורים לה דברים רעים ומפגינה תלותיות שמעוררת חמלה ובחילה כשהיא מתחננת בפני האקס לחזור אליה בשולי כביש בין־עירוני – וממשיכה חזקה, כשהיא כובשת בצורה מעוררת הערצה את מושא תשוקתה החדש בחדר ההלבשה. ובזכות ידי האמנית של נועה קולר היא הופכת לדמות פשוטה, רגילה, ממוצעת וקסומה.

המלכה אליזבת השנייה [אוליביה קולמן, 'הכתר']

הרוע האנושי לא מתגלה רק במלחמות מאפיה, בתי כלא, עסקאות סמים וקהילות סגורות. הוא עשוי להופיע בשיחות סלון, במבטא בריטי, בנימה מנומסת, בלבוש מהודר, בעיצומו של ערב גיבוש נשי של שלושה דורות מאותה משפחת אצולה – המלכה אליזבת השנייה, אמה המלכה האם ובתה אן. הן מתגבשות סביב לעג לנטע זר, לאדם נחות, במקרה הזה הנסיכה דיאנה. החולדה הזאת אפילו לא יודעת איפה מניחים את הכפית הקטנה בשעת התה, כמה עלוב מצידה, כמה מסכן צ'רלס.

'הכתר', סדרה שנואה בתוך הארמון, לא עושה הנחות בעונה הרביעית לאף אחד מבני המלוכה. אחרי שלוש עונות די מלטפות הגיעה העונה שעוסקת בשנות ה־80 וכאן כבר קשה לצופים להתעלם מהאוויר הרעיל שחדר לארמון בקינגהאם. למזלה הטוב של המלכה, היא לא בהכרח האדם הגרוע ביותר בסביבה. בתוך הטריו הנשי שהוזכר לעיל, היא בדרך כלל הכי פחות שיפוטית. לעומת כל אחד מילדיה, המוצגים כמקשה אחת של פריווילגיה, נהנתנות וניתוק, היא נראית כאדם מלא חמלה, רוך וענווה. מול מרגרט תאצ'ר, שנחשבת עד היום לאחת הדמויות הפוליטיות הפחות אהודות בממלכה ומצטיירת כאדם גחמתי וקשה עורף, היא מפגינה אחריות, ממלכתיות, תבונה וגמישות. בהשוואה לצ'רלס, שאמור להחליפה בעתיד על כס המלוכה ועובר בהדרגה מתפקיד הקורבן לתפקיד המקריב, היא תצוגת תכלית של יושר, אמת ונאמנות.

׳המלכה׳

׳המלכה׳

מה שהופך את אליזבת לדמות מרתקת במיוחד זה המתח הבריא שנשמר בין המציאות לדמיון, בין מה שאנחנו רואים על המסך למה שההיסטוריה מספרת לנו. אנחנו לא תמיד בטוחים איפה נמתח הקו בין עובדה מוגמרת לנטילת חופש אמנותי, האם זה היה או לא היה, עד כמה מדויק הציטוט. הסקרנות שולחת אותנו לוויקיפדיה, ליוטיוב, לארכיון התמונות, לראיונות הישנים. המילים, הסרטונים והצילומים משלימים את התמונה המורכבת של אישה גדולה מהחיים בעלת תפקיד ייצוגי ותו לא, מלכה בשר ודם שאוחזת בכיסא בלי לשחרר אפילו למען בנה, שמצליחה לרגש ממלכה שלמה על אף האנטגוניזם שהיא מייצרת, שעומדת בראש הטלנובלה הכי שערורייתית וממכרת שידעה האנושות. לפעמים זו דרמה היסטורית ולפעמים זו היסטוריה דרמטית, כך או אחרת היא מרתקת.

וונדי בירד [לורה ליני, 'אוזרק']

בין מאות הסדרות בתחום דרמות הפשע ששודרו בשני העשורים האחרונים, מתבלטת 'אוזרק' כמי שהפקידה בידי הנשים שלה יותר מפתחות מכל סדרה אחרת (חוץ מ'כתום זה השחור החדש', שכולה נשים). אולי זו לא חוכמה גדולה, כי הטסטוסטרון הוא זה שמכתיב בדרך כלל את עלילות הז'אנר, ואולי לא מדובר בסדרה שנמצאת בליגה של הגדולות ביותר בהיסטוריה, אבל בארץ העיוורים האדם בעל העין האחת הוא המלך.

אפשר לחלק את רוב נשות 'אוזרק' לשני סוגים: מצד אחד יש דמויות שטוחות כמו הלן פירס ושרלוט בירד, שמשמשות פנס קטן שאמור להאיר על המסלול אך מפרכס את פרפורי גסיסתו שניות מעטות לפני שנגמרות לו הסוללות ותישארו בעלטה. ומצד שני יש דמויות שטוחות שתורמות לעלילה המרכזית גם בבית וגם במשרד ואף מניעות בעצמן עלילות משנה מרתקות ובעלות נפח, כמו רות לנגמור ודרלין סנל.

׳אוזרק׳

׳אוזרק׳

פירס, שמכהנת על תקן פרקליטתו של השטן, היא דמות גסה וחד־ממדית שנושאת על גבה תפקיד צפוי, בנאלי ומביך, כמו הייתה נבל תורן משני בסרטי ג'יימס בונד, זה שלא אמור לחזור לאף סרט המשך, או גרוע יותר – מכשפה מהאגדות, זו שצריך לסמן בצבעים עזים על מנת שהילד הקורא או המאזין לא יפספס אותה חלילה ויטעה לבלבל בינה ובין הנסיכות. בירד היא טינאייג'רית קולנועית גנרית: היא תעשה טעויות, תריב עם ההורים, תתחצף לאביה, תחטוף סטירה מאמה, תצותת לשיחות, תקלוט רק את חלקיקיהן, תסיק מסקנות פזיזות, תיחטף על ידי האויב, תשמש קלף מיקוח, תתאהב בבחור הלא נכון, תתאהב בבחורה הלא נכונה, תבצע עבירות קלות, תלמד עוד קצת על העסק המשפחתי המפוקפק. חלק מהדברים קרו לשרלוט, חלק קרו למישהי אחרת בסדרה אחרת, אבל אין סיכוי שתזכרו, כי היא פשוט טינאייג'רית ככל הטינאייג'ריות המסכיות המיותרות והמעצבנות שהיו כאן לפניה, כאילו היוצרים מעולם לא היו נערים לפני כן ושכחו שגם עבורם החיים היו מעט יותר מורכבים (ע"ע 'אופוריה').

רות לנגמור ודרלין סנל הן שתי דמויות שזוכות לעלילות משנה ולתפקידים משמעותיים יותר, דמויות קצת יותר עגולות, לכאורה, אבל גם אותן אפשר לתאר בשורה או שתיים. לנגמור היא נצר למשפחה טראשית לבנה, מנבלת את הפה, קשוחה אך רגישה, שלוקחת על עצמה את תפקיד אם המשפחה אחרי מות אביה, מקבלת צ'אנס של פעם בחיים ממרטי ומפגינה כלפיו נאמנות עד שהיא תפנה נגדו כשייקח אותה כמובן מאליו וידרוך על הנקודות הכי רגישות שלה. סנל היא סבתא לבנה וטראשית, ותיקה וקשוחה, שלוקחת את החוק לידיים ברגע שמישהו פוגע בעסקיה, נחלתה, אהובה ומורשתה. שתיהן דמויות בעלות פוטנציאל קאלט שאפשר לחבב בקלות, ואולי היו פורחות בסרט של טרנטינו, אבל אינן מסוגלות להחזיק מעמד לאורך סדרת דרמה רחבת יריעה שמתיימרת לסיים את דרכה עם תעודת כבוד במעמד העליון.

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה שלשמה התכנסנו: וונדי בירד. לכאורה, מבחינה אבולוציונית, דווקא דמות בסגנון קלייר אנדרווד ('בית הקלפים') הייתה אמורה להתייצב כאן בגאון, שהרי מה כבר יכול להיות עוצמתי יותר מנשיאה אמריקאית כוחנית ואכזרית שלא בוחלת באף אמצעי כדי להשיג את שאיפותיה? ובכן, התשובה היא פשוטה: הדבר הכי עוצמתי הוא אדם מן השורה, אמא, רעיה, אישה שהייתה קטנה ושולית בתוך ביתה, נקלעה לסיטואציה מורכבת שאילצה אותה להתמודד, תפסה בעלות על עסק משפחתי, הצליחה להתעלות על בעלה באיכות הניהול וקבלת ההחלטות, ויתרה על החופש והנוחות כמו גם על חמלה ואנושיות, קיבלה על עצמה את הסכנה בעמידתה האיתנה מול הטורפים הכי גדולים בג'ונגל. וונדי היא זו שעוברת את התהליך המעניין ביותר, מתחספסת בכל יום עוד קצת, אוספת בגאווה את הצלקות, משנה צורה מוולטר ווייט להייזנברג. וונדי בירד היא זו שדופקת בדלת.

אראבלה [מיקיילה קול, 'להרוס אותך']

׳להרוס אותך׳

׳להרוס אותך׳

אראבלה. נעים להכיר. היא זרה. בת למהגרים. שחורה. חייה השחורים חשובים. היא נאנסת. מי טו. היא אמריקה של טראמפ. היא בריטית. פאק דה פוליס. זו סדרה על אונס. זו סדרה על אמיתות ושקרים. זו סדרה על הסכמה מינית. האונס משתחל לשיחה בטבעיות מלחיצה. זו סדרה על נרטיבים. היא הסופרת הבאה של בריטניה. היא כותבת בינונית. היא לא עומדת בדדליינים. היא פייק. היא הדבר האמיתי. היא קול של דור. היא לא מייצגת שום דבר מלבד עצמה. היא צייצנית פומבית. היא בן אדם מופנם שאסף שני חברים ושותף לדירה לכל החיים. היא קירחת. היא עם פאה. היא טיפוס של בית. היא מלכת המסיבות. היא אותנטית. היא אותנטית? היא זוכרת. היא שוכחת. זה קרה. זה לא קרה. היה סם אונס. מישהו פה משקר. השקרים מסתירים שקרים גדולים יותר. חברה זרקה אותה לכלבים. כלבים זרקו אותה לזאבים. הזאבים הריחו דם. תא שירותים. רצפה. אסלה. קלוז אפ על הפנים. זה סרט אימה. זה ספר בלשי. זו סדרת טלוויזיה. יש עונה שנייה? היא מתאהבת בחתיך איטלקי. היא תהרוס אותו. הוא יהרוס אותה. הגבר המושלם. היא מנצלת אותו. הוא הגבר הלא נכון בזמן הלא נכון. היא חודרת בכפייה לעולמו הפרטי. הוא ללא ספק חרא של בן אדם. היא פורצת לדירה שלו. הוא לא ענה לה לטלפונים. מישהו מהם יותר גרוע. אבל הוא לא האנס. הנה האנס. הוא הסופר הבא של בריטניה. הוא הסופרת הבאה של בריטניה. הוא פסבדונים. הוא אמיתי. היא תהרוס אותו. היא תהרוס את עצמה. מישהו צריך להרוס מישהו. לאכול, להתפלל, לאהוב? להיאנס, להדחיק, לצייץ. להרוס. להיהרס. מישהו צריך להגיד משהו על תרבות הצריכה. היא רוצה נקמה. היא רוצה שקט. היא רוצה עין תחת עין. היא רוצה לאסוף חומרים לספר. היא רוצה להתעורר בכל בוקר מחדש כדי לחוות את היום הזה שוב ושוב. היא חייבת סגירת מעגל. היא לא יודעת להחליט. אף אחד לא יודע להחליט. תראו, ציפור.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook