אבא

אני מכינה תה עכשיו ואתה לא. אני יודעת את זה. אני מרגישה. אתה לא מכין תה עכשיו. אתה חושב על אישה. 

אני מכינה תה עכשיו. אני שמה בו עלים. משהו מתנגן ממרחק. בטח היית רוצה לדעת מה. בטח היית שואל אותם מה הם מנגנים כל כך יפה. ומאיפה הם. והאם הם מאושרים. 

יום שישי, בלב דממה. אני יודעת שאין לאן ללכת. אני יודעת. אתה לא צריך לצעוק את זה בראשי כל העת. אתה לא צריך להדהד בי. 

אתה צריך לסתום. לסתום את הפה. אתה חייב לרדת. לרדת מהעץ שלי. לשכוח ממני. אתה חושב עליי. אני מרגישה את זה. אתה מדמיין אותי יפה. אבא די, צא ממני, צא לי מהראש. צא לי מהדם.

יום ראשון ואנג'לינה ג'ולי מביטה אליי משלט חוצות ישן בסינמה סיטי. אני מתיישבת בבית קפה משל הייתי מהמתיישבות בבית קפה, וקוראת על "תסביך אלקטרה", שהוא תסביך האדיפוס הנשי, שבו הבת חושקת באביה.  

"מה שלומך"? אתה מתקשר ושואל, ואני לא מצליחה לשאול חזרה מה שלומך. אובדות המילים. אובדת התחושה אל מול קולך. בכלל מוזר לי לחשוב עליך ככה, להבין שאתה הגבר הראשון שאי פעם נגע בי. איך בעצם אני אמורה להתנהג כאילו כל זה לא קרה? שאתה ערסלת אותי ואני נשמתי אותך? אתה זוכר? כי אני זוכרת. מבטיחה. איך כשאני רואה גבר שנראה כמוך, אני לא אפול לזרועותיך? כמו אז, כשהייתי בת ארבע ועמדתי על הגדר ונפלתי אליך באמון מוחלט, עיוור, בידיעה עמוקה, אינסופית, שאתה תהיה שם להחזיק אותי.

ומה אני רוצה בעצם? רק לשאול. למה הרוח? ולמה לכיוון הזה? ולמה לטלטל את הספינה עד מוות? למה מוות? למה בלי כוכב? איך זה שאני כל כך רחוקה ממך, ושוב, כל בוקר, טיפות הטל כלואות בכף ידי? אל תענה אותי בתשובותיך. אל תגיד שאני לא מבינה. תענה. תן לי תשובה אחת. תשובה אחת מניחה על הכול. חד קרן. אחד. כחול. טיפת טל אחת. חופשייה. ותענה לי, תענה לי שפוי. האם משהו אחד שאומר יגיע עדיך?

בינתיים, אתה יודע, אני לומדת קולנוע. מסתובבת עם מצלמה ברחובות ירושלים. העדשה גדולה, אבל היא לא יכולה להכניס אל תוכה את כל המתרחש. היא לא יכולה לראות מעבר לקיר ולא יכולה לבכות. היא שקטה מול הכאב. מבינה אותו קצת. ולא יכולה לתפוס את הממשות של קו 77א.

אם אצלם אותך, הרבה יישאר מחוץ לפריים, הרבה מאוד, כמעט הכול. איך אתה צועק. איך אתה בוכה. איך אתה אוהב. כי המצלמה לא יודעת מה אתה ואני עברנו יחד, וגם אם נספר לה, היא לא תדע איך תחושות רבות כל כך עוברות בכל רגע ממך אליי וממני אליך. איך הדם הזורם בעורקיי מתגעגע לעורקיך. ואין לה מקום למחשבה המבוהלת שרצה פתאום בתוכי: כל גבר שכתבתי עליו אי פעם הוא אתה. כל הזמן דמותך. כל הזמן דמותך ואינך. 

לפעמים אני מדמיינת שאני הולכת ביער ויש שם שק אגרוף, השד יודע למה, תולה על אחד העצים. אני ניגשת אליו וחובטת בו ללא הרף. והשק אגרוף הזה הוא אתה. אני חובטת בו על היותי, על כאביי, על הגוף שיזדקן, על הנפש ההומה. ואז אני הולכת משם ובוכה. לא רק בוכה. אני מתפרקת באמצע שוק מחנה יהודה באמצע החיים ובאמצע בלא ברור הזה, בין מה שאני מרגישה לבין מה שאמרו לי להרגיש. 

*****

ביום ראשון בלילה אני חוזרת אל המיטה הזוגית הענקית שלי. הראש סחרחר. הראש שוקע בכרית. אני מהרהרת ובוהה. מה לך שאת שוכבת על המיטה הזאת ושואלת את כל השאלות במבט? הלוא הכול כרגיל. הקור חודר, הרחמים עצמיים, זהו עוד לילה ארוך וקר של ינואר – והוא ייגמר. אבל עכשיו אסונות קורים בחדשות. הדימום הבא עושה את דרכו. הרעש בתוכך שחור ועמוק. הכול כרגיל. פעם ידעת לחוש את הזמן. ידעת לומר בלי נשימה: עברו כבר שלוש דקות ושלושים ושמונה שניות והוא לא בא.