אך לפני כשנה ייצג את ישראל בפסטיבל קאן הסרט "ויהי בוקר". על פניו, סרט ישראלי סטנדרטי. בפועל: סרט שמתבסס על ספרו של סייד קשוע, כאשר כמעט כל העוסקים בו פלסטינים מלבד הבמאי והמממנים. במקביל, התחרה הסרט "אמירה" על ייצוג הרשות הפלסטינית באוסקר, רק שהוא בכלל היה תוצר של הפקה ירדנית. בעקבות מחאה חברתית הוא נפסל, ובמקומו נבחר "الغريب" "הזר", סרטו של אמיר פחר אלדין – סורי יליד מג'דל שמס.
נהוג לומר שכאשר התותחים רועמים, וכאשר כולם עסוקים בהישרדות, המוזות שותקות או מתות. האומנם?
מה פלסטיני בקולנוע
"מבחינתי, אם הסיפור והיוצרים פלסטיניים – יש קולנוע פלסטיני", קובעת אחלאם כנעאן, מפיקה יוצרת ושותפה בחברת "קומרה האוס". לתפיסתה, כל עוד ישנם פלסטינים בתחום, ישנו גם קולנוע פלסטיני, על אף המורכבות והמחלוקות הרבות בנושא.
"יש ניסיונות פרטיים של פלסטינים ליצירת סרטים, אבל אין קולנוע במובן שאנחנו מכירים, אין תעשייה וכולם עסוקים בסרטים שלהם", חולק עליה הבמאי תאופיק אבו ואיל, ולדבריו מצטרף קינאן טרבוש, עורך ובמאי: "אם יש קולנוע פלסטיני, גם המימון שלו צריך להיות כזה".
סמאח בסול, מבקרת וחוקרת את הקולנוע הפלסטיני, מסכימה איתם וטוענת שבהיעדר מימון מקומי, אין באמת קולנוע פלסטיני. לדבריה, מלכתחילה קשה להגדיר את הקולנוע הפלסטיני, בהיעדרה של מדינה רשמית וללא תמיכה. "בשאר אבראהים קרא לזה 'קולנוע של הסוגיה הפלסטינית'", היא מסבירה.
עם הגישה הזו מסכימים גם לורה סמארה, מפיקה בחברת מג'דל המתגוררת בחיפה, במקור מכפר ברעם. "אין ממש תעשייה", היא אומרת, "וקולנוע זו תעשייה", מוסיף נאיף חמוד, תסריטאי ובמאי. מכאן, שעל פי ההגדרות שלהם, כדי שנוכל לקרוא לקולנוע "פלסטיני" יש צורך בכמה קריטריונים: מדינה, כזו שתומכת ומממנת תרבות; יוצרים ויוצרות מקומיים; פוטנציאל מסחרי; ולא פחות חשוב – תשתיות, צרכנים וצרכניות. בלי אלה, יש בעיקר עשייה של יחידים והמון כישרונות ויכולות. "כל מי שעובד בתחום הקולנוע, תמיד צריך משהו נוסף שיכלכל אותו", אומר קינאן, "לא פשוט לשרוד בתחום הזה בהיעדר מימון".
איפה ומאיפה הכסף
לאורך כל השיחות, הסוגיה שחזרה על עצמה יותר מכל הייתה המימון, או היעדרו, מה שמקשה מאוד על היצירה ועל ההפקות השונות. "אנחנו מקבלים בעיקר את הפירורים", אומר תאופיק אבו ואיל, אך מסייג: "העם רעב, ויש דברים שקודמים לקולנוע. העם נלחם על חירות ועל מקומו, קולנוע איננו בסדר העדיפויות בזמן הנתון". נאיף חמוד מצטרף ומסביר: "אין באמת דרישה או צורך לדבר בקולנוע על בעיות, טעויות ונושאים חברתיים, בעת הזו יש חשיבות לדברים אחרים".
התוצאה, בפועל, היא ש"מי שיכול לממן קולנוע, זה רק א.נשים עם יכולות אישיות או קשרים בארה"ב ובאירופה", כפי שמסבירה לורה סמארה. "במצב הזה, גם כשמקבלים מימון ממדינות זרות, לרוב זה כרוך בחריגה תקציבית, שכן כל קרן של מדינה מחייבת העסקת א.נשים מהמדינה שממנה מתקבל המימון, דבר אשר במקרים רבים יכול לנפח את התקציב. לסרטים ראשונים כמעט בלתי אפשרי לגייס כסף".
מורכבות נוספת היא סירובם של יוצרים ויוצרות מסוימים לקבל מימון מקרנות ישראליות, מה שמגביל אותם עוד יותר. "לי אין את הכלים או היכולת לחפש מימון", אומרת אחלאם. "אני פתוחה לנהל דיונים, אבל הדרך שלנו ארוכה יותר מהיוצרים והיוצרות הישראליים וישראליות. לי אין בעיה לקבל מימון מהקרנות הישראליות, זה כסף שמגיע לנו ואין סיבה לוותר עליו. המטרה שלי היא ליצור תוכן טוב".
סלים דאו, שחקן ויוצר פלסטיני שהצטרף לאחרונה להפקת הענק "הכתר" (בקרוב בנטפליקס) ונמצא על קו לונדון־חיפה, רואה בכל זאת נקודה אופטימית. "בעבר, העולם הערבי ראה בפלסטינים אזרחי מדינת ישראל כגיס חמישי, ולכן היה קשה מאוד לגייס מימון", הוא אומר. "היום, לאט־לאט, הם רואים את הדברים אחרת".
מה הסיפור
כל תסריט טוב מתבסס בסופו של דבר על סיפור טוב, שכתוב טוב, והסוגיה הפלסטינית – זו המגדירה את הקולנוע הפלסטיני – מציירת תמונה פסימית, שמעלה תהייה למה בכלל לבחור במקצוע שאין בו "תקציבים", שהתהליכים בו ארוכים ומסורבלים ועוד לא נגענו בשלל המחאות, כמו אלה שכוונו נגד סרטים שלתפיסת הקהל, או חלקו הרועש, אינם מייצגים נאמנה את "הסוגיה הפלסטינית" כמו "הסלון של הודא" ו"אמירה". כלומר, התפיסה שקולנוע פלסטיני חייב לעסוק רק בסוגיה הפלסטינית, ועל פי תפיסת הקהל את הסוגיה.
"אני משקיע ואני אוהב את זה, "לא הכסף ולא הפרסים מנחים אותי", אומר דאו, שנחשב לאחת הדמויות המשמעותיות בקולנוע הפלסטיני ובתרבות הפלסטינית. בעבר הוא ניהל גם את תיאטרון המידאן בחיפה, והוא ממשיך בעשייתו ובחינוך של דור שמחובר לתיאטרון ואוהב אותו.
"אני כאן מפני שאני אוהב את המקצוע הזה", מצטרף קינאן, "למרות המורכבות הקיימת, ולמרות הקשיים". על שאלת המניע מוסיפה סמאח: "אני אוהבת את מה שאני עושה, אוהבת לכתוב באנרגיות טובות". אבו ואיל מצטרף. "אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר".
כמעט כל היוצרים שאיתם שוחחתי מצביעים על מניע אחד ויחיד – הנשמה, התשוקה ליצירה, האהבה למקצוע. "זה מה שמחזיק אותי בבוקר", מודה חמוד. "אני לא יודע לעשות משהו אחר. מעבר לכך, הבעיה היא משהו עולמי ולא נקודתי. זאת אומרת, הקושי במקצוע הזה משותף ליוצרים מכל העולם, ועם השינויים התרבותיים, מרגע כניסת יוטיוב ושאר הרשתות החברתיות, ועם כניסת חברות הסטרימינג השונות, ההרגלים שלנו לצפייה בסרטים וסדרות השתנו וזה הכניס את התעשייה לסחרור. ברחבי העולם השכילו להבין את חשיבות התעשייה, ויש דרישה מחברות הסטרימינג שלפני כניסתן למדינה, ישקיעו בתוכן המקומי ויחזקו את התעשייה המקומית. אצלנו עדיין לא השכילו לעשות את זה".
מישהו בבית?
חסם נוסף שפוגע ביוצרות וביוצרים הפלסטינים הוא היעדרה של קורת גג אחת שמאגדת את כולם – מהגדה, מעזה, מהתפוצות וגם מתוך גבולות מדינת ישראל. "אין לנו בית", אומר דאו, "אין לנו אבא ואמא".
לקולנוע הפלסטיני אין קרנות ייעודיות, אין איגודים או ארגון שבו לכולם יש מקום, כל אחד עובד לעצמו. "היה ניסיון להתאגד מתישהו ב־2016־2017", מספר קינאן, "אבל זה נכשל. יש ריבוי דעות, וכל אחד רואה את נקודת מבטו בלבד, וכך לא הגיעו להסכמות".
תוצאה אחת של היעדר קורת גג כזו היא שכל יוצר לעצמו. "אין הגנה על השחקנים והשחקניות", מסבירה סמארה. "אין מקום שיכיל אותנו כקבוצה, בעבר היו ניסיונות להקים ועדים, ויש ניסיונות אישיים ובסוף זה נכשל. בשל כך הרבה יעזבו כי הדרך קשה, אין סבלנות והמתנה ואין הגנה או זכויות".
ישראל, אומר אבו ואיל, נחשבת למעצמה בתחום קולנוע, בוודאי ביחס לכמות האוכלוסייה. "יש בישראל 17 בתי ספר ללימוד משחק, יש קרנות", הוא אומר. "לעומת זאת, לקולנוע הפלסטיני אין 'תעשייה', אין קהל גם אין תשתית – איפה יוקרנו הסרטים? כמה בתי קולנוע פלסטיניים את מכירה?"
כלומר, אין תרבות קולנוע?
"במצרים יש תרבות קולנוע, הקולנוע הוא חלק מהחיים שם".
אחלאם: "הסרטים הפלסטיניים מוקרנים באולמות שאינם בתי קולנוע – זה יהיה בתיאטרון כזה או אחר או במתנ"סים. אין את חוויית הקולנוע המוכרת".
מה הלאה, אם כן? אולי, ניסיון לייצר קולנוע פלסטיני בלי להתחייב לעיסוק אינטנסיבי בסכסוך? "זה חלק מהחיים שלנו, הסכסוך קיים ולא נפתר, והדינמיקה נמצאת בכל פינה", אומרת אחלאם. "אפשר לעשות גם קומדיה רומנטית כמו שעשתה מהא אלחאג'". האחרונה, שיצרה את "קדחת ים תיכונית", זכתה לאחרונה בפרס התסריט הטוב ביותר במסלול "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, כאשר ייצגה את פלסטין, ובאופן נדיר אין בה כל מעורבות ישראלית. נוסף על כך, הקומדיה "סוף שבוע בעזה" של באסיל חליל התקבלה לפסטיבל טורונטו; ו"הדגל" של פיראס חורי, בהפקה פלסטינית־תוניסאית, יוצג גם הוא בפסטיבל.
"יש לנו עתיד, חשוב לשמור על הדימיון", מסכם חמוד. "יש דרישה לתכנים מהמזרח התיכון, ויש מקום לכל יוצר ויוצרת להביא את עצמם לקדמת הבמה, יש לנו המון כישרונות ויצירתיות, ואנחנו צריכים וצריכות לשאוף לרב־תרבותיות שתפרה אותנו, תפתח אותנו וגם תיתן לנו מקום. בסוף נגיע לעצמאות, בלי להיות תלויים בקרנות או במימונים שונים".
