בעודי מסיים את משימות הניקיון השבועיות (למי שתהה: אסלה, מקלחת, חלונות, לסדר את שולחן המשחקים של נגב וכמובן ספונג'ה), חשבתי לעצמי כמה הפמיניזם המרקסיסטי (ובובספוג) פשוט צודק לחלוטין. כמה מטורלל המבנה החברתי במסגרתו מי שיוצא למשרד בין 8 ל-16 'עובד', ואילו מי שנשאר(ת) בבית ודואג(ת) לפיזורים, לאיסופים, לכביסה נקייה, למקרר מלא, לאוכל חם בסוף היום, לתיקונים, לסידורים, להתמודד עם מחלות, לחשבונות, לתור בדואר ומי שליטרלי יושב שעה ומשפשף את תחתית האסלה – נחשב(ת) כלא עובד.
כמה הזוי השיח שאני שומע מחברים על נשותיהם שמבזבזות 'להם' את הכסף ש'הם' עובדים כל-כך קשה בשבילו, כשבמציאות כל אחד מהם היה יורה לעצמו באף עם אקדח מלא צרעות לפני שהיה חושב להחליף אותן ולו לשבוע.
תוך כדי שהחלפתי את המים המורתחים והשריתי את הכיריים באקונומיקה, חשבתי לעצמי שבתכלס אני די נהנה מכל העסק הזה. אינטסיבי, מתיש, סיזיפי. אבל אני אוהב. אוהב להיות הורה.
אוהב להכין לשיר ארוחת ערב. אוהב שיש לי זמן לדאוג לבית. אם מצבנו הכלכלי היה מאפשר כנראה שהייתי נשאר עקר בית.
הבכי של ניסן קטע את המחשבה (התחיל לזחול אחורה אז החבוב ירד מהמשטח פעילות וגילה שהרצפה הרבה פחות נעימה). אחרי שטיפלתי באירוע, חזרתי לשפשף חלודה עם נייר זכוכית וחשבתי לעצמי איזה הזוי זה המשפט האחרון שכתבתי. לא על ניסן והרצפה. זה עם המצב הכלכלי ועקרות הבית. סבא שלי היה מפרנס יחיד והצליח להחזיק 5 נפשות. וכולה היה נהג משאית במפעל תערובת לתרנגולות שהגיע מעיראק לאיזו מעברה ליד מצרים ונשאר שם עד יום מותו.
אני לא סבא שלי, וב"ה אנחנו חיות די בנוחות בעשירון 7-8. זה אומר שרוב מוחלט של הציבור הישראלי חי מפחות מאיתנו ועדיין, גם בדירת שניים וחצי חדרים בשדרות, ועם פחות מחצי מהצאצאים, לחיות ממשכורת אחת נראה כמו חלום מטורלל כזה עם כנפיים ואורקים ורודים.
כשפניתי לסיים סידורי חורף קיץ בארון, חשבתי שוב על זה שבאיזה קטע מוזר אני ממש אוהב את זה. ושזה כל כך כיף שזה מסתדר מול שיר. כאילו, אל תבינו אותי לא נכון. שיר אמא מדהימה ואישה חרוצה ויודעת לבשל פי טריליארד ממני. אבל נו, הקטע הזה של להיות בבית ולסדר ולנקות פחות בשבילה. היא עורכת דין מוכשרת כמו שדה, אידיאליסטית, חרוצה ותחרותית
לי סבבה בבית, שיר קרייריסטית חוד. היא במקצוע רווחי יותר לטווח הארוך אז משתלם הרבה יותר שתצבור ניסיון. חיבור וחיסור 101, לא? ועדיין כל פעם שאני אומר את זה על שיר אנשים עושים פרצוף כאילו סיפרתי על איזה מום ממש אקזוטי ודוחה שלה. ומתישהו גם נותנים מבט רחום ואומרים בקטע אוהד שבעצם כל הכבוד לה שהיא מרשה לי להיות עם הילדים, כי הן (אני עובד סוציאלי, בדרך מי שאדבר איתם יהיו 'הן') לא היו מרשות.
וסוף סוף סיימנו את כל ההכנות והגיע הזמן לאירוע המרכזי: הספונג'ה. לרעש הדלי שמתמלא מים קצף וניחוח גלידה אוריאו (ריח חדש שמצאתי בסופר, אל תשפטו) אני חושב על זה ששום דבר פה לא חדש. את מה שאני מרגיש הרי יודעות ואומרות רבות וטובות לפניי לפני אבי ולפני סבי. אבל איכשהו אני מרגיש שכשאני אומר את זה, מקשיבים יותר. לא כי אני חכם , כריזמטי או מחזיק בטיעונים משכנעים במיוחד. פשוט מקשיבים יותר. וכשאני מתחיל לשפוך את הדלי בין החדרים ולשפשף במטאטא שפשוף (המלצה גדולה למי שלא קנה, הגב שלכם יהיה אסיר תודה) מתגנבת התשובה לחידה: כי אני בן.
ולבנים מקשיבים יותר. ככה שגם כשאני נאבק על פיתרון אני בעצם מייצג חלק מהבעיה.
