פעם, בימי הפריחה של התקשורת, אי אז במפגש העשורים השמיני והתשיעי של המאה הקודמת, זה היה המקום להסתובב בו. בעיקר בצהרי יום שישי. המזנון הגדול של בית העיתונאים ברחוב קפלן. רחב ידיים, הומה, פתוח אל המדשאה העצומה. ברז הבירה לא הפסיק לעבוד. לפעמים אהרל'ה בכר פשוט נכנס מאחורי הבר ומזג לכולם. אבנר, מפעיל המקום, התפלץ כאשר העיתונאי האולטרה־סוציאליסט לא לקח כסף, אבל מה אפשר לעשות. כוכבי התקשורת של אז שלטו לא רק בתודעה, אלא גם במקום עצמו.
מי לא הגיע לשם. כל הפרשנים והכתבים הפוליטיים, שרים, פוליטיקאים, אילי הון, שולחן הרשעים של הסאטיריקנים, בהנהגת הגדול מכולם עמוס קינן, שכולם רצו להסתופף לידו, לשתות דברי חוכמה יחד עם האלכוהול, ולהתפלל, כמו צופים בשורה הראשונה של הסטנד־אפ, שהוא לא יירד עליהם.
מזנון בית העיתונאים רחש כל יום, אבל ימי שישי היו השיא. אפשר להתפרק קצת, כי אין עיתון מחר, לא צריך להוריד חומר לדפוס. המזנון היה מקום מפגש, בורסה של רעיונות, לשכת עבודה לכל מיני הרצאות חלטורה, זירת חיזורים, אבל בעיקר – המקום להתגוששויות אגו ויוקרה. בדרך כלל בעליצות של לוחמי סיירת, אבל תמיד היו גם קרבות מכוערים וחיסולי חשבונות. מי גנב רעיון ממי, מי העתיק, מי זייף, מי חינטרש, מי הבריק.
זה היה מקום חי ותוסס, שדעך לאיטו יחד עם התקופה, וכוסה בים הדיגיטלי שהטביע את העולם של אתמול. אין בית סוקולוב יותר. כלומר, הבניין עדיין קיים, הוא שייך לאגודת העיתונאים של תל אביב, נערכות שם מסיבות עיתונאים, אבל המזנון כבר מזמן לא מתפקד. מישהו צריך לעשות על זה סרט.
טבע האדם לא משתנה. הצורך לריב, להתנצח, להשתחצן, להזכיר מי אמר מה ראשון, להסתופף, להתחנף, להשפיל, לזחול למעלה – כל אלה עדיין קיימים במקצוע האבוד הזה, עיתונות. עכשיו בית סוקולוב עבר לטוויטר. בדרך כלל זה בסדר. מי לא אוהב קרבות. עמית סגל נגד יוסי עבאדי זה לא קרב הטיטאנים שהתרחש פעם בין דן בן אמוץ ואמנון דנקנר. אבל ככה זה, בימי קורונה מסתפקים גם בליגה של בלארוס. יש הרבה עימותים ועקיצות ברנז'ה בטוויטר, המון, ואדם מבחוץ יכול להתפלא מתי יש להם זמן לעשות את העבודה העיתונאית שלהם; עד שנזכרים שחוץ מעקיצות ודאחקות, העיתונאים האלה גם שופכים המון חומר טרי פנימה. כזה שעוד לא הופיע באתרי התקשורת שלהם.
פעם, איש לא היה מעלה על דעתו למכור את הסחורה שלו בחוצות לפני שהיא מפורסמת בכלי התקשורת שלו. עכשיו, כולם זורקים סקופים, פרשנויות וידיעות ישר לטוויטר או לטלגרם, לפני שהם מעלים את זה במקום העבודה שלהם. לא כפרומו. זה סתם הדחף הזה, לקבל מחיאות כפיים ולהראות לקולגות, שהם העוקבים החשובים מבחינתם, מי הכי צייצן בעיר.
זה כבר המשך ההתאבדות הקולקטיבית של הענף. איפה העורך של כלי תקשורת שרואה איך האנשים שלו מציפים את טוויטר בחומרים עיתונאיים בלעדיים, דופק על השולחן ומזמין אליו את כוכב הרשת. איפה המנהל שיסביר להם כי החומרים שהם משיגים אינם תוצר של האישיות, אלא של התפקיד במוסד שבו הם עובדים. איפה המנהל שיכניס לחדר שלו את הצייצן שמפטם את הפלטפורמה הזאת בהמון חומר עיתונאי חי וטרי, וישלח אותו בבעיטה לג'ק דורסי, מנכ"ל ומייסד טוויטר. אצלו אתה מפרסם? שהוא ישלם לך.
