fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

מזרח תיכון ישן-חדש | אורן נהרי

האביב הערבי הוביל לציפייה במערב לדמוקרטיזציה בעולם הערבי או האסלאמי. בפועל הוא נכשל, והמרחב כולו עודנו לא דמוקרטי – כפי שלא היה מעולם. ניסינו להבין מהם היסודות לכך ואם יש סיכוי לשינוי | משבר הדמוקרטיות, כתבה רביעית בסדרה

0

המדינות הכושלות אינן בנות תיקון", אומר פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, בראיון מיוחד ל"ליברל". "תימן, סוריה, עיראק, לבנון, לוב נבנו מהרבה מאוד שברים מתחילת הדרך: שברי דת, אתניות, שפות, טופוגרפיה. זה לא היה יכול להצליח לטווח הארוך, וכשבאו אירועי האביב הערבי, הם מוטטו את השלטון המרכזי הדיקטטורי שהחזיק את מראית העין. הן מדינות כושלות ואי אפשר לשקם אותן, להפוך אותן למדינות יציבות ומשגשגות". מסקנה נחרצת וקשה מפיו של אחד המומחים הגדולים לנושא המזרח התיכון והעולם הערבי.

ברוכים הבאים לשכונה שלנו. השכונה שבה אנו, או לפחות כך אנו אומרים לעצמנו, "וילה בג'ונגל" או כינוי אחר האהוב עלינו "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אנחנו קצת פחות דמוקרטיים מכפי שנדמה לנו, ולא כל המדינות במזרח התיכון – ביטוי בעייתי כשלעצמו – נעדרות דמוקרטיה לחלוטין. אבל לא באנו לדבר על עצמנו, אלא על המרחב סביבנו, בפרק הרביעי בסדרה על משבר הדמוקרטיות, ובו ראיונות עם ארבעה מגדולי המומחים. 

על גבולות הגזרה

נתחיל בבעיה בהגדרות, כמו בפרק שעבר על אמריקה הלטינית. על איזה עולם, איזו תרבות אנחנו מדברים כאן? האם אנו מדברים על המזרח התיכון – שכמובן גם הוא נושא לדיון מהיכן עד היכן בדיוק הוא משתרע? האם על העולם הערבי? האם על עולם האסלאם, הכולל 57 מדינות? אכן, יש חפיפה בין העולמות הללו, אבל חפיפה אין פירושה זהות, וכמובן, האם אפשרי להכניס באותו סד מדינות סוניות עם שיעיות, ממלכות עם רפובליקות, מעצמות כמו טורקיה ואיראן לצד ממלכות נפט זעירות ועתירות הון, מדינה עתירת אוכלוסייה וענייה כמו מצרים לצד מדינת ענק שבטית ומעוטת אוכלוסייה כמו שכנתה לוב, את אינדונזיה וברוניי ומי לא בכפיפה אחת? 

אז כן, הנטינגטון, במאמרו המפורסם ולימים בספרו, הכניס את עולם האסלאם כולו להגדרה של ציביליזציה אחת. ודאי שיש מאפיינים חשובים דומים בקרב מדינות שבהן יש דת מדינה אחת שתופסת מקום מרכזי, מסורות דומות, היסטוריה משותפת, שכנות גיאוגרפית, ובהחלט, בכל הגדרה שבה נגדיר את העולם שאנחנו מדברים עליו יש בעיות אדירות.

"בכל מקרה אי אפשר להכליל על העולם המוסלמי או על המזרח התיכון", אומר ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן ממרכז אליאנס ללימודים איראניים והמכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב. "אפשר לנסות לבחון אם יש מאפיינים משותפים למערכת המוסלמית או למערכת המזרח תיכונית (שלטון קולוניאלי משותף, חולשה של החברה האזרחית, מאפייני המערכת השלטונית, מרכזיות הדת וכיו"ב) שמעכבים או מעודדים תהליכים שונים, בהם דמוקרטיזציה, אבל ברור לחלוטין שאי אפשר לדבר על מערכת מזרח תיכונית או ערבית או מוסלמית". 

"יש הבדלים משמעותיים כמעט בכל קריטריון בין המדינות השונות: התפתחות היסטורית שונה, יחסי גומלין בין מדינה וחברה, מוסדות של חברה אזרחית, שלטון קולוניאליסטי, מדינות נפט לעומת מדינות נעדרות משאבים טבעיים משמעותיים, מדינות הומוגניות מבחינת אוכלוסייה (דתית/אתנית־לשונית) לעומת מדינות הטרוגניות ועוד. כל מאפיין כזה משפיע באופן שונה על הסיכויים לרפורמות פוליטיות או לתהליכי דמוקרטיזציה". 

"בעיניי", אומר איתן כהן ינרוג'ק, "אי אפשר לדבר על המזרח התיכון המוסלמי כמקשה אחת. הסיבה לכך נובעת מהשוני האתני, התרבותי וההיסטורי. אף על פי שהם מוסלמים כולם, אי אפשר להכניס את הטורקים, הכורדים, הערבים והפרסים לאותו כור היתוך". 

"בעיניי, הדוגמה הבולטת ביותר היא טורקיה. המורשת החילונית גרמה למערביזציה רצינית מאוד. וכך, חלק ניכר מאוד מהעם הטורקי, למרות היותו מוסלמי, לא רואה את עצמו כ'מזרח תיכוני' ומרגיש זיקה חזקה יותר כלפי האירופים מאשר הערבים, הפרסים או הכורדים", אומר ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, מומחה לטורקיה ממכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון וממרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, ומוסיף הסתייגות מעניינת: בעוד אי אפשר לדעתו לדבר על המזרח התיכון בהכללה, דווקא על המושג הגדול יותר – עולם האסלאם – אפשר לדעתו להכליל, "אולם בו־זמנית חייבים גם להיות מודעים לשוני הפנימי. במילים אחרות, מדובר כאן ב'חמישים גוונים של אפור' של אותו הגוש".

מפגינים תימנים בעצרת בצנעא, אוגוסט 2013. צילום: Getty Images

המקרה של טורקיה

בכל זאת, למטרות המאמר הזה נעסוק בהכללות. מפני שבנושא משטרים העובדה היא שבמזרח התיכון המוסלמי אין ולו דמוקרטיה מלאה אחת, בעולם הערבי אין ולו דמוקרטיה אחת ובעולם המוסלמי ישנה למעשה אחת – אומנם הגדולה מכולן – אינדונזיה. מדוע בעצם? האם אסלאם ודמוקרטיה אינם עולים בקנה אחד? 

"לא", משיב בנחרצות פרופ' אוריה שביט, מומחה לעניין הדמוקרטיה באסלאם מאוניברסיטת תל אביב. "ברור שאם יש מדינות מוסלמיות שהן דמוקרטיות, אי אפשר לקבל את הטענה שאסלאם ודמוקרטיה לא עולים בקנה אחד. הבעיה אינה הנוקשות של דת האסלאם. להפך, הבעיה היא הגמישות שלה. משלהי המאה ה־19 פיתחו הוגים אסלאמים גישה שמסבירה מדוע חברה יכולה להיות בעת ובעונה אחת חברת ספק וחברת התגלות. הם לכאורה התמודדו עם המתח בין חירות לבין התגלות טוב יותר מכפי שעשו לפניהם הכנסייה הקתולית והזרמים הפרוטסטנטיים הפונדמנטליסטיים. הצלחתם יצרה אשליה ייחודית לאסלאם, כאילו חברה אכן יכולה להיות בעת ובעונה חברת ספק וחברת התגלות, ובכך מנעה רפורמה שורשית דוגמת זו שאירעה במערב, שבה נוצרה הבחנה מובהקת יותר בין דת לפוליטיקה מבוססת התגלות".

לכאורה, במזרח התיכון יש שלוש מדינות שאפשר לטעון שהן דמוקרטיות. לא מלאות, לכל אחת פגמים משלה בשיטת השלטון, בכל אחת זרמים פונדמנטליסטיים, אבל ללא ספק יש בהן סממנים דמוקרטיים. עוד דבר מבדיל ביניהן לבין שכנותיהן במזרח התיכון והוא שאין אין בהן רוב ערבי, ובמקרה או לא, הן גם המעצמות הצבאיות החזקות ביותר במרחב – ישראל, הדמוקרטית מכולן, טורקיה ואיראן. 

מדוע הנתיב של שתי המעצמות האסלאמיות האלה, בעלות ההיסטוריה המפוארת, שונה בעבר וכמובן בהווה? "העובדה שמייסד הרפובליקה מוסטפה כמאל אתאטורק הקים את מדינת הלאום הטורקית לא אומרת שהוא הביא דמוקרטיה", אומר ד"ר כהן ינרוג'ק. "הוא הביא חילוניות, ביטל את הסולטנות, אך כשסוגרים מפלגות אופוזיציוניות ומנהלים את המדינה באמצעות משטר חד־מפלגתי, אי אפשר לדבר על דמוקרטיה. גם אחרי המעבר למשטר הרב־מפלגתי ב־1950 טורקיה לא הפכה להיות דמוקרטיה כפי שהמוסד הזה מוכר באירופה. נכון, פעם בארבע שנים יש 'תחנה' שבה אפשר להחליף את השלטון. אך בין לבין המערכת לא בנויה לקבל הערות, כי החברה היא לא פלורליסטית. 

"על רקע זה אפשר לדבר על ההשפעה של האימפריה העות'מנית. בדומה לעבר, גם היום בציבור הטורקי – כמו העמים האחרים במזרח התיכון – עדיין מעדיפים לראות שליט אחד חזק שמביא יציבות מאשר לראות שיח ציבורי מגוון. הבעיה העיקרית במזרח התיכון היא חוסר יכולתו של הציבור לקבל את האחר, השונה, ולהפנימו כחלק בלתי נפרד מהחברה. כך נוצרו כאן איבה פנימית, פילוג עמוק.

"על פי ההגדרה, טורקיה היא דמוקרטיה, אך דמוקרטיה היא לא רק להצביע פעם בארבע שנים בקלפי. דמוקרטיה היא אפשרות להביע דעות שונות ולכבד גם את הזכויות של אלו שנמצאים באופוזיציה. כיום בטורקיה ישנם הרבה אנשים שנמצאים מאחורי סורג ובריח בשל דעותיהם הפוליטיות. בעבר האסלאמיסטים היו באופוזיציה ואז החילונים ניסו לדכא אותם. כיום הכל התהפך. במילים אחרות, מי שמחזיק בהגה מנסה לדרוס את השני. טורקיה יכולה להפוך להיות דמוקרטיה מלאה רק אם תתחיל ללמוד להיות פלורליסטית. כיום היא רחוקה מאוד משם". 

נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, מעביר את תנחומיו לנשיא החדש של איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד אל-נהיאן, לאחר מותו של השייח' ח'ליפה בן זאיד אל-נהיאן. צילום: Getty Images

איראן לאן?

איראן היא תיאוקרטיה עם סובלנות מאוד מאוד מוגבלת, כשהשלטון הדתי מסנן כמובן מי ראוי להיות ברשימת המועמדים ומי לא, והסמכויות כולן בידי המנהיג הדתי. צריך ללכת להיסטוריה, מזכיר ד"ר צימט. כמו שאי אפשר להבין את טורקיה (ובעצם את המזרח התיכון כולו) בלי להבין את נפילת האימפריה העות'מנית, אי אפשר להבין את איראן אם מסתכלים רק על ההווה או על העבר הקרוב. 

"כדי להבין את הפיכתה של איראן למדינת הלכה צריך להבין את מהותה של קואליציית הכוחות המהפכניים שהתגבשה סביב מנהיגותו של ח'ומייני במהלך המהפכה של 1979 וזמן קצר לאחר מכן", הוא אומר. "בשונה מתמורות פוליטיות רבות במזרח התיכון, המהפכה האסלאמית באיראן הייתה עממית. היא לא נכפתה מלמעלה למטה, אלא ניזונה מלמטה למעלה, והשתתפו בה כוחות פוליטיים וחברתיים רבים ומגוונים – שמאל, ימין ומרכז, סטודנטים, נשים ואנשי דת, אסלאמיסטים לצד קומוניסטים ומרקסיסטים, מעמד בינוני לצד פועלים. המכנה המשותף לכולם היה ההכרה שלא ניתן עוד לתקן את המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי באיראן אלא באמצעות הפלת השאה. 

"נוסף על כך, לכלל הכוחות הפוליטיים היה ברור שהגורם היחיד שיש בכוחו לחולל שינוי פוליטי הוא הממסד הדתי בהנהגתו של ח'ומייני. זה קשור בעוצמתו ההיסטורית של הממסד הדתי השיעי באיראן, שנבעה מגורמים שונים, בהם עצמאותו של הממסד השיעי בהשוואה לממסד הסוני בעולם הערבי, בהשפעתם האדירה של אנשי הדת על האוכלוסייה שהייתה ברובה המוחלט דתית ובתמורות ההיסטוריות שהתחוללו בקרב אנשי הדת השיעים מסוף המאה ה־18 וחיזקו את הקשר בין המאמינים לאנשי הדת ולפוליטיזיציה של אנשי הדת במחצית השנייה של המאה ה־20. 

"לכל אלה נוסף כמובן הדיכוי הפוליטי החריף בידי השאה של האופוזיציה הלא־דתית לסוגיה, בעיקר מקרב השמאל, ודיכוי החברה האזרחית שאפשרו במידה רבה רק לממסד הדתי – שנהנה מתשתיות דתיות, אזרחיות, חברתיות וכלכליות – לספק חלופה של ממש לשלטון הקיים. רבים במחנה המהפכני סברו או קיוו שלאחר השלמת המהפכה ישובו אנשי הדת למסגדים ולמכללות הדתיות, ויתר הקבוצות הפוליטיות – כל אחת לפי דרכה – יוכלו לקדם את המהפכה ברוח הערכים והעקרונות שלהן עצמן. אלא שזו לא הייתה כוונתו של ח'ומייני, שכבר מסוף שנות ה־60 מחולל שינוי משמעותי בתפיסה הדתית השיעית ומאמץ את עקרון שלטון חכם ההלכה (ולאית־י פקיה), שמשמעותו הפקדת השלטון הפוליטי בידי איש הדת הבכיר הנתפס כממלא מקומו של האימאם ה־12 עד לחזרתו כמהדי (משיח) ביום הדין וכפרשן האולטימטיבי של הרצון האלוהי. 

"היתרון הבולט שהיה לח'ומייני כמנהיג המהפכה ועוצמותיו של הממסד הדתי, בוודאי בהשוואה ליתר הכוחות המהפכניים שנטלו חלק במהפכה, אפשרו לח'ומייני ולתומכיו בקלות יחסית לדחוק ולדכא בהדרגה את יתר הקבוצות שהתגבשו סביב הנהגתו. הכוחות הלא־אסלאמיסטים שפעלו במסגרת המהפכה היו מעטים מדי (רבים מהם גם לא היו דמוקרטיים בהשקפתם) וחלשים מדי – הן פוליטית והן מבחינת התמיכה הציבורית – והיה פשוט יחסית לדחוק אותם החוצה. 

"אין ספק שהתהליך הזה, של ריכוז העוצמה הפוליטית בידי אנשי הדת תומכי ח'ומייני, הסתייע מאוד במלחמת איראן־עיראק, שפרצה שנה וחצי בלבד לאחר המהפכה וסיפקה בידי השלטון את האפשרות והלגיטימציה לפעול ביתר שאת לדיכוי מתנגדיו ולבסס בתוך זמן קצר יחסית את שלטון אנשי הדת".

בישראל אנו שומעים בקביעות שהנה־הנה משטר האייתוללות ייפול. כל הפגנה, כל הפרת סדר מעלה את התרחיש, שלא לומר משאלת הלב הזו. האם מדובר בציפייה ריאלית?

"אין ספק שבאיראן מתחוללים בעשורים האחרונים שני תהליכים מקבילים שיש בהם כדי לקדם שינוי פוליטי אפשרי", אומר ד"ר צימט. "במישור הפוליטי, המשטר הופך סמכותני יותר, אוטוקרטי יותר, והאליטה הפוליטית נהיית צרה ואקסלוסיבית יותר. לאורך השנים, והדבר בלט מאוד במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות איראן ביוני 2021, האליטה הפוליטית השמרנית דחקה משורותיה לא רק את הרפורמיסטיים, אלא גם שמרנים פרגמטיים יותר, שנחשבו בשר מבשרה של המהפכה, אך נתפסו כמי שאינם נאמנים מספיק למנהיג העליון ולתפיסת עולמו. 

"אומנם הדבר סייע לליכוד שורות בקרב האליטה הפוליטית, אך שחק לאורך זמן את הלגיטימציה שלה ושלל מהרפובליקה האסלאמית אפילו את מראית העין של איזון בין המרכיב האסלאמי, המשקף את ריבונות האל באמצעות מוסדות מהפכניים שאינם נבחרים בידי הציבור, ובראשם המנהיג העליון, לבין מרכיב ייצוגי־רפובליקני המשקף את ריבונות העם באמצעות מוסדות נבחרים, ובראשם הנשיא והפרלמנט (המג'לס). 

"במקביל מתחוללים בחברה האיראנית תהליכי עומק משמעותיים, שבבסיסם פער הולך וגדל בין הציבור, ובעיקר הדור הצעיר, לבין המוסדות המהפכניים. חלק ניכר מהציבור מתרחק מעקרונות המהפכה ואף מערכי הדת, מעמדם של אנשי הדת נשחק, והדת מאבדת במידה רבה את כוח המשיכה בעיני ההמונים, משום שבשונה ממקומות אחרים במזרח התיכון היא אינה מייצגת חלופה למשטר אלא את המשטר עצמו. 

"הפער ההולך וגדל בין הציבור למשטר מתחזק כמובן גם באמצעות החרפת המשבר הכלכלי והמצוקות החברתיות והכלכליות המזינות את תנועת המחאה למשטר, שאינו מצליח למעלה מארבעה עשורים לאחר המהפכה לספק פתרונות למצוקות האזרחים ולממש את הבטחות המהפכה. 

"עם זאת, תהליכי השינוי הללו איטיים ולא ברור מתי יבשילו לכדי שינוי פוליטי, אם בכלל. למרות הקשיים הניצבים בפניו, המשטר האיראני ממשיך לשמר בידיו כמה עוצמות המאפשרות לו לצלוח אותם. שליטי איראן למדו היטב את לקח נפילת השאה ומוכנים להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותם כדי לדכא כל איום אפשרי. המשטר אוחז באמצעי דיכוי משמעותיים, ואינו מהסס להשתמש בדיכוי ברוטלי של הפגנות נגדו. 

"זאת ועוד, המשטר עדיין נהנה מתמיכה משמעותית מצד מנגנוני הביטחון ואכיפת החוק, ובראשם משמרות המהפכה הנאמנים לו ותלויים בו. נוסף על כך, האליטה הפוליטית מצליחה לשמור על לכידות פנימית חרף חילוקי הדעות בצמרת, בייחוד ככל שהלחץ החיצוני גובר. כמו כן, המשטר עדיין נהנה מתמיכה פעילה או סבילה מצד קבוצות חברתיות שונות, שחלקן נאמנות לו מסיבות אידיאולוגיות וחלקן תלויות בו מבחינה כלכלית. גם מגזרים חברתיים שנהנו לפני המהפכה מעצמאות ביחס לשלטונות ונטלו חלק במהפכה, בהם הממסד הדתי וסוחרי הבזאר, איבדו במידה רבה את עצמאותם לאחר המהפכה, השתלבו במנגנוני השלטון והפכו תלויים בו. 

"נוסף לכל אלה, בקרב הציבור עדיין ניכר חשש מפני שינוי מהפכני שיוביל לכאוס פוליטי וינוצל בידי גורמים רדיקליים בתוך המשטר או גורמים זרים כדי לכפות על איראן סדר פוליטי חלופי שאינו עולה בהכרח עם רצונם של האזרחים. בראיית אזרחים רבים, החלופה למשטר הנוכחי עלולה להיות גרועה אף יותר, כפי שאירועי האביב הערבי הוכיחו במדינות ערב. לצד העוצמות שבידי המשטר, תנועת המחאה סובלת מחולשות מרכזיות שפורטו כאן, במאמר בגיליון הקודם". 

ישנה גם שאלה חשובה לא פחות בהקשר שלנו, והיא מה יקרה אם המשטר הנוכחי אכן יקרוס ואם הדבר יתרום לדמוקרטיזציה. "התשובה כמובן אינה פשוטה, ויש יותר מתרחיש אחד שיכול להופיע לאחר קריסת המשטר, כולל התחזקות ועלייה של גורמים לא דמוקרטיים, למשל מקרב משמרות המהפכה", אומר ד"ר צימט. "אבל הייתי אומר שיחסית למקומות אחרים במזרח התיכון, באיראן יש תשתית מפותחת יותר שיכולה לסייע לקידום דמוקרטיה, בעיקר מוסדות מבוססים יותר (חרף דיכוי מתמשך מצד השלטונות) של חברה אזרחית, היסטוריה של מאבק אזרחי, כולל בשנים האחרונות, מעמד בינוני יציב ומשמעותי וחשוב לא פחות – העובדה שהאסלאם הפוליטי כבר אינו נתפס כחלופה אטרקטיבית". 

עצרת המונית בטהראן, ב״יום המהפכה״. צילום: Getty Images

פרדוקס הדמוקרטיה האסלאמיסטית

בכל השיח הזה על האם דמוקרטיה תפציע בשכונה שלנו, מדוע היא נכשלה עד כה? "שאלת היסוד היא איך מגדירים דמוקרטיה", אומר פרופ' שביט. "אם נקבע, לדוגמה, שזה משטר שבו מתקיימות בחירות, יש הפרדת רשויות ונשמרות חירויות פרט בסיסיות, לא יהיה פשוט להשיב על השאלה מדוע סוריה של אסד אינה דמוקרטיה – אף שאינטואיטיבית ברור שזה המצב. 

"הבעיה היא הרלטיביזם כמובן. אין מדינה שבה הבחירות חופשיות ושוויוניות לחלוטין או שחופש הביטוי מוחלט. אם כך, היכן עובר הקו שמפריד בין נורמות לא דמוקרטיות לכאלה שהן עדיין בגדר הדמוקרטיה? לדוגמה: באוסטריה אסור להכחיש שואה. האם היא דמוקרטיה, אף שחופש הביטוי מוגבל? 

"כמוצא, אני מעדיף הגדרה מצומצמת מאוד: דמוקרטיה היא משטר שבו אפשר להחליף את השלטון ללא אלימות. ההגדרה הזו, ככל שהיא מאפשרת קווים מבחינים ברורים, מצומצמת רק לכאורה, כיוון שכדי שיהיה אפשר להחליף שלטון ללא אלימות צריכים להתקיים תנאי יסוד מסוימים". 

את "פער הדמוקרטיה" בחברות הערביות וכישלון האביב הערבי מסכם פרופ' שביט כך: "בשל התמיכה הציבורית הרחבה שיש לאסלאמיסטים אי אפשר לקיים דמוקרטיה ללא השתתפותם, ובגלל האידיאולוגיה שלהם, דמוקרטיה בהשתתפותם עלולה לקרוס ולהפוך לתיאוקרטיה. כלומר, דמוקרטיה ערבית יכולה להתקיים כשאסלאמיסטים נהנים מ־20%־30% תמיכה – לא כשהם נהנים מרוב (לשם השוואה: האם הייתה בישראל דמוקרטיה אילו ש"ס, יהדות התורה ומה שמכונה "הציונות הדתית" היו נהנות מ־50% תמיכה?). 

"בניגוד להשקפה המקובלת, האחים המוסלמים ותנועות הקרובות להם אינן נגד דמוקרטיה. להפך: הן פיתחו השקפה שלפיה שורשי הדמוקרטיה המערבית מצויים באסלאם, שהוא מגן החירות, ורק שלטון נבחר בבחירות חופשיות הוא שלטון לגיטימי מבחינה דתית. אבל להשקפה הזו צורפה גם כוכבית לא בהירה: לשלטון הדמוקרטי מותר להשקפתם לחוקק ולמשול במסגרת גבולות השריעה בלבד. 

"מי קובע מהם אותם גבולות? האם חכמי הלכה לא נבחרים או נציגי הציבור? על השאלה הזו נמנעו רוב האסלאמיסטים מלהשיב תשובה ברורה. והייתה לכך סיבה: ברור שאם המילה האחרונה שמורה לחכמי הלכה לא נבחרים, זוהי תיאוקרטיה.

"מה שקרה במצרים לאחר האביב הערבי הוא שהציבור הלא־אסלאמיסטי הבין שעליו לבחור בטווח הארוך בין שלטון אסלאמיסטי שיהפוך בהדרגה לתיאוקרטי לבין חזרה לימי השלטון הסמכותני הצבאי. הם העדיפו את הרע המוכר. באופן אירוני, הלא־דמוקרטים רצו בהמשך הדמוקרטיה והליברלים רצו בהפלתה".

האביב הערבי, או לפחות תחילתו. הרגע שבו נשיא ארה"ב ברק אובמה רואה צעירים בכיכר תחריר, כשאחד ממנהיגיהם הוא ואאיל רונים בן ה־31, מהנדס תוכנה, ראש חטיבת השיווק של גוגל במזרח התיכון וצפון אפריקה, שחזר לארצו, נעצר, שוחרר, התראיין והיה לפנים, לפחות בשלב מסוים, של המחאה שסחפה את המזרח התיכון. 

הנה ההיסטוריה חוזרת. צעירים ליברליים בג'ינס עומדים בעוז מול שוטרים, חיילים, רודנים. הנה יקומו עוד רגע על חורבות העבר הדכאני דמוקרטיות, כפי שקרה בגוש הקומוניסטי. עניין של כמה חבלי לידה הכרחיים. 

אז כבר ראינו שגם בגוש הקומוניסטי לשעבר לא כל המשטרים החדשים דמוקרטיים לגמרי, אבל האשליה שדמוקרטיה, ולו חלקית, תחליף את הדיקטטורות שקרסו בעולם הערבי – התפוגגה. לא ואאיל רונים היה למנהיגה של מצרים אחרי הפלת מובארכ אלא מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים. רונים נעלם. 

אם נהיה ציניקנים, אפשר לומר שיותר מעשר שנים אחרי האביב הערבי מצרים החליפה רודן צבאי ומצב כלכלי גרוע ברודן צבאי ובמצב כלכלי גרוע יותר; תוניסיה החליפה רודן ותיק ברודנות חדשה; תימן החליפה רודן במלחמת אזרחים מתמשכת; לוב החליפה רודן בפירוק מעשי של המדינה. 

"הסכר של השלטון נפרץ באביב הערבי, ומה שזרם פנימה הן זהויות פרימורדיאליות – כיתות, דתות, עדות, הזדהות שבטית", אומר פרופ' רבי. "זה קרה כי הן היו שם כל הזמן. המדינה לא הטמיעה אותן. במצרים פחות, כי החברה המצרית בנויה כמקשה אחת, אבל בסוריה, לבנון, עיראק, לוב – לפני המדינה המודרנית היו פרובינקיות עות'מניות ואחרות וזהויות מקומיות. הבריטים והצרפתים צירפו אותן למדינות מלאכותיות. וכשהמדינה נשברת, חוזרים לרכיבים האלה, לתת־תרבויות. אם המדינה הגמונית זה סיפור אחד, אבל אם היא עומדת על כרעי תרנגולת והתת־תרבויות מחכות שהמדינה תיחלש כדי לפרוץ, זה סיפור אחר" 

כמובן הדברים אינם תקפים רק למזרח התיכון. את אותם תהליכים ראינו עם התפוררות הקומוניזם, בעיקר בקווקז וביתר שאת בבלקן. זה הרי חלק מהסיפור הטרגי של מותה – או רציחתה – של יוגוסלביה. 

"העובדה הפשוטה היא שכמעט בכל מדינה ערבית שבה התקיימו בחירות חופשיות (או חופשיות יחסית) מאז שנות ה־80 – האסלאמיסטים זכו ברוב", אומר פרופ' שביט. "הרשות הפלסטינית היא כמובן אחת הדוגמאות. כפי שציינת, האביב הערבי לא פקד אף מדינה ערבית שמשטרה מלוכני (בחריין היא היוצא מן הכלל). 

"הסבר אפשרי אחד הוא שהלגיטימציה של משטרים כאלה לא נשענה על שיטה כמו דמוקרטית, שהזיוף שבה מעורר אנטגוניזם, אלא על התפיסה ההלכתית הקלאסית של לגיטימיות פוליטית. על פי התפיסה הזו, שליט מוסלמי הוא נסבל (גם אם בחזקת המצוי ולא הרצוי) ואין למרוד בו – ובלבד שהוא מוסלמי ואין ביטחון בכך שאפשר להחליפו בלי להידרדר למלחמת אזרחים. השליט לגיטימי מכוח יכולתו לאחוז בשלטון באופן אפקטיבי. זו כמובן לגיטימציה מעגלית: אני שליט לגיטימי משום שבכוחי לשלוט".

סיבה לאופטימיות

שליטי חלק מהעולם הערבי מנסים לאמץ את מה שנקרא לו לצורך הנוחות המודל הסיני – השלטון מתחייב להעניק לעם רמת חיים העולה כל הזמן, שיפורים ברמת ובאיכות חייהם, בתמורה לכך שהעם לא ידרוש דמוקרטיה. השלטון בסין הוא קיסרי במידה רבה, אבל גם בקיסרות לשליט יש מחויבות לרווחת עמו. 

יש רק בעיה אחת בתזה הזו: במדינות רבות מאוד בשכונתנו השלטון לא עומד בצד שלו בעסקה. הוא גרוע, שבטי, ברוטלי, מושחת, ומצב העמים רק הולך ומורע. שליטי מצרים ותוניסיה מתחילים "דיאלוג לאומי" בלחץ המערב, יש פרויקטים גרנדיוזיים במצרים, אבל מעט הדמוקרטיה שהייתה בתוניסיה נעלמה, ומצב התושבים בשתי המדינות שהיו סמל חיובי בתחילת האביב הערבי גרוע משהיה. 

ודמוקרטיה היא רק חלק מהעניין. אחד מגדולי המומחים למזרח התיכון, פרופ' ברנרד לואיס, שהותקף רבות בידי האסכולה של אדוארד סעיד, כתב ספרון ששמו הוא "מה השתבש?", ובו שאל מדוע האסלאם – ציביליזציה שהובילה את העולם במשך מאות שנים, ששימרה את הידע של יוון הקדומה, ששילבה את החרב, המסחר, המדע, התרבות בצורה מעוררת התפעמות – שקע במשך מאות שנים, ובמאה ה־20 השקיעה רק התגברה? 

היכן חתני פרס נובל הערבים במדע? היכן היצירתיות? מה בעצם קרה? הוא שואל וגם עונה – המסורות. הדת. אין ביקורת עצמית. השאלה אינה איפה טעינו ומה אפשר לעשות, אלא מי עשה לנו את זה. התשובה, כתמיד, היא המערב. 

כמובן יש בכך לא מעט צדק – אכן בריטניה וצרפת יצרו מדינות מלאכותיות, שלטונות מושחתים, ניאו־קולוניאליזם, האמריקאים המשיכו את משטרי החסות המושחתים שלהם. הכל נכון. 

"דמוקרטיה היא רעיון שנובע ממדינת לאום – ולא הייתה מדינת לאום בשום מקום במזרח התיכון. הייתה אימפריה אחת", אומר פרופ' רבי. "האסלאם בנוי על מופע פוליטי, מרכז הנובע מדמשק ונודד לבגדד. הרעיון של אומת האסלאם האחת התפורר כבר בראשיתו. האסלאם הגיע לכל מקום, המדינה שלובה יד ביד עם הדת בפוליטי אחד. ואז המדינה לא מקדשת את הזהות החילונית כמסגרת זהות שאיתה בונים מסגרת מדינית. בניית לאום, שפה, דמוקרטיה – זה מאוד חילוני, וזה לא קרה, ולא יכול היה לקרות. במדינות הערביות ההיסטוריה היא אנטיטתית למערב. הדמוקרטיה מזוהה עם המערב, ויש דחייה מלאה של המערב וכל מה שבא ממנו".

הגיוני, אבל הרי המערב פלש לכל העולם. מדוע מקומות אחרים נהגו באופן שונה? מדוע בשכונתנו הדמוקרטיה בעצם לא נוסתה מעולם? אז יש רתיעה מרעיונות המודרנה החילוניים המערבים, אבל הרי חלקם אומצו: מדע, טכנולוגיה, קפיטליזם. ובהידרדרות, באותן "מאה שנות ההשפלה" שלאחר תבוסתה ופירוקה של האימפריה העות'מנית, בעשור מאז האביב הערבי, היכן חלקם של השליטים, של המשטרים, של החברה האזרחית בהידרדרות? חשוב לא פחות, ובעצם יותר, מלבד לעבר שחשוב לנתח ולהבין אותו, מה יקרה בעתיד? האם האסלאם יכול לעבור רפורמה כפי שקרה בנצרות, ביהדות ובדתות אחרות? 

פרופ' רבי דווקא אופטימי במידה מסוימת. והוא מזכיר – דמוקרטיה אינה חזות הכל. היא שיטת משטר. הטובה מכל הגרועות, כפי שאמר צ'רצ'יל, אבל בסופו של דבר מטרתה להביא חיים טובים יותר לתושבים. "ניקח את מרוקו ואבו דאבי", אומר פרופ' רבי. "הן על רצף, נקרא לו דמוקטטורה. יש מלוכות שעושות צעדים ממלוכה אבסולוטית למשהו אחר, נאור יותר. לא מלוכה חוקתית סקנדינבית, כמובן, אבל יש שינויים. גם במצרים של א־סיסי, שהוציא את האחים המוסלמים מחוץ לחוק, יש שינויים. הוא אינו מובארכ. הוא מקשיב יותר לעם".

אפשר וצריך אולי להיות ציניקן, לטעון שא־סיסי אינו מובארק, מפני שהוא זוכר את גורלו של מובארכ. "הנחה רווחת היא שהאחים המוסלמים נחלשו בעקבות האביב הערבי ואיבדו את התמיכה הרחבה שהייתה להם", ממשיך פרופ' רבי. "במצרים לא החזיקו יותר משנה. אין להם ניסיון ממשלי. הם היו תמיד באופוזיציה, וכשהגיעו לארץ המובטחת התנהלו בצורה שחצנית. בעצם האחים המוסלמים במצרים – ובעזה – הם דוגמה מעולה כיצד דמוקרטיה יכולה להביא לשלטון גרוע".

בחירות באינדונזיה. צילום: Getty Images

מלוכה נאורה

באביב הערבי נפלו נשיאים, אבל דווקא משטרים שכביכול לא מחוברים למאה ה־21 שרדו: אמירים, מלכים, שייח'ים. "מה שקרה הוא שהמונרכיות פותחות לאט ובזהירות את השערים – הן הפיקו את הלקחים מהמהפכות, ומנסות לתקן בהליכים איטיים כדי להחזיק מעמד", אומר פרופ' רבי. "בינתיים זה עובד. במרוקו, אפילו במצרים, ולבטח בסעודיה ובמדינות המפרץ, יש תהליכי תיקון משמעותיים מאוד. יש הבנה שצריך לשדר משהו מכיל היכן שאפשר. יש אזרחות אחראית. יש הבנה שצריך לשתף את האזרח במאמץ לנצל את יכולותיו, שהמדינה קיימת בשבילו ולא רק בשביל השליט. יש דפוס אזרחות שאינו דמוקרטי, אבל יש דיאלוג בין שליט לנשלט". 

מדינות המפרץ בעצם משחדות את התושבים, ובינתיים זה מצליח. מה ביום אחרי תום הנפט והגז? השליטים הטובים יותר, מרחיקי הראות, מבינים שזה שסבא השתלט על נווה מדבר לא מבטיח את שלטונו לעתיד, והמציאות מכתיבה הסתגלות. מציאות לא רק במובנים של דוגמאות לדמוקרטיה, של רשתות חברתיות, של מאבק נשים להכרה ולשוויון. מציאות במובן הפרוזאי ביותר – של עתיד בלי נפט, של שינוי אקלימי גלובלי שמשמעותו היא יתר מדבור, מחסור במים, גיוון מקורות הכנסה. 

"בסופו של דבר תהיה דמוקטטורה", חוזה פרופ' רבי. "לא כל דמוקרטיה חייבת להיות דמוקרטיה חילונית־ליברלית־מערבית. היא חייבת להתכתב עם המסורות המקומיות, עם התרבות, עם ההיסטוריה, עם הגיאוגרפיה. כשתהיה דמוקרטיה במדינות בודהיסטיות, גם היא תהיה שונה מצורת שלטון דמוקרטית במדינות ערביות, אם תקום, ומהשלטון הדמוקרטי בסקנדינביה או בבריטניה. 

"אולי זה יצליח. מפני שבעתיד הנראה לעין, האלטרנטיבה למשטרים המלוכניים של איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מרוקו או לשלטון הצבאי במצרים, אינה רפובליקה נשיאותית או דמוקרטיה פרלמנטרית. היא הפיכה צבאית או אסלאמית".

סימן נוסף לאופטימיות – זהירה, מאוד זהירה – הוא היחסים עם ישראל. לשלום הקר עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית הצטרפו הסכמי אברהם. ישראל הפכה מפילגש מוסתרת היטב לבת זוג רשמית, בין השאר מהחלטה אסטרטגית של שליטים מקומיים, שרואים את ישראל בחזון העתידי של מדינותיהם לטובת עמיהם – שיתוף פעולה כלכלי, איכות הסביבה, תרבות שלטון אחרת. זה לא הרבה, אבל בהתחשב בעבר וגם בהווה – גם לא מעט.  

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook