הבעיה העיקרית בנסיגה מלבנון הייתה התקווה. הניצוץ הזה שעדיין קיים בציבור בישראל, שהלך ודעך והצטמצם לקבוצה קטנה של אנשים בתוך השמאל – שהפך לאקסטרה־סמול. האופטימיות שליוותה את המראות החרותים בראשינו מהיום ההוא שבו אמרו שלום ללבנון; שידורי הטלוויזיה שתיעדו את פיצוץ מוצב הבופור. את שיירות החיילים המאובקים, צרובי השמש ושרוטי דרום לבנון, מארבים, פחד, ירי וריח אבק שריפה. הרגע ההוא שבו סוגרים את שער פאטמה, כאילו בפעם האחרונה ולא אומרים להתראות, לא ביי ביי, לא אסטה לה ויסטה. אומרים שלום וחושבים שלום. אותה תקווה שאולי הפעם הקוביות יראו תוצאה אחרת, הערגה שזה יהיה החייל האחרון, הלוויה האחרונה. ושיעברו כמה שנים והשכנים ישכחו את ה"חיכוך" ואת הכיבוש, את האימה והמוות, ייזכרו באורז שהשליכו כשנכנסנו ויעברו סוף־סוף את השינוי הפנימי שאנחנו כל כך מייחלים לו, ואז אולי יגידו אהלן וסהלן, בואו נחיה ביחד כמו שכנים. הגדר תהיה טובה שוב, הדובדבנים של אהוד ברק יפרחו, ונגיד שוב שלום, במובן של שלום.
בפנים ידענו שהסיכוי קלוש. כי הבריחה מלבנון הייתה למעשה היערכות מחדש. כינוס הכוחות לקו גבול שממנו העימות יימשך. כי כבר אז ידענו שכל מגע עם הגל האסלאמי המתפשט לא יכול להביא לרגיעה. אחרי עשור וחצי של רצועת ביטחון, והיק"ל וצד"ל ומארבי כוכב כפק"ל, ידענו שחזבאללה לא הולך לשום מקום. זה היה הדבר הנכון מבחינה של ביטחון לאומי. ישראל צמצמה את קו המגע, צמצמה נפגעים וחיזקה את הלגיטימציה הבינלאומית והפנימית לקראת העימותים הבאים. גם ידענו, על בשרנו, שזה סוג העימות החדש, ארגון טרור, ממומן ומחומש על ידי האימפריה האיראנית, שהדרך היחידה למגר אותו היא להשמיד אותו כולו, על כל לוחמיו; ושהאינטרס של האוכלוסייה או הקשב שלו לרחשי הציבור אפסי, כי הוא נמצא בשליחות מטעם האל – מפלגת האל, חזב־אללה, והוא לא יישבר. ידענו, אבל לא עשינו עם זה דבר. ידענו, אבל חששנו והעדפנו את הרע המוכר ואת הסטטוס קוו החמים. זו לא הייתה החלטה אסטרטגית שהיא תוצאה של דיונים שכלתניים והכרעה מדינית מנומקת, זו הייתה החלטה שסימנה שוב את כוחו של האזרח בישראל לשנות את הנתיב ולהשפיע על המדיניות באופן דמוקרטי בתוך מזרח תיכון אלים.
מי שהוביל את ישראל ליציאה מלבנון הוכיח שהמדיום הוא לא המסר. המדיום יכול להכפיל, להעצים, לעצב, לסייע לעכל ולהקל את המסר, אבל מה שחשוב הוא המסר. ומה שחשוב יותר זה שתמיד מאחורי הכול יש אנשים. ואם הזרקור התקשורתי, הזרקור הציבורי, מסובב אליהם – קולם נשמע והופך למסר לאומי ולפעמים גם למדיניות. קבוצת 'ארבע אמהות', שמעטים זוכרים את שמן, אמהות שהחליטו לפעול כדי לשכנע שחייבים לצאת מלבנון, החלו את המהלך. רחל בן דור, מירי סלע, רונית נחמיאס וזהרה ענתבי; ואורנה שמעוני שהצטרפה – לא היו כוכבניות, מגישות או סלביות, הן היו ארבע אמהות שהחליטו אחרי אסון המסוקים שהגיע הזמן לפרסס. האינטרנט היה עדיין בחיתולים, עוד לא חלמנו על פייסבוק או וואטסאפ, וזה עבד בעיקר מפה לאוזן, בשטח ובתקשורת. הם הציגו חלופה והציבור הקשיב. אהוד ברק הכין כרטיס התחייבות לבוחר, בהנחה שלציבור שלו אכפת שהוא מקיים הבטחות, וגם כי קלינטון עשה משהו כזה באמריקה. בכרטיס של ברק הייתה התחייבות לצאת מלבנון – ההתחייבות היחידה שעמד בה עד תום.
ארבע אמהות, כמו מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום כיפור, כמו דפני ליף במחאת הדיור ואיציק אלרוב במאבק הקוטג', הוכיחו שהכוח בידינו. שאנחנו חיים במדינה שבה כל אחד יכול. יכול לנסות ולעתים רחוקות זה גם מצליח. אם הבעיה בנסיגה מלבנון הייתה התקווה הנכזבת שהצד השני ישתנה, אז הדרך שבה ישראל הגיעה לנסיגה היא נקודת אור של מדינה דמוקרטית, שבה הכוח עובר לאזרח. זה גם כרטיס ההתחייבות היחיד שעלינו לשמור ולנצור; הדבר המשמעותי ביותר שיכול אולי יום אחד להשפיע על האנשים שמעבר לגדר הגבול, אם רק יצליחו לחקות זאת. או אז, היערכות מחדש כזו תוכל אולי פעם להפוך אפילו לשכנות טובה.
