הרגנו את הרומנטיקה. הרגנו אותה, עכשיו היא מתה. איזה מזל, הנה קבר שלא אשאיר עליו פרחים. ישבתי לצפות שוב אחרי הרבה שנים ב'ארוחת בוקר בטיפאני'. בעשר הדקות הראשונות של הסרט כבר מספיקים שני גברים שונים לנסות לקנות את הולי גולייטלי השברירית. גבר שלישי שממנו היא בורחת משתולל שיכור בחדר השינה שלה, כי היא לא נותנת לו. הכל מרומז וקליל וכאילו מקסים. זה מסתיים בזה שהיא הולכת לישון עם גבר רביעי, שאותו הכירה באותו בוקר. היא קוראת לו "פרד", על שם אחיה הקטן שהלך לצבא (ובכן, זה לא נשמע בריא), מוחקת את מי שהוא כדי שיהיה מי שהיא צריכה. אני צופה בו כאילו לא צפיתי בו בעבר והעור שלי סומר. אני אומרת, "מה זה הטירוף הזה. זו בכלל לא קומדיה רומנטית, זה על אישה שחיה עם פוסט־טראומה מורכבת, ומאיפה שאני יושבת זה גם נראה שהיא סובלת מהפרעת אישיות גבולית". פאקינג פאק, הרגנו את הרומנטיקה. דינג דונג, המכשפה מתה. איזה מזל.
אי אפשר לצפות ב'ארוחת בוקר בטיפאני' כאילו לא קרה העשור האחרון. אי אפשר. אנחנו יודעים היום יותר מדי. אנחנו יודעים שכל הבולשיט של האישה־פיה המטורללת והמקסימה, שתמיד נכונה להרפתקה, שתגרום לך להרגיש טוב יותר לגבי עצמך, בעיקר אם אתה גבר, כל החבילה הזו – היא מגיעה עם מחיר. מחיר אישי שהיא משלמת כל יום, וסיפור רקע דפוק. זה הדיל, אתה לא מקבל את האחד בלי השני, אנחנו כבר יודעים את זה היום. אין לי דרך לראות את הקומדיה הרומנטית המתוקה, בלי לראות את כל מה שצריך היה כדי ליצור את הולי גולייטלי – הנערה־אישה שברחה ממציאות של יתמות שנשמעת כמו החיים בדאעש, שההצלה האיומה שלה הייתה להינשא בגיל 14(!) לחוואי אלמן עם ארבע בנות. אז היא ברחה שוב (אני מניחה שכדי להפסיק להיאנס על ידי חוואי זקן? מי יודע, זה הרי לא מדובר בסרט), שינתה את שמה, ניסתה את מזלה בהוליווד, ברחה שוב משם (מי יודע ממה בדיוק אבל זה לא יכול להיות טוב, בגיהינום שהשריץ מתוכו הארווי וויינסטינים), לא עבדה אפילו יום בחייה בעבודה סבירה שיושבים בה על כיסא, ועשר דקות מתחילת הסרט כבר מתברר שהולי מתפרנסת מלסחור בעצמה בווריאציות שונות, עבור גברים שונים, בתחומים שנעים מהפלילי־בערך אל הלמעשה־אונס. וזה, כל המטען (הנפיץ והלא יציב והלא מודל לחיקוי בשום אופן, מה נסגר) הזה, נעטף לנו בעטיפה שאי אפשר שלא לאהוב – באודרי הפבורן. לכל הרוחות. וול פלייד.
נשים בצד את המבוכה האיומה שבלצפות במיקי רוני עושה חיקוי נלעג וגזעני של יפני; נשים בצד אפילו את השאלה לגבי מה צריך לקרות לגבר צעיר (פול וארג'ק) כדי שימכור את גופו לאישה עשירה, במקום, לא יודעת, לעבוד עוד כמה משמרות בחנות ספרים? למה זה כל כך זמין לכולכם לסרסר בעצמכם, מה לא היה בסדר בילדות שלכם? זה הרי לא סביר, נכון? כולנו יכולים להסכים שזה לכל הפחות משונה שכל העניין הזה נותר לא באמת מדובר. בכל מקרה, זהו סרט מ־1961, שמבוסס על נובלה של טרומן קפוטה מ־1958, היה לא יפה לדבר על מצוקות נפש אז. ובעוד שקפוטה לפחות יכול היה להעריך את עומק הקשר בין הטראומה ובין המנייריזם של נערת הזוהר גולייטלי (דמות שביסס גם על אמו וגם על עצמו), נדמה שהמחשבה אפילו לא חצתה את מוחו של הבמאי בלייק אדוארדס. ולמה שתחצה? מי חשב בכלל מתישהו עד לפני רבע שעה בערך, על כל מה שצריך לקרות כדי שאישה תחשוב שהדבר היחיד שהיא יודעת לעשות כדי לשרוד הוא למצוא חן בעיני גברים.
פעם, כשהיה רק ערוץ טלוויזיה אחד, והטלוויזיות היו קטנות ושמנמנות, היו מקרינים בשישי בערב סרט. הייתי מחכה לו בשקיקה. זה נשמע כמו אנקדוטה מספר של אלנה פרנטה, אבל מדובר בירושלים בשנות ה־80. זו הייתה הפתעה, הסרט של שישי. אי אפשר היה לדעת מה ישדרו. יכול להיות שההורים שלי קראו בעיתון את לוח השידורים, אבל עליי זה נפל מהשמיים כמו מן. לפעמים נדפקת עם מן שהוא סרט אקשן משונה שהרעים בו הם רוסים, לפעמים נפל עלייך איזה 'מ.א.ש' ושינה את עולמך לתמיד. כך או כך הייתי אסירת תודה על סרטי שישי, וההורים שלי לא הקפידו על כן מותאם או לא מותאם גיל. שנות ה־80, לפני שהמציאו הורות וחגורות בטיחות. ובאחד מימי השישי האלו הקרינו את 'ארוחת בוקר בטיפאני'.
אני לא יכולה לומר שהבנתי לאשורו של דבר מה הולך שם. היו הרבה דמויות של גברים שהיו שונים אבל נראו לי די זהים, כל העסק הזה עם החליפות והעניבות היה מבלבל לכל הפחות, ורק למדתי לקרוא והכתוביות התחלפו מהר. היה שם איש בלונדיני שרוצה להיות חבר של מישהי בשם הולי ויש לה תסרוקות וכל מיני נעליים עם עקבים. העלילה הייתה מעורפלת עבורי. מה שכן הבנתי היו כמה דברים גדולים יחד, והם עמדו להיות חלק משמעותי במי שאגדל להיות. כמה שנים אחר כך אני אראה שזה לא מיוחד לי. כולנו הבנו פחות או יותר את אותם הדברים לגבי הולי גולייטלי והיא הטילה לנו ביצים במוח שיבקעו שנים אחר כך.
היא מקסימה, היא כל כך מקסימה, ההורים שלי אמרו אז, ביום שישי, כששלושתנו הצטופפנו על המיטה שלהם, מרוכזים בטלוויזיה הקטנה. אז רשמתי לעצמי: "מקסימה". ככה נראית אישה מקסימה, אהיבה ומוצלחת. כולם מאוהבים בהולי גולייטלי, והיא עליצה ופטפטנית ותמיד נכונה למסיבה, כן כמובן יש לה את הימים האדומים הקשים, כמו שהיא קוראת לדאונים שלה, אבל אז היא פשוט מתלבשת יפה והולכת לאכול ארוחת בוקר היכן ששום דבר רע לא יכול לקרות לך, בחנות טיפאני'ס. מול ההבטחה ליהלום שסינונימית להבטחה לחיי עושר. כן, היה לה סיפור רקע מחורבן, להולי, אבל למי אין? לפחות היא הוציאה את הכי טוב מזה ושומרת על חיוך ומורל גבוה. איזו מקסימה שהיא.
והיא באמת מקסימה, ועכשיו כבר אי אפשר שלא לראות שהיא לכל הפחות לא יציבה. שפסיכיאטר טוב ואיזה טיפול בדיבור יכולים לעזור לה לעבד את כל סיפור הרקע הזה, שגרם לה לעבוד בלהיות מקסימה, בלי חופשות ובלי פנסיה. כי הולי גולייטלי היא אישה שלעולם לא תוכל להרשות לעצמה להתבגר ולהזדקן ולאבד את הקסם שלה, היא לא תדע לשרוד. כל דבר בעולם שלה הוכיח לה שזה הקסם הבלתי נדלה שלה שהחזיק אותה בחיים, וזה כל מה שהסתמכה עליו אי פעם. וכי הסוף הטוב, שבו היא בזרועותיו של פול וארג'ק, הוא רק ההתחלה של מערכת יחסים שהכישלון שלה זרוע כבר בתחילתה. מערכת יחסים שתתפוגג ברגע שהיא לא תספק את המסגרת העוטפת הרמטית שלעולם לא תהיה הרמטית מספיק. נוסף על כל אלו, הולי גולייטלי זקוקה לעבודה בתחום המקסימוּת וזקוקה לתגמול בצורת 50 דולר בכל פעם שהיא הולכת לשירותים לפדר את אפה, כל הזהות שלה תלויה בעסקה הזו. וזה לא יכול להיות דבר בריא, ולא באמת מקסים. אז כן, הרומנטיקה מתה. לפחות הרומנטיקה הישנה שהפכה דימויים של נשים פצועות לדבר אטרקטיבי ולמודל חיקוי. זה לא מאוד שונה מלתלות ראש של במבי מפוחלץ בסלון. אני בטוחה שיש מי שמוקסמים עדיין מראשים של במבי מפוחלץ, מוכרחים להיות. במקרה הזה, תנו לי להמליץ לכם, אתם פשוט תשתגעו על 'ארוחת בוקר בטיפאני'.
–
