ספרות טובה תופסת את הקונפליקטים המהותיים של האדם, לעיתים באופן אוניברסלי ולעיתים לוקאלי, בחברה שבה הוא חי. המחזה הקלאסי "אנטיגונה", למשל, מתאר התנגשות אוניברסלית בין חוק האלים לחוק של הפוליס – אנטיגונה נקרעת בין הרצון לקבור את אביה על פי חוקי הדת לבין האיסור שהטיל עליה השליט לעשות זאת.
קפקא, מגדולי הסופרים במאה ה־20, מצליח לתפוס בספרים כמו ״הטירה״ ו״המשפט״ את מאבקו של האדם הקטן להשיג צדק או לקבל יחס מהמערכת הבירוקרטית הסבוכה של המדינה. את הרעיונות שקפקא מעביר ברומן אפשר למצוא אצל סוציולוגים כמו ובר, באומן והורקהיימר, בתיאוריהם את גרמניה.
המינגווי מתאר את האדם שנלחם מול איתני הטבע כמשל לתופעה המרכזית של האדם בימי חייו: המלחמה בין האידיאולוגיות הגדולות. פרנסיס פוקויאמה מתאר את סופה של המאה ה־20 כקץ ההיסטוריה – קץ עידן האידיאולוגיות הגדולות, המאבק ביניהן הגיע לסופו והאנושות עומדת להגיע לשלווה ולנחלה.
בדיעבד, אנו יודעים שהתיאור של פוקויאמה היה תמים, וההתנגשות בין המערב לכוחות שונים חזרה למרכז ההתרחשות העולמית, אך התיאור של פוקויאמה תפס הלך רוח של רבים מאנשי המערב.
קונפליקטים ישראליים
הסופר שמעון אדף אמר פעם על הספרות הישראלית שאין בה הומור, שהיא מאז ומעולם לקחה את עצמה ברצינות תהומית ועסקה בציונות, פוסט־ציונות ורעיונות גדולים. הציונות, היהדות וסופריהן היוו נקודת התייחסות גם למי שמבקש להתנתק מהם. היעדר ההומור מגיע לנקודת קצה בספרו של דויד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר", שבו הדמות הראשית היא סטאנדפיסט טראגי, טראומתי, שהבדיחות שהוא מספר הן רק תחילת הדרך לעבר מסלול התרסקות שהוא עובר על הבמה.
אומנם בשנים האחרונות יוצאים לאור ספרים קלילים יותר, שעוסקים בין היתר בחיים האישיים של כל אחד ואחת מאיתנו, אך הספרות הישראלית ברובה עדיין מתעסקת בנושאים גדולים כצבא, מדינה, התנחלות וכו'.
שני ספרים שיצאו לאחרונה מדגימים בעיניי בצורה הטובה ביותר קונפליקט מרכזי בחייהם של צעירים רבים בחברה הישראלית, ובתל אביב בפרט. תל אביב, החלום הרטוב של צעירים מתוחכמים ומעודכנים, היא זירת ההתרחשות של הקונפליקט המרכזי – בין חיים נוחים לחיים ראויים.
הראשון הוא ספר הביכורים "הלילה הוא לנצח" של ניב הדס, עורך מוסף ״גלריה״ של עיתון "הארץ"; והשני הוא ספרו החדש של ישי שריד, "מגלה החולשות".
״הלילה הוא הנצח״ הוא ספר מתח שכמיטב הקלישאה, הדמות הראשית בו היא העיר תל אביב, וספציפית חיי הלילה שלה. הדמויות בספר מסתובבות בין מועדונים, מסעדות וברים. הן שותות את הטקילה העדכנית ביותר, אוכלות צדפות ושומעות טכנו עדכני, וחלקן עובד בעיתון ומעורבב בקשרי הון־שלטון.
הספר מתאר את תל אביב במציאות דיסטופית, שבה הסנטר עומד ריק ועיתונאים מחויבים לחתום על מעין מסמך נאמנות לראש הממשלה ומשפחתו. הסם המרכזי בחיי הלילה של העיר הוא סם שמסיר את הגבולות המוסריים והבושה של האדם. אך כוחו העיקרי של הספר הוא בכך שאינו מציג דיסטופיה מופרכת. הדס מתאר את העיר דרך הסמים, המנות, המשקאות והמוזיקה שלעיתים משתלטים על חלקים נכבדים במוחם ובחוויותיהם של יושבי העיר.
בעוד חלק מהדיסוטופיות נראות לנו רחוקות או מוגזמות, כאלה שיכולות להיות אפשריות רק בעתיד הרחוק או בארץ שאינה קשורה אלינו, המציאות שמתוארת בספר לא רק קרובה, אלא ממש מתדפקת על דלתנו. חלק גדול מחוזקה זו מבוסס על כך שאירועים, עיתונים ודמויות בספר מסתובבים בחברה שלנו – המיליונר מחיי הלילה שמשתמש במעמדו לאנוס נשים; העיתונים המגויסים; ואפילו דמותו של הדס שמרחפת בספר.
הכסף הגדול שמסתובב בעיר מניע דמויות שונות לקבל החלטות שספק אם היו מקבלות לו היו במצב כלכלי אחר. האמנית הופכת לעורכת גרפית, הדיג'ייז מתפשרים על המוזיקה שלהם, אך הקונפליקט המרכזי מוצג בצורה הטובה ביותר באמצעות העיתונאי דורון.
עיתונות של פעם
דורון היה בעבר עיתונאי ב"ישראל אחת" (המקביל לעיתון "הארץ"), עיתון אידיאליסטי שבו "התאבלו על כל טרוריסט שהרגנו?" לפי המו"ל של ״צו השעה״ (שניתן להקביל לכל עיתון המובל על ידי אינטרס בעליו). עיתונאי מוכשר שעבודתו לא אפשרה לו לחיות ברמת החיים דומה לזו של הקרנפים שסביבו.
אם יש משפט שתופס את המכניזם המניע של דורון (ושל דמויות נוספות בספר) הוא "תהה אם הנאמנות שלו תזכה אותו בבונוס שיוכל להשקיע בנדל"ן. תמיד חלם להיות בעליו של נכס".
דורון הוא בסך הכול בבואה של מעמד הביניים הישראלי, אדם שרואה כיצד כולם סביבו משקיעים בנדל"ן, נוסעים במכוניות יוקרה ושותים יינות יקרים בברים הכי נחשבים, והוא לא מבין איך.
בניגוד לעבר, כשעבודה במקצוע חופשי כעיתונאי הבטיחה לך חיים נוחים בכל עיר בישראל, אפשרות לקנות דירה, ובשנות ה־2000 אף יציאה לחופשה ולמסעדה, כיום מקצועות רבים לא מאפשרים חיים בני קיימא בעיר.
דורון, וצעירים נוספים בספר, מוכנים להתפשר על ערכיהם, לעבוד בעיתון שהם לא מעריכים, להפוך לשכירי חרב של פוליטיקאים וטייקונים, כדי להיות חלק מהעיר שבה גדלו ובה הכול קורה. תל אביב, וההתייקרות שעברה עליה, פועלות כמכבש לחצים על כל אדם שמבקש להרגיש שייך.
מישהו אמר NSO?
גם ספרו של שריד, "מגלה החולשות", מתרחש ככל הנראה בעיר תל אביב, אך בו הגיבור הראשי, זיו, נמשך אל הכוח השואב הגדול ביותר לצעירים מוכשרים בימים אלה – תעשיית ההייטק. הספר עוסק בחברת סייבר התקפי, המזכירה באופן שלא משתמע לשתי פנים את חברת NSOהידועה לשמצה – חברה שעוסקת בייצור מערכות פריצה, ועל פי פרסומים שונים מערכותיה שימשו להפרת זכויות אדם בישראל ובעולם.
זיו, נער דחוי וחכם בצורה יוצאת דופן, גויס מיחידה טכנולוגית לחברת סייבר התקפי. משפחתו מתמודדת עם קשיים כלכליים ונפשיים גדולים, וגם הוא, ככל הנראה, סובל מפוסט טראומה. העבודה בחברת הסייבר מאפשרת לו לסגור חובות של הוריו, לגור בדירת חלומות ולסייע לאחותו שמנוצלת בידי גברים. ככל שעובר הזמן הוא מקבל משימות מסובכות יותר ומפוקפקות יותר, ובתמורה מקבל העלאות שכר ויחס מכבד מבעלי החברה.
משימותיו של זיו כוללות פריצה לטלפונים של ישראלים, ובמהלך משימה במדינה מזרח־אירופית הוא מגן על רודן, גורם למותם של מהגרים בלתי חוקיים המנסים לחצות את הגבול ועוד. בכל הזמן הזה הסיסמה המובילה של החברה היא שהחברה מעניקה כלים בלבד ולכן האחריות לא אצלה, והלקוחות משלמים.
הבונוסים הכלכליים ומשכורות העתק מקשים על זיו לעזוב את העבודה, שבאמצעותה הוא זוכה למעמד כלכלי וחברתי שלא היה מתאפשר לו בשום מקום אחר ובשום צורה אחרת.
הספרים של שריד ושל הדס מתמודדים עם תמות דומות נוספות: בעלי כוח המפעילים אלימות נגד נשים, גבולות הנקמה והשימוש באמצעים כוחניים כלפי מי שעוול ועוד. אך התמה המרכזית שלהם, הכניעה של חלקים מהאליטה הציבורית הישראלית ללחצים כלכליים – מצביעה על בעיה חברתית עמוקה שקיימת בישראל.
אכן, המציאות בתל אביב ובערים גדולות אחרות בעולם היא שמקצועות מסוימים כבר אינם מאפשרים קיום בכבוד. עיתונאים, אקדמאים, פעילי זכויות אדם צעירים שמסתכלים סביבם, מתקשים לדמיין כיצד יוכלו להמשיך לחיות באותו מקום ולהמשיך לעבוד במקצועם.
לא חסרות דוגמאות לכתבים (גם יחסית בכירים), עורכי מדורי תרבות וכנראה בעלי כל מקצוע חופשי שנכנסו להייטק בשנים האחרונות. הם תמיד מלווים את העזיבה בסיסמאות גדולות כמו "מחפש את האתגר הבא", אך מהיכרות קרובה ושיחות עם חלק גדול מאותם אנשים – הם היו שמחים לעבוד במקצוע בעל משמעות חברתית ויצירתית.
לא מדובר רק בעזיבת המקצועות, אלא גם בתנועה בתוך מקצועות, מהאיכותי והפחות כלכלי לעבר המחוזות הכלכליים: טאלנטים שמובילים מהדורות חדשות מנחים תמורת תשלום כנסים של גורמים בעלי אינטרס, תסריטאים וקומיקאים מתפרנסים בעיקר מפרסומות, והדוגמאות רבות.
הבעיה אינה רק אישית, שצעירים לא יכולים להצליח במקצועות שבהם הם יוכלו לממש את הפוטנציאל שלהם, אלא חברתית: הטובים ביותר לא הולכים למקצועות שחשובים לחברה, אלא למקצועות שמביאים לבעלי המניות והמשקיעים את הכסף הגדול ביותר.
שיימינג כשיטה
ניתן כמובן להעלות טענה נגדית: בסופו של דבר, בכל המקצועות ישנו כסף, ואמן או עיתונאי מצליח מרוויחים יפה. הבעיה נוצרת בדיוק בפערים בין תפקידי הכניסה במקצועות הללו לעומת מקצועות אחרים.
נבחן לרגע סטודנט צעיר לתואר שני ששוקל להמשיך לדוקטורט ולקריירה באקדמיה. חבריו שעובדים בהייטק מכניסים פי כמה וכמה ממנו, מצליחים לחסוך לדירה ואפילו היציאות איתם הפכו ליקרות מדי עבורו. נכון, אם הוא יגיע להיות פרופסור, הוא ירוויח בסדר גמור ויוכל לחיות חיים טובים, אך עד אז מה? ומי בכלל הבטיח שאחרי כל השנים שהשקיע הוא יגיע למנוחה ולנחלה?
אכן, אף פעם לא היה שוויון בין עובדים בשווקים שונים, אך בעבר חלק גדול יותר מהמקצועות החופשיים והחשובים לחברה אפשרו לאנשים רמת חיים טובה. כעת קשה להתכחש לכך שהקושי הכלכלי הגובר מנתב כישרונות למקצועות ספציפיים, רווחיים יותר וחברתיים פחות, ולא עצרנו לשאול את עצמנו מה המשמעות של כך.
הבעיה העולה מן הספרים היא לא רק כלכלית, אלא גם מוסרית. דורון העיתונאי לא בוחר לעבור מעיתון טוב לעיתון בינוני, אלא מעיתון טוב לעיתון מושחת; זיו לא עובד בחברה שמייצרת שירותי ענן, אלא בחברה שפוגעת בזכויות אדם באופן שיטתי.
כמו זיו, רבים מאנשי תעשיית ההייטק עובדים בחברות בעייתיות. חלקים גדולים מתעשיית הטק בישראל (כולל כאלה שתרמו להפגנות נגד ההפיכה השלטונית) מתעסקים ב"גיימינג" – מכבסת מילים למשחקים ממכרים שמזכירים פעמים רבות הימורים ונועדו לחלוב כמה שיותר כספים מהשחקן. מובן שגם מתעשיית הפורנו חברות הטק לא נעדרות.
צעירים רבים שעובדים בתעשיות אלה לא זוכים לגינוי חברתי. במקום שנביע דעה על מקום העבודה של אדם ומידת המוסריות או התרומה שלו לחברה, אנו ממלאים פינו מים. עצם קבלת משכורת עבור פעולה מסוימת הופך את הפעולה לחסינה מפני ביקורת מוסרית וחברתית. קשה להסביר את המנגנון שגורם לכך, אך העובדה היא כי התשובה "מה אתה רוצה? זו העבודה שלו!" אינו נדירה במחוזותינו. הדבר נכון גם לעובדי מדינה שמבצעים עוולות, וכנראה שלכל מקצוע, הרסני.
ברור שישנם אנשים שאין להם אפשרויות רבות בבחירת המקצוע, ולכן צריך להיזהר מלבקרם. מלבד זאת, המנגנונים החברתיים שהוצגו כאן מקשים מאוד על בחירת מקצוע, בטח למי שמגיע מרקע חלש יותר ללא סיוע ונכסים מהבית. אף על פי כן, כאשר מדובר במקצועות יוקרתיים הדורשים כישרונות משמעותיים, עלינו להוקיע את מי שבוחר להשתמש בכישרונו למטרות מפוקפקות. הכוח הכלכלי פועל על אנשים ומניע אותם למקצועות בעייתיים, אך אולי ניתן לייצר כוח נגדי שיבייש מקצועות שאנו תופסים כלא־לגיטימיים.
שוק העבודה יישאר חופשי, ויש לקוות שהחיים בישראל, ובתל אביב בפרט, יהפכו להיות נוחים וזולים יותר ויאפשרו לבני האדם מימוש עצמי של כישרונותיהם ללא הקרבות משמעותיות. עד אז עלינו לנסות לתגמל, גם אם סימבולית, את אלה שבוחרים להתמודד עם מכבש הלחצים שהתקופה הזו מפעילה עלינו ולהמשיך ליצור עבורנו או לפעול לעשיית טוב.
הדיסטופיה הזו, שבה דורון שרק רוצה לרכוש בית וזיו שרוצה לסגור חובות להוריו, נאלצים לפעול בניגוד לצו מצפונם, כבר כאן. תפקידנו למצוא מה אנו יכולים לעשות כדי לשנות אותה.
