המחאה החברתית סביב הרפורמה המשפטית חדרה בשבועות האחרונים למוסדות המדינה, החברה, המשפחה ולנפש האדם ומאיימת לפרק אותם, כולל הצבא שעד היום היה סמל ישראלי בלב ליבו של הקונצנזוס. כעת, מתעורר דיון ער סביב האפשרות שזו תחדור גם ליום הזיכרון.
מה מאפיין את המחאה הנוכחית שעורר את הפחד, ומה האתגר העומד בפני החברה הישראלית במצב זה? כדי לענות על כך, יש לזהות את התהליכים החברתיים והמשמעות הלא מודעת שלהם.
המפגש עם השכול הצבאי הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה ומההוויה של החברה הישראלית והוא תנאי להמשך קיומה. ההכרה באפשרות השכול באה לידי ביטוי בין היתר בטקס ההשבעה של חיילים וחיילות: "…הִנְני נשבּע וּמתחייב בְּהן צִדקי לשמור אֱמוּנים לִמדינת ישראל …. וּלהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חַיַּי לַהֲגנת המולדת וּלחירות ישראל". כלומר, למען המשך קיומה של החברה במדינה דמוקרטית.
האפיון ההרואי של המוות בצבא הפך את השכול לחלק מהנרטיב החברתי. לכן, השירות הצבאי והשכול קיבלו מעמד של "פרה קדושה" שהקונפליקטים בחברה לא נכנסים לתוכה. על מנת לשמור על האתוס, נדרשות הזדהות ושותפות בין האוכלוסייה המשרתת בצבא לבין השלטון.
מאז מלחמת יום כיפור, דרך מלחמות לבנון הראשונה, השנייה והמבצעים שבאו אחריהן, נוצר סדק באמון שבין הפרטים בחברה לדרג הפוליטי. תנועות מחאה של ארגונים חברתיים כמו של מוטי אשכנזי, "יש גבול", "ארבע אימהות" ועוד, הביעו ביקורת כלפי הצבא והמדינה. הייתה זו נקודת מפנה ביחסים שבין החברה והצבא.
זירת השכול הצבאי שאופיינה כנטולת כוח פוליטי וכחסרת השפעה על השיח הציבורי ההגמוני השתנתה. עם זאת, הקדושה החברתית של יום הזיכרון נשמרה והשכול הצבאי נשאר מחוץ לשיח החברתי/פוליטי. המחלוקת מעולם לא גרמה לאותה אוכלוסייה להפסיק לשרת בצבא ולחנך את ילדיה לכך.
מה שמבדיל בין התקופה שעד מלחמת לבנון השנייה, לבין תקופה זו של המחאות החברתיות בצל הרפורמה, היא התחושה שכוונותיהם של פרטים בשלטון אינן טהורות ומונעות מאינטרסים אישיים שעלולים לפגוע בערכי הדמוקרטיה ובביטחון האישי. נוצרה הבנה שטובת הכלל אינה העיקר ושהאסטרטגיה המדינית מונעת מאינטרסים אישיים. דבר שהביא לכך שתחושת השותפות בערכים שבין המדינה והחברה אינה קיימת.
מאז ומתמיד נטל השירות הצבאי והגבורה שבמוות בצבא הוא נחלתם של חלקים מסוימים באוכלוסייה שמשרתים ושולחים את ילדיהם לצבא. אי השוויון בנטל יוצר מחלוקת חברתית ומדינית. פלח מהותי בחברה הישראלית, הנושא בעול השירות הצבאי יכול לעשות זאת על סמך הסכמות לא כתובות לפיהן הם ממלאים את חלקם בשמירת המדינה תוך סיכון חייהם וחיי ילדיהם, והמדינה שומרת על זכויותיהם וערכי היסוד של מדינה יהודית-דמוקרטית, למענם הם מוכנים למות. ערכים משותפים אלו היו ה"חוט המקשר" שאפשר את המשך קיומה של המדינה והחברה הישראלית.
המחאה הנוכחית נוצרה בין היתר מתוך תחושה של חלקים משמעותיים מהאוכלוסייה המשרתת בצבא, שהשינויים החוקתיים המוצעים מפרים את ההסכמות הלא כתובות ומקשים עליהם לעמוד בשרות צבאי ובחינוך הילדים לכך.
המשימה לגדל את הילדים בידיעה שהם יכולים למות בצבא, ממלכדת את ההורים בקונפליקט לא מודע כמעט בלתי אפשרי: תפקידם הבסיסי של הורים לגדל את ילדיהם תוך שמירה על בריאותם וחייהם עומד בסתירה לחינוכם לשירות צבאי שעלול לסכן את חייהם. נדרש מההורה לשים את טובת המדינה לפני חיי ילדו.
הציבור הנדרש להכיל ולהתמודד עם קונפליקט זה, יכול לעשות זאת רק כאשר ישנו אמון בדרג הפוליטי, בניקיון כפיו, וכשערכי היסוד משותפים לשלטון ולקבוצה המשרתת בצבא.
להורים חייב להיות ברור שמול עיני הדרג הפוליטי עומדת טובת המדינה והחברה, בדיוק כפי שנדרש מהם. בתנאים אלו, למרות הקושי הרגשי, ההורים מסוגלים לשים את טובת המדינה לפני טובתם האישית וטובת ילדיהם, להתחבר לאתוס משותף, ולחנך את ילדיהם לשרת בצבא גם במחיר סיכון חייהם.
האופן הבהול שבו נעשה תהליך העברת חוקי הרפורמה, ללא שיח וסיג, העביר מסר של תוקפנות ואלימות המכוונת אל אותה אוכלוסייה המתנגדת לרפורמה, שמוכנה להקריב את חייה וחיי ילדיה למען קיום המדינה ומוסדותיה. הקונפליקט הופך לעמוק יותר כשבין יוזמי המסרים ישנם גברים שלא שרתו בכלל או שרתו שירות צבאי חלקי. במיוחד כשבמקביל מוצע "חוק הגיוס" שיעגן בחוק פטור גורף לאותה אוכלוסייה חרדית המבקשת לחוקק אותו. חווית האלימות הזו שמטה את הקרקע מתחת לאבני היסוד שמחזיקים את הסולידריות החברתית ומקשה להמשיך במשימה לחנך ש"טוב למות בעד ארצנו".
לכן, חשוב להבין שבהקשר המחאות החברתיות והשיח סביב הפסקת שירות צבאי, לא מדובר על אוכלוסייה פריווילגית שמשתמשת בכוחה להשגת מטרותיה, אלא בחיבורים רגשיים שבחלקם הגדול אינם מודעים, והם מהותיים להמשך היכולת להגן על המדינה. במילים אחרות, ההורים השייכים לאוכלוסייה המשרתת בצבא ומתנגדת לרפורמה, פשוט לא יהיו מסוגלים יותר לשלוח את ילדיהם לצבא.
אם לא תהיה הבנה של מהות השסע והמחלוקת, לא רק הפסקת שירות המילואים בהווה מאיימת על המדינה, אלא מה שמאוים הוא היכולת הרגשית של ההורים להמשיך בחינוך מלידה של ילדיהם לשירות צבאי והקרבת חיים למען המדינה והחברה.
תהליך מקביל עובר גם על המשפחות השכולות. מוות הוא המפגש האולטימטיבי עם חוויית הקורבנות וחוסר האונים מולו. מוות בקונטקסט הצבאי מאפשר לצקת לשכול תכנים של הרואיות, הכולל גבורה ותעוזה ביחד עם משמעות של הצלת הבית במובן האישי והקולקטיבי. משמעות זו באה לידי ביטוי בין היתר במשפטים כמו: "במותם ציוו לנו את החיים", "טוב למות בעד ארצנו", "הוא נפל על הגנת המולדת" ועוד. ביטויים אלה מעגנים מצד אחד את השותפות החברתית למען מטרה משותפת ומצד שני, מאפשרים להורים שאיבדו את ילדיהם לאפיין את השכול האישי כבעל מהות של מטרה נעלה הנותנת הצדקה לאובדן, ותחושת שייכות עמוקה לחברה ולמדינה.
כשהתפיסה והחוויה הן שמעשי הממשלה מאיימים על עקרונות המדינה הדמוקרטית, עלולה להתרוקן מתוכן התחושה שההקרבה הייתה מוצדקת ותפיסת הגבורה של החיילים והחיילות שמתו עלולה להתערער. במצב זה, מה שנשאר למשפחות השכולות זו תחושת קורבנות שמעלה את שאלת "כדאיות הקורבן". המוות של הנופלים והנופלות עלול להיחוות כמיותר ולכן כאילו חולל. מצב שעלול לאיים על יכולתם לשרוד את האבל.
מסיבה זו, עבור האוכלוסייה המוחה מתוך משפחת השכול, הנופלים גם הם חלק מהותי מהמחאה. מחאתם של ההורים השכולים מבטאת זאת. כך למשל, נעמי מילר, אימו של סגן אבי מילר ז"ל, שנפל בלבנון, השתתפה במחאה עם שלט עליו תמונת בנה והכיתוב: "אמא, קורא בני סגן אבי מילר, תלחמי על הגנת הארץ שלמענה נפלתי בקרב בלבנון".
תחושת הכעס יכולה להיווצר בקרב המשפחות השכולות, שלהם אין את אפשרות הבחירה להחזיר את הגלגל אחורנית ולומר: ״לא למדינה הזו פיללנו… ולכן לא נחנך אתכם למות בשבילה״. את זה יכולים לעשות החיים ולכן ייתכן שהם נותנים לכך ביטוי בתכנים של קושי או הימנעות משירות. ההורים נשארים עם משימה בלתי אפשרית, בין אם מדובר בהכלת האובדן שהתרחש, בהמשך שירות צבאי התנדבותי ובין אם מדובר במידת המסוגלות להמשיך לחנך את הילדים והילדות לשירות צבאי מסכן חיים.
מחאות חברתיות לא חייבות להתבטא בהפגנות ברחובות. הן מתבטאות גם באמירות של משפחות שכולות המבקשות ששרים לא יגיעו לנאום בבתי הקברות וכן בפרסומים של משפחות שכולות המשתפות בקושי ביום זה לאור הרפורמה המשפטית. כך למשל, משפחתו של גיא ז"ל כתבה: "חברים יקרים, השנה אנחנו מרגישים שהמתח בארץ מכביד עלינו מאוד. הגעגוע לגיא כל כך גדול, ואנחנו לא מצליחים להכיל את המאורעות האחרונים ביחד עם יום הזיכרון המתקרב. לכן, החלטנו שלא נהיה פה בארץ ביום הזיכרון. בשנה הבאה אנחנו מקווים שהמציאות תשתפר ותאפשר, ונוכל להיפגש ולהתייחד עם זכרו של גיא האהוב שלנו כולנו יחד". או משפחתו של יוסי גרסיאני ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים שכתבה על דגל שהונף על קברו: "סליחה יוסי שהשנה אנחנו לא כאן. כמוך, יצאנו להילחם על הזכות לחופש ודמוקרטיה".
הקיום שלנו כמדינה וחברה תלוי ביכולת שלנו להתמודד עם האתגרים הללו. המשפט שאמר יואב גלנט בנאומו: "אסור לשחק בליבן של אימהות ששולחות את ילדיהן לצבא", נותן ביטוי לאותן מורכבויות המובאות כאן.
החזרת תפקוד חברתי, צבאי ומדיני תקין, מצריך לעגן-את ולהגן-על הערכים הבסיסיים המאפשרים לאותן אימהות (ואבות) להמשיך ולשלוח את ילדיהן לצבא.
****
ד"ר אפרת שלוי ליבוביץ, חוקרת תקשורת, צבא וחברה, הקריה האקדמית אונו. חברה בפורום ׳דבורה׳ – נשים במדיניות חוץ וביטחון לאומי.
ד"ר חני מן שלוי, חוקרת לא מודע ישראלי, פסיכואנליטיקאית בחברה הישראלית לפסיכואנליזה, פסיכואנליטיקאית זוגית ומשפחתית. מחברת הספר: מהאולטרה-סאונד לצבא, המסלול הלא-מודע של הגבריות הישראלית.
