מכתב לאמיר
אמיר, הרבה השתנה מאז שלקח אותך הים. שנה עברה, ועדיין קשה לי לדבר אליך בלשון עבר. הנוכחות שלך נמצאת איתי כל הזמן. איתי ועם רוי. אתה איתנו בדברים הקטנים של היומיום. בשגרה. בחגים. בהמון געגועים. וגם בדברים הגדולים, העקרוניים, המהותיים, שהפכו לנחלת כולם.
ובדברים הגדולים האלה כולם שומעים את הקול שלך, אמיר, שמהדהד פה ונשמע. המלחמה שנלחמת למען חוק הפונדקאות. המאבק של הקהילה הגאה לקבל את הזכויות שמגיעות לה. בכל כתבה מצטטים את המילים שלך, כשסיפרת על המשפחה שלנו, על הדרך הארוכה שעברנו כדי להביא את רוי לעולם. על הוויתורים שעשינו. על הבית המלא באהבה שבנינו. השינוי שהובלת מתחיל להתרחש. הנושאים האלה לא יורדים מסדר היום הציבורי. כולם מבינים שאי אפשר להשתיק אותנו. שמגיעות לנו כקהילה וכבני אדם אותן זכויות המגיעות לכל בן אנוש הרוצה להקים משפחה. המלחמה עוד ארוכה, אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל הזה לאחור. גלגל שאתה הנעת בכל הכוח קדימה – בשיחות מול נבחרי ציבור בכנסת, בראיונות שהענקת לתוכניות טלוויזיה. בכל מקום דיברת ושכנעת, והיית דוגמה חיה למשפחה אוהבת ולבית. ההפגנה הגדולה בכיכר הייתה רק אבן דרך בשינוי הגדול שמתחולל למען הקהילה. אתה לא היית שם, אבל דמותך הייתה בכל מקום.
דמותך מלווה גם את מחלימי הסרטן, שאתה היית חלק מהם למרות שלא היה לך בכלל סרטן. אבל כשגילית שמצפים מאדם שעבר טיפולי כימותרפיה מתישים לקום על רגליו ולחזור מיד לחייו הרגילים, דרשת ולחמת כדי שהמדינה תכיר בזמן החלמה והתאוששות, שתאפשר למחלים לחזור לחיים נורמליים. גם השינוי הזה מתחיל לקרות.
בשנה האחרונה לחייך הבנת שאתה לא יכול לעמוד מהצד. שאתה חייב להביע דעה. ועשית את זה כמו כל דבר שאתה עושה. בכל האמונה והכוח. לא רק בכנסת ובטלוויזיה. הסתובבת בכל הארץ, עם ההרצאה שמשתפת את החוויה המטורפת שעברת. חתמת אותה במילים "תחיו כאילו אין מחר". המילים האלה נוגעות באנשים רבים שמנסים לחיות ככה. גם אני. למרות שזה לא תמיד קל.
מבטיח להמשיך את הדרך שלך.
אוהב ומתגעגע,
ינאי.
–
